דף יומי מנחות ל״א

אַשִּׁידָּה, דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נִמְדֶּדֶת מִבִּפְנִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִבַּחוּץ, וּמוֹדִים אֵלּוּ וְאֵלּוּ שֶׁאֵין עוֹבִי הָרַגְלַיִם וְעוֹבִי הַלְּבִזְבְּזִין נִמְדָּד.

על שידה, דתנן [ששנינו במשנה]: השידה שהיא כעין ארון עץ גדול, ששנינו שאם יש בה נפח ארבעים סאה אינה מקבלת טומאה, מפני שיצאה מתורת כלי, בית שמאי אומרים: נמדדת שיעורה מבפנים, ואם היה בחלל הפנימי ארבעים סאה אינה מקבלת טומאה, ובית הלל אומרים: מודדים אותה מבחוץ כולל עובי השידה עצמה. ומודים אלו ואלו, כלומר, גם בית הלל מודים שאין עובי הרגלים ועובי הלבזבזין (מעין זר על שפת השידה) נמדד בתוך השיעור הזה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מוֹדִים שֶׁעוֹבִי הָרַגְלַיִם וְעוֹבִי הַלְּבִזְבְּזִין נִמְדָּד, וּבֵינֵיהֶן אֵין נִמְדָּד. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אִם הָיוּ רַגְלַיִם גְּבוֹהוֹת טֶפַח – אֵין בֵּינֵיהֶן נִמְדָּד, וְאִם לָאו – בֵּינֵיהֶן נִמְדָּד.

ר' יוסי אומר: מודים הם שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד, ואולם החלל שביניהן, בין הרגלים והלבזבזין, אין נמדד. ר' שמעון שזורי אומר: דווקא אם היו רגלים גבוהות טפח — אין החלל ביניהן נמדד, מפני שהוא מקום חשוב לעצמו, ואם לאו [לא] — ביניהן נמדד, שהוא נחשב כחלק מן השידה. ועל כך אמר ר' חנינא שהלכה כר' שמעון שזורי.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַיַּיִן, דִּתְנַן: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁמֶן תְּחִלָּה לְעוֹלָם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַדְּבָשׁ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַיָּיִן. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר יַיִן לָא? אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: יָיִן.

רב נחמן בר יצחק אמר: על ענין יין אמר כן, דתנן [ששנינו במשנה], ר' מאיר אומר: שמן תחלה לעולם, כלומר, תמיד הוא נחשב ראשון לטומאה, אפילו נגע בו דבר שהוא שני לטומאה, וכדין משקה. וחכמים אומרים: אף הדבש נחשב למשקה, ר' שמעון שזורי אומר: אף היין. ותוהים: האם מכלל הדברים אתה יכול להבין דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור] שיין לא משקה? אלא אימא [אמור] שנה כך, ר' שמעון שזורי אומר: יין נחשב משקה, ולא שמן ודבש.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי: פַּעַם אַחַת נִתְעָרֵב לִי טֶבֶל בְּחוּלִּין, וּבָאתִי וְשָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי טַרְפוֹן, וְאָמַר לִי: לֵךְ קַח לְךָ מִן הַשּׁוּק וְעַשֵּׂר עָלָיו.

א אגב כך מביאים דבר נוסף שאמר ר' שמעון שזורי. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל (תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) בחולין מתוקנים, ובאתי ושאלתי את ר' טרפון כיצד לתקן את הטבל שבתוך התערובת, ואמר לי: לך קח (קנה) לך מן השוק תבואה סתם, שלא ברור אם היא מעושרת (דמאי), והיא חייבת במעשרות מדברי חכמים, ועשר עליו על הטבל המעורב מתבואה זו.

קָסָבַר דְּאוֹרָיְיתָא בְּרוּבָּא בָּטֵל, וְרוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִים הֵן, וְהָוֵה לֵיהּ כְּתוֹרֵם מִן הַפְּטוּר עַל הַפְּטוּר.

ומסבירים את טעמו: קסבר [סבור] ר' טרפון כי דאורייתא [מן התורה] מיעוט הטבל ברובא [ברוב] בטל, ופטור מלעשר תערובת זו, ורק חכמים אמרו שאינו בטל וחייבוהו לעשר, וכן הוא סבור שרוב עמי הארץ מעשרים הן, ולפיכך מן התורה פטור מלעשר על תבואה הנלקחת מן השוק, והוה ליה [והרי הוא] כתורם מן הפטור על הפטור.

וְלֵימָא לֵיהּ: ״לֵךְ קַח מִן הַגּוֹי״, קָסָבַר: אֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וְהָוֵה לֵיהּ מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו]: לך קח תבואה מן הגוי, שהיא פטורה מן התורה וחייבת מדרבנן, ועשר ממנה על הטבל שנתבטל ברוב! ומשיבים: קסבר [סבור] ר' טרפון: אין קנין לגוי בארץ ישראל כדי להפקיע את חובת התבואה מיד מעשר, ואם כן הוה ליה [הרי זה] מעשר מן החיוב (תבואת הגוי) על הפטור (הטבל שבטל ברוב), ודבר זה אסור.

אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ קַח מִן הַגּוֹי״, קָסָבַר יֵשׁ קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וְהָוֵה לֵיהּ מִן הַפְּטוּר עַל הַפְּטוּר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גירסה אחרת, אמר ליה [לו] ר' טרפון: לך קח מן הגוי ועשר על הטבל שבתערובת, ולדרך זו קסבר [סבור הוא] שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה [והרי זה] כתורם מן הפטור על הפטור.

וְלֵימָא לֵיהּ: ״קַח מֵהַשּׁוּק״, קָסָבַר: אֵין רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין.

ועל כך שאלו, ולימא ליה [ושיאמר לו] עצה אחרת: קח מהשוק מעם הארץ ועשר עליו! ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: אין רוב עמי הארץ מעשרין, והרי זה כתורם מן החיוב על הפטור.

שְׁלַח לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְרַב פָּפָּא: הָא דְּאָמַר רָבִין בַּר חִינָּנָא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, אַף בְּנִתְעָרֵב לֵיהּ טֶבֶל בְּחוּלִּין?

שלח ליה [לו] רב יימר בר שלמיא לרב פפא, הא [זו] שאמר רבין בר חנינא, אמר עולא, אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, ולא עוד, אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו, האם אף בנתערב ליה [לו] טבל בחולין הלכה כמותו, או שמא אין אומרים כן אלא במשנה, ולא בברייתא?

אֲמַר לֵיהּ: אִין, אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי מָר זוּטְרָא, קָשֵׁי בַּהּ רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: פְּשִׁיטָא!

אמר ליה [לו]: אין [כן], גם בענין זה הלכה כמותו. אמר רב אשי: אמר לי מר זוטרא, קשי [התקשה] בה בענין זה ר' חנינא מסורא: פשיטא [פשוט] הדבר!

מִי קָאָמַר בְּמִשְׁנָתֵינוּ? ״כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה״ קָאָמַר.

מי קאמר [האם הוא אומר] שהלכה כמותו במשנתינו, ולא בברייתא? הרי "כל מקום ששנה" קאמר [הוא אומר]!

אָמַר רַב זְעֵירָא, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב: קֶרַע הַבָּא בִּשְׁנֵי שִׁיטִין – יִתְפּוֹר, בְּשָׁלֹשׁ – אַל יִתְפּוֹר. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה זוּטֵי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, הָא דְּאָמְרִינַן ״בְּשָׁלֹשׁ אַל יִתְפּוֹר״ – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּעַתִּיקָתָא, אֲבָל חַדְתָּתָא – לֵית לַן בַּהּ.

א אמר רב זעירא, אמר רב חננאל, אמר רב: קרע שבספר תורה הבא בשני שיטין, כלומר, נכנס משפת הקלף בעומק שתי שורות — יתפור אותו, בשלש — אל יתפור. אמר ליה [לו] רבה זוטי [הקטן] לרב אשי, הכי [כך] אמר ר' ירמיה מדיפתי משמיה [משמו] של רבא: הא דאמרינן [זה שאומרים אנו] בשלש אל יתפור — לא אמרן [לא אמרנו] אלא בעתיקתא [ביריעות ישנות], אבל חדתתא לית לן בה [בחדשות אין לנו בזה], מותר הדבר.

וְלָא עַתִּיקָתָא עַתִּיקָתָא מַמַּשׁ, וְלָא חַדְתָּתָא חַדְתָּתָא מַמַּשׁ, אֶלָּא הָא דְּלָא אֲפִיצָן, הָא דַּאֲפִיצָן, וְהָנֵי מִילֵּי בְּגִידִין, אֲבָל בִּגְרָדִין – לָא.

ומוסיפים: ולא עתיקתא עתיקתא [ולא ישנות ישנות] ממש, ולא חדתתא חדתתא [ולא חדשות חדשות] ממש, אלא הא דלא אפיצן [זה שאינן מעובדות בעפצים] נחשבות ישנות, ולא יתפור, הא דאפיצן [זה שמעובדות בעפצים] קרויות חדשות, ויתפור. והני מילי [ודברים אלה, שיכול לתפור, אמורים] בגידין, אבל בגרדין (חוטים) — לא.

בָּעֵי רַב יְהוּדָה בַּר אַבָּא: בֵּין דַּף לְדַף, בֵּין שִׁיטָה לְשִׁיטָה, מַאי? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב יהודה בר אבא: נקרע בריוח שבין דף לדף, שאם היה שם כתב היה נכנס יותר מעומק שלוש שיטין, וכן אם נקרע בין שיטה לשיטה, מאי [מה] הדין? שאלות אלו לא נפתרו, ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רַבִּי זְעֵירִי, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב: מְזוּזָה שֶׁכְּתָבָהּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, כְּשֵׁרָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ וְאַחַת, מַהוּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּשִׁירָה. מֵיתִיבִי: עֲשָׂאָהּ כְּשִׁירָה, אוֹ שִׁירָה כְּמוֹתָהּ – פְּסוּלָה! כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּסֵפֶר תּוֹרָה.

ב אמר ר' זעירי, אמר רב חננאל, אמר רב: מזוזה שכתבה שתים שתים, שתי מילים בכל שורה — כשרה. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם כתב שתים שתי מילים בשורה אחת, ושלש מילים בשורה שמתחתיה, ומילה אחת בשורה הבאה, מהו? אמר רב נחמן בר יצחק: כל שכן שהיא כשרה, שעשאה כשירה, שכך כותבים את שירת הים בשורות שאינן מלאות, ואין מספר המלים שווה בהן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: עשאה כשירה, או עשה את השירה כמותה בכתיבה רגילה — פסולה! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] הרי זה בספר תורה ולא במזוזה.

אִתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְזוּזָה שֶׁעֲשָׂאָהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ וְאַחַת – כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּקוּבָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּזָנָב.

אתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: מזוזה שעשאה שורה שתים (בת שתי מלים), ושורה מתחתיה שלש, ושורה מתחתיה אחת — כשרה, ובלבד שלא יעשנה כקובה כמין אוהל, שיורד ומתרחב, שורה בת מילה אחת, ומתחתיה שתים ומתחתיה שלוש, וכן בלבד שלא יעשנה כזנב בשורות מתקצרות והולכות, שלוש שתים ואחת.

אָמַר רַב חִסְדָּא: ״עַל הָאָרֶץ״ בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּסוֹף שִׁיטָה, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּתְחִלַּת שִׁיטָה.

אמר רב חסדא: את שתי המלים האחרונות של המזוזה "על הארץ" (דברים יא, כא) כותב לבד בשיטה אחרונה. ונחלקו בפירוש הדבר, איכא דאמרי [יש שאומרים]: כותבה בסוף השיטה האחרונה, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: כותבה בתחלת השיטה האחרונה.

מַאן דְּאָמַר בְּסוֹף שִׁיטָה, כִ״גְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ״, וּמַאן דְּאָמַר בִּתְחִילַּת שִׁיטָה, כִּי הֵיכִי דִּמְרַחֲקָא שָׁמַיִם מֵאֶרֶץ.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] בסוף שיטה, מבין כי "למען ירבו ימיכם וכו' כימי השמים על הארץ" כוונתו "כגבה שמים על הארץ" (תהלים קג, יא), ואם כותב "על הארץ" בסוף השיטה נמצא שהוא מתחת "השמים" שבסוף השורה הקודמת. ומאן דאמר [ומי שאומר] בתחילת השיטה, מבין את הכתוב "כימי השמים על הארץ" — כי היכי דמרחקא [כמו שמרוחקים] השמים מהארץ, וכשכותב את המלים "על הארץ" בתחילת השיטה, נמצא שהן מרוחקות מ"השמים" שבסוף השיטה הקודמת.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּכָרֵיךְ לַהּ מֵ״אֶחָד״ כְּלַפֵּי ״שְׁמַע״, וְעוֹשֶׂה פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ סְתוּמוֹת.

ג אמר ר' חלבו: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב הונא דכריך לה [שהיה כורך, מגלגל אותה] את המזוזה לאחר כתיבתה מ"אחד" כלפי "שמע", כלומר, משמאל לימין, ועושה את שתי פרשיותיה של המזוזה סתומות, שבשורה שגומר בה את "שמע" מתחיל בה "והיה אם שמוע".

מֵיתִיבִי: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: רַבִּי מֵאִיר הָיָה כּוֹתְבָהּ עַל דּוּכְסוּסְטוֹס כְּמִין דַּף,

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, אמר ר' שמעון בן אלעזר: ר' מאיר היה כותבה את המזוזה על דוכסוסטוס, על שכבת העור הפנימית, ולא על קלף, שהוא השכבה החיצונית, ועושה אותה כמין דף שבספר תורה, ארוכה וצרה.