דף צ״ד עמוד א
בְּחַיִּים וּבִשְׁחוּטִין, וּבְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: קׇרְבָּנוֹ – לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.
שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה תְּנוּפָה שֶׁנִּתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין נִתְמַעֲטָה בְּחוֹבְרִין, סְמִיכָה שֶׁלֹּא נִתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתְמַעֵט בְּחוֹבְרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קׇרְבָּנוֹ״, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.
וְתִתְרַבֶּה תְּנוּפָה בְּחוֹבְרִין מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה סְמִיכָה שֶׁלֹּא נִתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין, נִתְרַבְּתָה בְּחוֹבְרִין, תְּנוּפָה שֶׁנִּתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּתְרַבְּתָה בְּחוֹבְרִין!
מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַינְפּוּ כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – קָא הָוְיָא חֲצִיצָה, לָינֵיף וְלֶיהְדַּר וְלָינֵיף – ״תְּנוּפָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תְּנוּפוֹת.
וּסְמִיכָה בִּשְׁחוּטִין לֵיתַהּ? וְהָתְנַן: בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ, וְהַסְּגָן בִּימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ – אָחַז סְגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ, וְהוֹשִׁיט לוֹ הָרִאשׁוֹן הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן.
הוֹשִׁיט הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן שְׁתֵּי יָדַיִם, נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן. נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ, וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר כׇּל הָאֵבָרִים, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן.
וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה – הוּא סוֹמֵךְ, וַאֲחֵרִים זוֹרְקִין.
אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּכֹהֵן גָּדוֹל.
הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת.
מַתְנִי׳ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. וּבִדְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן; כְּשֶׁהוּא רוֹדָן, נוֹתְנָן לִדְפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת.
מִנַּיִן שֶׁאַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כָּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִיָּיתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״. יָכוֹל אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹתָם״.
הַאי ״אוֹתָם״, הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״וְשַׂמְתָּם״! מַאי ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״ – בִּדְפוּס. שְׁלֹשָׁה דְּפוּסִין הֵם: נוֹתְנָהּ לִדְפוּס וַעֲדַיִין הִיא בָּצֵק, וּכְמִין דְּפוּס הָיָה לָהּ בַּתַּנּוּר, וּכְשֶׁהוּא רוֹדָהּ נוֹתְנָהּ בַּדְּפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל. וְלַהְדְּרַהּ לִדְפוּס קַמָּא? כֵּיוָן דְּאָפֵי לַהּ, נָפְחָה.
אִיתְּמַר: לֶחֶם הַפָּנִים, כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתוֹ?
ונעשית בקרבנות כשהם בחיים (כאשם מצורע וככבשי העצרת) וכן בקרבנות כשהם כבר שחוטין (כתנופת חזה ושוק בשלמי יחיד), מה שאין כן בסמיכה, שאינה נוהגת אלא בעוד הבהמה בחיים. וצד חומרה נוסף בתנופה, שכן התנופה נוהגת הן בדבר קרבן שיש בו רוח חיים (כקרבן בהמה), והן בדבר קרבן שאין בו רוח חיים (כמנחת העומר, ומנחת הסוטה, ולחמי התודה והנזיר), מה שאין כן בסמיכה שאינה נוהגת אלא בבעלי חיים.
א גמרא שנינו במשנתנו כי יש צדדי חומרה בסמיכה על פני התנופה ובתנופה על פני הסמיכה. ובענין זה מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין הסמיכה "וסמך ידו על ראש קרבנו..." (ויקרא ג, ב). והלשון "קרבנו" באה לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה, שיהיו כל השותפים בקרבן סומכים עליו (צג,א).
ומסבירים: הוצרכה דרשה זו, שכן יכול הייתי לומר שרק אחד מן השותפים סומך וסמיכתו מועילה לכולם. והלא דין (קל וחומר) הוא, ובזה האופן: ומה תנופה החמורה בדינה (בהשוואה לסמיכה), שהרי נתרבתה להיעשות אף בקרבנות השחוטין — בכל זאת נתמעטה בחוברין (בשותפים לקרבן), שרק אחד הוא המניף עבור כולם. מעתה, סמיכה הקלה בדינה (בהשוואה לתנופה), שהרי לא נתרבתה להיעשות אף בשחוטין אלא בבהמות החיות בלבד — אינו דין שתתמעט בחוברין, ורק אחד יסמוך! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "קרבנו" — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.
ושואלים לצד אחר: ומעתה נלמד שתתרבה התנופה להיעשות אף בחוברין שכולם יניפו את קרבנם, ונלמד כך מקל וחומר: ומה סמיכה הקלה בדינה (בהשוואה לתנופה) שהרי לא נתרבתה להיעשות בשחוטין — בכל זאת נתרבתה בחוברין, וסומכים כולם. תנופה החמורה בדינה (בהשוואה לסמיכה), שהרי נתרבתה להיעשות אף בשחוטין (מה שאין כן סמיכה שאינה נעשית אלא בחיים) — אינו דין שנתרבתה בחוברין!
ומשיבים: אין למדים כן, משום שלא אפשר לעשות שכל השותפים בקרבן יניפו אותו. שכן היכי ליעביד [כיצד יעשה]? אם תאמר לינפו כולהו בהדי הדדי [שיניפו כולם ביחד], כאשר כל אחד מהם יניח ידו על יד חבירו — קא הויא [הרי זו] חציצה, שכן ידו של אחד המונחת על הקרבן חוצצת בין הקרבן לבין ידו של המניף אותו, המונחת עליה! ואם תאמר שיניפו כולם לא בבת אחת, אלא בזה אחר זה שבתחילה ליניף [שיניף] אחד מהם, וליהדר וליניף [ויחזור ויניף] חבירו — אין זו תנופה ראויה. שכן תנופה אחת אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לעשות, ולא תנופות רבות.
ב שנינו במשנתנו כי אין הסמיכה נוהגת בשחוטים. ושואלים: והאם סמיכה בקרבנות השחוטין ליתא [אין]? והתנן [והרי שנינו במשנה שבסוף מסכת תמיד] כי רשאי הכהן הגדול להקריב בכל עת שירצה כל קרבן הקרב במקדש. ולכן בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר (להקריב) את אברי קרבן התמיד ומנחתו, היה עולה בכבש המזבח אל ראש המזבח, והסגן (הכהן הממונה תחתיו) מהלך עמו בצד ימינו. ואם אירע והגיע הכהן הגדול למחצית הכבש והתעייף — אחז הסגן בימינו ועזר לו והעלהו לראש הכבש, אל המזבח. והושיט לו הכהן הראשון (מתשעת הכהנים שזכו בפייס בהעלאת האברים למזבח) את הראש והרגל של הקרבן. והכהן הגדול סומך עליהם את ידיו, ולאחר מכן הריהו זורקן על אש המזבח.
ולאחר מכן הושיט הכהן השני לכהן הראשון את שתי הידים (הרגליים הקדמיות של הקרבן), והכהן הראשון נותנו לכהן גדול, ושוב הכהן הגדול סומך עליהם וזורקן על אש המזבח. ולאחר מכן נשמט (עזב) הכהן השני והלך לו, שהרי אין בו עוד צורך לעבודה. ואילו הכהן הראשון נשאר על מקומו, שהרי הוא המגיש לכהן הגדול את שאר האברים הקרבים. וכך היו שאר הכהנים שזכו בהעלאת האברים למזבח, מושיטין לו לכהן הראשון את שאר כל האברים, כסדר הקרבתם, והכהן הגדול מקבלם מיד הכהן הראשון, וסומך עליהם, וזורקן על אש המזבח.
ובזמן שהוא הכהן הגדול רוצה — הוא רק סומך על אברי הקרבן, וכהנים אחרים הם שזורקין את האברים על אש המזבח. הרי משמע שיש סמיכה גם בשחוטים!
אמר אביי: בכהן גדול המקטיר, אין הסמיכה נעשית משום שכך היא מצות הקרבן, אלא התם [שם] טעם הדבר הוא משום כבודו של כהן גדול, הנראה בכך כמי שהקריב את כולם.
א משנה שתי חלות הלחם הקרבות בחג השבועות, נילושות מעשרון סולת, כל אחת ואחת לעצמה. שלאחר שלשו את החלה האחת, חוזרים ולשים את החלה השנית. וכן הריהן נאפות בתנור כל אחת ואחת לעצמה. שלאחר שאפו את החלה האחת, חוזרים ואופים את החלה השנית. ואילו שתים עשרה חלותיו של לחם הפנים, אותו עורכים על שולחן הפנים שבהיכל בכל שבת ושבת, אף שהן נילושות כל אחת ואחת לעצמה, ואולם הריהן נאפות שתים שתים. ובתוך דפוס (תבנית קבועה) היה עושה אותן (את החלות) בלישתן ובאפייתן, וכן כשהוא רודן (מוציאן מן התנור) היה נותנן שוב לתוך דפוס, כדי שלא יתקלקלו (תישברנה) החלות, אם תינתנה בדבר שאינו דפוס.
ב גמרא שנינו במשנתנו כי חלות שתי הלחם היו נילושות ונאפות כל אחת לעצמה, ואילו חלות לחם הפנים, אף שנילושות כל אחת לעצמה, הריהן נאפות בתנור שתים שתים. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקורם בתורה]? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בברייתא על הכתוב "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה' "(ויקרא כד, ה—ו). ודיוק הכתוב "שני עשרנים יהיה החלה האחת" מלמד שנילושות כל אחת משתים עשרה החלות אחת אחת לעצמה.
ומנין לנו שאף בשתי הלחם כך הוא הדין, שנילושים אחד אחד? תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה" — לרבות אף את שתי הלחם לענין זה. וממשיכים: ומנין לנו שאפייתן של חלות לחם הפנים הריהי שתים שתים, ולא אחת אחת? — תלמוד לומר "ושמת אותם" (שם), ומיעוט רבים שנים. יכול אף בשתי הלחם כן, ששניהם נאפים כאחד? — תלמוד לומר "אותם" — למעט, דווקא לחמי הפנים נאפים שנים שנים, ואין שתי הלחם נאפים שנים שנים.
ושואלים על דרשה זו: האי [כתוב זה] "אותם" הא אפיקתיה [הרי כבר הוצאת, דרשת אותו] לענין אפיית לחמי הפנים שיהיו שנים שנים! ומשיבים: אם כן שבא כתוב זה רק להשמיענו אפיית שני לחמי פנים, לימא קרא [שיאמר המקרא] בקיצור "ושמתם" ולא "ושמת אותם", ומצורת הרבים הייתי למד את דין אפיית שני לחמי פנים, אלא ודאי מאי [מה] באה ללמד הרחבת הכתוב "ושמת אותם"? שמעת (למדת) מיניה תרתי [ממנו שני דינים], הן לענין אפיית שני לחמי פנים, והן למעט את שתי הלחם מאפיית שניים.
ג שנינו במשנתנו כי החלות היו ניתנות בתוך דפוס, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בלחם הפנים "ושמת אותם" — כוונתו בדפוס. ומסבירים: שלשה דפוסין הם שהיו במקדש לעשיית הלחם: לאחר שנילוש הבצק, הריהו נותנה לדפוס, ועדיין היא בצק — הרי זה דפוס ראשון. וכמין דפוס היה לה בתנור כשהיא נאפית — הרי זה דפוס שני. וכשהוא רודה את החלה מן התנור הריהו נותנה בדפוס, כדי שלא תתקלקל — הרי זה הדפוס השלישי. ושואלים: ומדוע נזקקים אנו לדפוס שלישי זה, להדרה [שיחזיר אותה] לדפוס קמא [הראשון] שבו נילושה! ומשיבים: כיון דאפי לה, נפחה [שאופים אותה, היא מתנפחת] ושוב היא אינה יכולה להיכנס לדפוס הראשון בו היא נילושה.
ד ולאחר שנידון עניינם של דפוסי החלות, דנים עתה בצורתו של לחם הפנים הנתון בהם. איתמר [נאמר] בדברי חכמים : לחם הפנים, כיצד באיזו צורה עושין אותו?
דף צ״ד עמוד ב
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת.
ר' חנינא אמר: צורתו היתה כמין תיבה (מבנה מרובע, בעל דפנות מקבילות זו לזו, ובעל בסיס רחב) פרוצה ששתי דפנות אחרות לא היו בה. ר' יוחנן אמר: צורתו של לחם הפנים היתה כמין ספינה (מבנה משולש, שבסיסו צר ושתי דפנות יוצאות ממנו והולכות ומשתפעות לצדדים), ובהיעדר בסיס רחב, הריהי רוקדת (נעה מצד לצד). ודנים עתה בשתי השיטות הללו.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – הַיְינוּ דַּהֲווֹ יָתְבִי בָּזִיכִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – הֵיכִי הֲווֹ יָתְבִי בָּזִיכִין? מָקוֹם עָבֵיד לְהוּ.
ואומרים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר' חנינא] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה — היינו דהוו יתבי [זהו ההסבר איך שהיו ישובים, מונחים] הבזיכין של הלבונה. שהרי לשיטה זו היו ללחם הפנים שוליים ישרים ורחבים, וניתן היה איפוא להציב בתוכם את הבזיכים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר' יוחנן] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, ולא היו איפוא ללחם שוליים, וצדדיו החיצוניים של הלחם היו משופעים — היכי הוו יתבי [היכן היו ישובים, מונחים] הבזיכין? ומשיבים: מקום עביד להו [היה עושה להם, לבזיכים] בצידו של הלחם, שבו הונחו הבזיכים.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – הַיְינוּ דַּהֲווֹ יָתְבִי קָנִים, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – קָנִים הֵיכִי הֲווֹ יָתְבִי? מוּרְשָׁא עָבֵיד לְהוּ.
ומוסיפים ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר' חנינא] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה — היינו דהוו יתבי [זהו ההסבר איך שהיו ישובים, מונחים] ארבעת עשר הקנים שבכל אחת משתי מערכות לחם הפנים, עליהם היו מונחים לחמי הפנים (מלבד החלה התחתונה, שהיתה נתונה על השולחן עצמו), זה למעלה מזה. כאשר כל חלה מונחת על גבי שלושה קנים (מלבד החלה העליונה, המונחת על שני קנים בלבד). אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר' יוחנן] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, ולא היו איפוא ללחם שוליים, וצדדיו החיצוניים של הלחם היו משופעים — הקנים הללו היכי הוו יתבי [איך היו ישובים, מונחים]? שהרי היו צריכים להחזיק את הלחם ומאחר והיה בסיסו צר לא היה מקום אלא לקנה אחד! ומשיבים: מורשא עביד להו [פינה, תוספת זויתית, היה עושה להם] ללחמים להרחיב את בסיסם במעט ששם היו הקנים נתפסים.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – הַיְינוּ דְּסָמְכִי לֵיהּ סְנִיפִין לְלֶחֶם, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – הֵיכִי סְמַכִי לֵיהּ סְנִיפִין לְלֶחֶם? דְּעָגִיל לְהוּ מִיעְגָּל.
ומוסיפים ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר' חנינא] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה — היינו דסמכי ליה [זהו ההסבר איך שהיו סומכים אותו] הסניפין (לוחות הזהב שהיו ניצבים בקצות השולחן אל מול מערכות הלחם, ועולים אל מעל לגובה השולחן. ובראשי לוחות אלה ניתנו הקנים, עליהם ניתנו הלחמים) ללחם. שהרי הלחם היה נתון (באורכו) על כל רוחבו של השולחן, ויתרת אורכו של הלחם שמחוץ לשולחן היתה נזקפת כלפי מעלה, בסמוך ובמקביל ללוחות שהיו תומכים בלחם, כדי שלא יפול ארצה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר' יוחנן] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, וצדדיו החיצוניים של הלחם היו משופעים — היכי סמכי ליה [כיצד סמכו אותו] הסניפין הללו שהיו ישרים וזקופים ללחם, שהיה משופע, שלא יפול ויתפורר, והלא לא נגעו הסניפים בלחם אלא בקצותיו העליונים בלבד! ומשיבים: דעגיל להו מיעגל [שהיה מעגל אותם, את הסניפים] באופן שהיו משתפעים פנימה, שהיתה בהם בליטה כלפי פנים במקביל לשיפוע הלחמים, וכך תמכו הסניפים במלוא אורך הלחם, שלא יפול. ושואלים עתה מצד אחר:
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – הַיְינוּ דְּבָעֵינַן סְנִיפִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – סְנִיפִין לְמָה לִי? אַגַּב יוּקְרָא דְּלֶחֶם תָּלַח.
בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר' יוחנן] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, היינו דבעינן [זהו הטעם לכך שצריכים אנו] לסניפין, שכיון שאין ללחם שולים, ודפנותיו החיצוניים משופעים, לכך נזקק הוא לקנים שיתמכו בו ולסניפים בתוכם יינתנו הקנים, שהרי אין הלחם יכול לעמוד מכח עצמו. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר' חנינא] שצורת לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה, יש לשאול: סניפין למה לי? שהרי הלחם יכול לעמוד בעצמו! ומשיבים: נזקקים אנו לסניפים, ובתוכם קנים כדי לשאת על גביהם את הלחמים, שכן אם היו הלחמים מונחים זה על גבי זה, ללא הפרדה של קנים, אגב יוקרא [מתוך כובדו] של הלחם — היה הלחם המונח תחתיו תלח [נשבר].
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן מוּנָּחִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – סְנִיפִין הֵיכָא מַנַּח לְהוּ? אַאַרְעָא מַנַּח לְהוּ? אִין, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן מוּנָּחִין, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע מוּנָּחִין.
ושבים ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר' יוחנן] כי צורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת — מובן הדבר כי הסניפין על גבי השלחן היו מונחין, לצורך תמיכה בלחמים המשופעים, לבל יפלו ארצה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר' חנינא] כי צורת לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה, וצורתם היתה מרובעת, כאשר יתרת אורכם, היוצאת אל מחוץ לשולחן, עולה כלפי מעלה בזקיפה — את הסניפין היכא מנח להו [היכן מניח אותם]? וכי אארעא מנח להו [על הארץ מניח אותם]? ומשיבים: אין [כן], שהרי כך אמר ר' אבא בר ממל: לדברי האומר כמין ספינה רוקדת — סניפין על גבי שלחן היו מונחין, לדברי האומר כמין תיבה פרוצה — סניפין על גבי קרקע היו מונחין.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַלֶּחֶם מַעֲמִיד אֶת הַסְּנִיפִין, וְהַסְּנִיפִין מַעֲמִידִין אֶת הַלֶּחֶם? כְּמַאן דְּאָמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת.
ומבררים: כמאן [כשיטת מי] מבין החכמים הללו, אזלא הא [הולכת ברייתא זו] שאמר ר' יהודה: הלחם הריהו מעמיד את הסניפין, והסניפין הריהם מעמידין את הלחם, שנשענים הם זה על זה? כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, כשיטת ר' יוחנן. שהרי לשיטת ר' חנינא, עמדו הסניפים על הארץ, ולא נזקקו לתמיכת הלחם.
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
