דף יומי נזיר ד׳

הֲרֵי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד עָלָיו מֵהַר סִינַי!

הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני, לקיים דין נזירות, ואילו מצות הקידוש אינה אלא מדברי סופרים בלבד, ובודאי חל איסור שתיית יין על אלה! (רמב"ם).

אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא ״שְׁבוּעָה שֶׁאֶשְׁתֶּה״, וְחָזַר וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר״ — אָתְיָא נְזִירוּת חָיְילָא עַל שְׁבוּעָה.

אלא צריך הכתוב הזה ללמדנו כי הא [כמו זו] שאמר רבא: אם אמר אדם "שבועה שאשתה יין ", וחזר אחר כך ואמר "הריני נזיר" — אתיא [באה] נזירות חיילא [וחלה] על שבועה ואסור בשתיית יין. שלמרות שהיין הזה הוא בשבילו יין מצוה — מכל מקום חל עליו איסור הנזירות לשתותו.

וְרַבָּנַן נָמֵי, הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לֶאֱסוֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״מִיַּיִן״. מַאי ״וְשֵׁכָר״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

ושואלים: ורבנן נמי הא מיבעי ליה [וחכמים גם כן, הרי צריכים הם] כתוב זה לאסור על הנזיר יין מצוה כיין רשות, וכיצד למדים הם ממנו דין אחר! ומשיבים: אם זו בלבד היתה כוונת הכתוב ללמדנו, אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "מיין יזיר "בלבד, מאי [מה] מלמדנו "ושכר" — שמעת מינה תרתי [שומע, לומד אתה מכאן שני דברים].

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַיְינוּ טַעְמָא דִּכְתַב ״שֵׁכָר״ — לְאַלּוֹפֵי ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ לְמִקְדָּשׁ. דִּכְתִיב: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ״, מָה גַּבֵּי נָזִיר: יַיִן הוּא דְּלִיתְּסַר, אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין — לָא, אַף גַּבֵּי מִקְדָּשׁ נָמֵי: יַיִן הוּא דְּלִיתְּסַר, אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין הַמִּשְׁתַּכְּרִין — לָא.

ושואלים: ור' שמעון מה משיב הוא על כך? ומשיבים: לשיטתו היינו טעמא [זהו הטעם] שכתב המקרא "שכר" — לאלופי [ללמד] מכאן גזירה שווה של המילים "שכר" "שכר" לענין ביאה ועבודה במקדש. דכתיב [שנאמר] לאהרון הכהן: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד" (ויקרא י, ט), ללמדנו: מה גבי [אצל] נזיר יין בלבד הוא דליתסר [שנאסר] בו, אבל שאר משקין — לא, אף גבי [אצל] מקדש נמי [גם כן] יין הוא דליתסר [שנאסר], אבל שאר משקין המשתכרין (המשכרים) — לא נאסרו בהם הכהנים, אף שאפשר היה לחשוב שהם אסורים משום שיכר.

וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב.

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי ר' יהודה בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אכל דבילה קעילית שהיא מתוקה ביותר עד כדי שיכרון, וכן אם שתה דבש וחלב, ונכנס למקדש — חייב, שחל עליו האיסור משום "שיכר", ששתה או אכל דבר המשכר.

אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר לאיזה ענין נזקק ר' שמעון ל"מיין ושכר יזיר": ר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את הרעיון של איסור חל על איסור, שלדעתו אם יש כבר איסור קודם על דבר — לא חל עליו איסור נוסף.

דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — פָּטוּר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים — פטור מכרת על אכילה ביום הכיפורים, משום שחל כבר איסור נבילה על הדבר, ואין איסור (יום הכיפורים) חל על איסור (נבילה). ולכן היה צריך לומר שבענין נזירות חל איסור על איסור, שגם אם נשבע שלא לשתות יין ואחר כך נזר — חלים עליו שני איסורים.

וּלְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: הָתָם לִימֵּד עַל אִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁמִּצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה.

ושואלים לצד שני: ולרבנן נמי [ולדעת חכמים גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו, ד), ומשמע מכאן כשיטת ר' שמעון שצריך לידור מכל איסורי הנזיר! ומשיבים: אמרי [יכולים לומר] לך רבנן [חכמים]: התם [שם] הכתוב לימד דבר אחר — על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה, כלומר, שאם הנזיר אוכל דברים שונים שהוא אסור בהם (ענבים, יין, זגים) ואין באחד מהם כזית אלא רק בכולם יחד — הריהם מצטרפים, ולוקה עליהם משום שעבר על הלאו שבתורה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ צֵירוּף, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּ לְמַכּוֹת, לֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן.

ומסבירים: ור' שמעון לא למד כן מהפסוק, משום שלית ליה [אין לו] דין צירוף, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל כל שהו מדבר אסור, הרי זה שיעור לחייבו מכות, לא אמרו בכל מקום שיעור כזית אלא לענין קרבן, שהאוכל דבר אסור שיש באכילתו בשגגה חיוב חטאת, צריך שיהא באכילה שיעור כזית. ולפיכך בנזיר שאין בו חיוב קרבן על אכילת האיסור, אין צורך בפסוק מיוחד ללמדנו דין צירוף אכילות לכזית, ולא בא הפסוק אלא ללמד כיצד צריך להיות הנדר שהנזיר מקבל על עצמו.

מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן״, ״כְּבֶן מָנוֹחַ״, ״כְּבַעַל דְּלִילָה״, ״כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה״, ״כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו״ — הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן.

א משנה אמר אדם: "הריני כשמשון", "כבן מנוח", "כבעל דלילה", "כמי שעקר דלתות עזה", "כמי שנקרו פלשתים את עיניו" — הרי זה נזיר שמשון שדיניו מפורשים להלן.

גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנָא כׇּל הָלֵין? צְרִיכִי, דְּאִי אָמַר ״הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן״, הֲוָה אָמֵינָא: שִׁמְשׁוֹן אַחֲרִינָא, קָא מַשְׁמַע לַן ״כְּבֶן מָנוֹחַ״.

ב גמרא שואלים: למה לי למיתנא [לשנות] כל הלין [אלה] ולא די לו שיאמר "כשמשון"? ומשיבים: צריכי [צריכים] הדברים להיאמר; דאי [שאם] אמר רק "הריני כשמשון", הוה אמינא [הייתי אומר] על שמשון אחרינא [אחר] היתה כוונתו, ואין כאן נדר נזירות כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמדובר במי שמוסיף "כבן מנוח", לומר שכוונתו היתה לשמשון המפורסם, בן מנוח.

וְאִי תְּנָא ״כְּבֶן מָנוֹחַ״, הֲוָה אָמֵינָא: אִיכָּא דְּמִיתְקְרֵי הָכִי, קָא מַשְׁמַע לַן ״כְּבַעַל דְּלִילָה״ וּ״כְמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו״.

ואי תנא [ואילו שנה] גם "כבן מנוח" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: איכא דמיתקרי הכי [יש מי שנקרא כך] "שמשון בן מנוח", ואין מדובר בשמשון המפורסם, ואין זו קבלת נזירות כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמדובר במי שמוסיף "כבעל דלילה" או "כמי שעקר דלתות עזה" וכן "כמי שנקרו פלשתים את עיניו", שאז ברור למי הוא מתכוון והרי זה נדר נזירות.

מַתְנִי׳ מָה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לְנָזִיר שִׁמְשׁוֹן? נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת. וְאִם נִטְמָא — מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה.

ג משנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? מה ההבדל ביניהם למרות ששניהם הם נזירים כל ימי חייהם? — נזיר עולם, אם הכביד שערו ואיננו יכול לשאת עוד בשיער ארוך זה — הריהו מיקל וחותך מן השיער בתער, ומביא אז לקרבן שלש בהמות, לחטאת, לעולה ולשלמים, כמי שהשלים נזירותו. אלא שנדר הנזירות נמשך וחל עליו מיד לאחר מכן. ואם נטמא — מביא קרבן טומאה שנזיר מביא כאשר נטמא ונטהר מטומאתו.

נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — אֵינוֹ מֵיקֵל, וְאִם נִטְמָא — אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן טוּמְאָה.

ואילו נזיר שמשון אם הכביד שערו — אינו מיקל, שאינו מתגלח כלל, ואם נטמא — אינו מביא קרבן טומאה.

גְּמָ׳ נְזִיר עוֹלָם מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הָאוֹמֵר ״הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. מָה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן? נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת, וְאִם נִטְמָא — מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ — אֵינוֹ מֵיקֵל בְּתַעַר,

ד גמרא ותוהים: נזיר עולם מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]? הרי לא הוזכר במשנה עדיין נזיר עולם, וכיצד באה המשנה לפרש פרטי דברים בהבדל בינו לבין נזיר שמשון? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: האומר "הריני נזיר עולם" — הרי זה נזיר לעולם. מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם אם הכביד שערו מיקל שערו בתער, ומביא שלש בהמות לקרבן, ואם נטמא — מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון, הכביד שערו — אינו מיקל בתער,

וְאֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבַּן טוּמְאָה.

ואינו מביא קרבן טומאה.

קׇרְבָּן הוּא דְּלָא מַיְיתֵי, אֲבָל נְזִירוּת חָיְילָא עֲלֵיהּ.

ומעירים: מלשון זו "ואינו מביא קרבן טומאה" אפשר לדייק: קרבן הוא שלא מייתי [מביא] נזיר שמשון, אבל נזירות עצמה, חיילא עליה [חלה עליו], בכל דיניה, ובכללה שנאסר לו להיטמא למת.

מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְזִיר שִׁמְשׁוֹן — מוּתָּר לִיטַמֵּא לְמֵתִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁנִּטְמָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״נְזִיר שִׁמְשׁוֹן״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁיָּצָאת נְזִירוּת מִפִּיו.

ומעתה נברר: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? שהרי אינה לא כדעת ר' יהודה, ולא כדעת ר' שמעון. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מותר לו לכתחילה ליטמא למתים, שכן מצינו (מצאנו) בשמשון שנטמא. ר' שמעון אומר: האומר ומקבל עליו להיות "נזיר שמשון" — לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו. שהוא עצמו הרי לא נדר להיות נזיר, והדברים שנהג בהם היו על פי דברי המלאך לאמו. ומשום כך סבור ר' שמעון שאין כלל משמעות לנדר שנודר אדם על עצמו להיות "נזיר שמשון" ואינו בכלל נדר נזירות.

מַנִּי? אִי רַבִּי יְהוּדָה — הָאָמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה, וּמַתְנִיתִין קָתָנֵי ״אִם נִטְמָא״. אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן — הָאָמַר לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ נְזִירוּת כְּלָל!

ומעתה מני [כדעת מי היא] משנתנו? אי [אם] כדעת ר' יהודה — האמר [הרי אמר] אפילו לכתחילה מותר לו להיטמא, ומתניתין קתני [ומשנתנו שונה] "אם נטמא", שמשמע שדין זה הוא בדיעבד, ולכתחילה אסור. ואי [אם] כדעת ר' שמעון — האמר [הרי אמר] שלא חיילא עליה [חלה עליו] נזירות כלל!

לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי גַּבֵּי נְזִיר עוֹלָם ״אִם נִטְמָא״, תְּנָא נָמֵי גַּבֵּי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן ״אִם נִטְמָא״.

ומשיבים: לעולם תאמר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא, שאף לכתחילה מותר לנזיר שמשון להיטמא למתים, אלא ואיידי דקתני [ומתוך ששנה] גבי [אצל] נזיר עולם "אם נטמא", שנזיר עולם ודאי אסור לו להיטמא לכתחילה, תנא נמי גבי [שנה גם כן אצל] נזיר שמשון באותה לשון "אם נטמא", אף שבאמת מותר לו להיטמא גם לכתחילה.

לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְהָנֵי תַּנָּאֵי קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: ״הֲרֵי עָלַי כִּבְכוֹר״, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

א ומציעים: לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי [נאמר שבמחלוקתם של תנאים אלה חלוקים] ר' יהודה ור' שמעון, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר על דבר ואומר "הרי הוא עלי כבכור", ר' יעקב אוסר, שלדעתו חל הנדר, וכשם שבכור אסור בהנאה (חוץ מאשר לכהנים), כן אסור הנודר בדבר שנדר בו, ור' יוסי מתיר, משום שקדושת הבכור עצמה אינה תוצאה של נדר והקדשה, אלא הוא קדוש מעצמו, ולכן אינו יכול להחיל על ידו קדושת נדר לדברים אחרים.

מַאי לָאו, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאָמַר: לָא בָּעִינַן דָּבָר הַנִּידָּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: בָּעִינַן דָּבָר הַנִּידָּר?

מאי לאו [האם לא] נסבור כי ר' יהודה סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יעקב שאמר: על מנת להחיל נדר לא בעינן [אין אנו צריכים] שידור דווקא בדבר הנידר, כלומר, שאדם יכול להחיל איסור על דבר, כשהוא מתפיס בו קדושה של כל דבר האסור, גם אם לא נאסרה הנאתו מחמת נדר. שהרי קדושת הבכור היא מרחם, שעצם לידתו מקדשתו, ואינו נעשה אסור על ידי נדר. וכיוצא בו נאמר כי אף ששמשון עצמו לא נדר בנזיר, יכול אדם להחיל על עצמו נזירות כמו נזירות שמשון. ור' שמעון סבר לה [סבור] כדעת ר' יוסי, שאמר: כדי שיחול הנדר בעינן [צריכים אנו] שיתפיס הנודר בדבר הנידר, ולכן אין משמעות להתפסה בנזירותו של שמשון?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעִינַן דָּבָר הַנִּידָּר, וְשָׁאנֵי גַּבֵּי בְּכוֹר, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״לַה׳״ — לְרַבּוֹת אֶת הַבְּכוֹר.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] בעינן [צריכים אנו] שיהא הנדר נתפס רק בדבר הנידר, ואולם לדעת ר' יעקב שאני [שונה] הדבר גבי [אצל] בכור, משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: "איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל, ג), ולמדו מכאן — לרבות את הבכור, שאף בדבר שהוא לה', כגון בכור שקדוש מרחם, יש צד נדר. ולכן לדעת ר' יעקב הרי הוא כדבר הנידר, ואפשר להתפיס בו נדרים אחרים.

וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: הָהוּא ״לַה׳״, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם.

ור' יוסי אמר [יכול היה לומר] לך לגבי פסוק זה: הכתוב ההוא, שנאמר "לה'" מיבעי ליה [צריך אותו] לא לרבות בכור אלא לרבות חטאת ואשם, שלמרות שאין אדם יכול לידור אותם על פי רצונו בלבד, אלא כאשר הוא מתחייב בדבר מדין התורה, בכל זאת נחשבים הם כדבר הנידר ומתפיסים בהם.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר? מְרַבֶּה אֲנִי חַטָּאת וְאָשָׁם — שֶׁכֵּן מַתְפִּיסָן בְּנֶדֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹר — שֶׁאֵין מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר.

ושואלים להסבר זה של ר' יוסי: ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור? ומשיבים: מרבה אני חטאת ואשם — שכן מתפיסן בנדר, שהרי אין קדושה חלה על הבהמות שתהיינה לחטאת ולאשם אלא כאשר נודר ומפרישן לצורך זה, ומוציא אני מכלל הריבוי את הבכור, שאין מתפיסו בנדר.

וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר לָךְ: בְּכוֹר נָמֵי מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר הוּא. דְּתַנְיָא: שֶׁל בֵּית רַבֵּינוּ אָמְרוּ: מִנַּיִן לְנוֹלַד לוֹ בְּכוֹר בְּתוֹךְ עֶדְרוֹ שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְהַקְדִּישׁוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״.

ור' יעקב אמר לך [יכול היה לומר לך]: בכור נמי [גם כן] מתפיסו בנדר הוא. כפי דתניא [שכן שנינו בברייתא]: של בית רבינו (רבי) אמרו: מנין למי שנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו מכל מקום להקדישו, אף שהוא קדוש מעצמו — שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש" (דברים טו, יט).

וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: נְהִי דְּמִצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ, אִי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ, מִי לָא קָדוֹשׁ?

ור' יוסי אמר [יכול היה לומר] לך בתשובה על כך: נהי [אף] שאכן יש מצוה להקדישו, ואולם אי [אם] לא מקדיש ליה [אותו], מי לא [האם איננו] קדוש מעצמו? ונמצא שעיקר איסורו לא משום נדר הוא, ולכן אי אפשר להתפיס בו.

גַּבֵּי נָזִיר נָמֵי, הָכְתִיב ״לַה׳״!

ושואלים: והרי לכל הדעות, בין לר' יעקב ובין לר' יוסי, דורשים אנו את המלה "לה'" לרבות התפסה בדבר שאיננו נידר, ואם כן גבי נזיר נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] "כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב) ומדוע לא נפרש גם כן באותו אופן כי המלה "לה'" שבנזירות באה לרבות גם דברים שהם עצמם אינם נידרים, כגון נזירות שמשון!

הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא, חוּץ מֵאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא אֵלַי מִן הַדָּרוֹם, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי, וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְשַׁחֵת שֵׂעָר נָאֶה זֶה?

ודוחים: הכתוב ההוא, "לה'", מיבעי ליה [נצרך לו] לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, משום שסבר שהנזיר שנטמא מן הסתם מתחרט על עצם נדרו, שהרי צריך לחזור ולשמור שוב כל ימי הנזירות, וכבד עליו הדבר, ומשום כך יש לחשוש שבטל נדר הנזירות מעיקרו על ידי חרטה זו, ונמצא שאינו חייב בקרבן הנזירות כאשר נטמא, והרי זה כמעלה בהמת חולין למזבח. חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, והיה יפה עינים וטוב רואי (יפה תואר), וקווצותיו (קווצות שערות ראשו) סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית לנדור בנזיר, ועל ידי כך לשחת שער נאה זה? שכן כאשר הנזיר מסיים נזירותו עליו לגלח את שערו.

אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאָבִי בְּעִירִי, וְהָלַכְתִּי לִשְׁאוֹב מַיִם מִן הַמַּעְיָין, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז יִצְרִי עָלַי, וּבִיקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רֵיקָה! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם.

אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה (דמות) שלי במים, ופחז (גאה) יצרי עלי, וביקש לטורדני מן העולם, שראיתי כמה אני יפה. אמרתי לו, כלומר, לעצמי: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שהרי סופך לכשתמות להיות רמה ותולעה? העבודה (נשבע אני בעבודת המקדש) שאגלחך לשמים בנזירות.

עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נְזִירִים בְּיִשְׂרָאֵל — עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״.

וסיפר שמעון הצדיק: כששמעתי דברים אלה עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל שכוונתם לטובה, ואף אם נטמאים — אינם מתחרטים על נזירותם, עליך הכתוב אומר: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב), שנזירות זו איננה מחמת כעס או הקנטה, אלא היא כל כולה בכוונה לה'. ואם כן "לה'" בפסוק זה פירושו — שכוונתו לשם שמים, ואין ללמוד מכאן לנזירות שמשון.

וְשִׁמְשׁוֹן לָאו נָזִיר הֲוָה? וְהָכְתִיב: ״כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן״! הָתָם מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר.

ב ושואלים לגופם של דברים: והאם שמשון לאו [לא] נזיר הוה [היה]? והכתיב [והרי נאמר]: "כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן" (שופטים יג, ה)! ומשיבים: התם [שם] מלאך הוא דקאמר [שאמר] את הדברים, אבל שמשון עצמו לא קיבל על עצמו נדר נזירות.

וּמְנָלַן דְּאִיטַּמִּי לְמֵתִים? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ״ — דִּילְמָא גָּרוֹיֵי גָּרִי בְּהוּ וְלָא נְגַע בְּהוּ!

ושואלים: ומנלן דאיטמי [ומנין לנו שנטמא] שמשון למתים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] "ויאמר שמשון... בלחי החמור הכיתי אלף איש" (שופטים טו, טז) — דילמא גרויי גרי בהו [שמא היכה אותם] בלחי החמור ואולם לא נגע בהו [בהם] ולא נטמא!

אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם״. דִּילְמָא אַשְׁלְחִינּוּן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר קַטְלִינֻּן? ״וַיַּךְ ... וַיִּקַּח״ כְּתִיב.

אלא מהכא [מכאן]: "ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם" (שופטים יד, יט), שכיון שפשט את בגדיהם של מתים אלה ודאי נגע בהם. ושואלים: דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן [שמא הפשיט אותם תחילה ואחר כך הרג אותם]? ומשיבים: "ויך... ויקח" כתיב [נאמר] לפי הסדר הזה, שקודם היכם = הרגם, ואחר כך לקח מהם את בגדיהם.

וְדִילְמָא גּוֹסְסִין שַׁוִּינֻן! אֶלָּא: גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ.

ומקשים: ועדיין כיצד מוכיחים מכאן שנטמא למתים? ודילמא [ושמא] גוססין שוינן [עשה אותם], שלא המיתם לגמרי אלא היכה אותם מכות מוות, ופשט את בגדיהם בעודם גוססים, ואם כן לא נטמא למתים! אלא יש לומר: גמרא גמירי לה [במסורת לומדים אנו אותה] שהיה שמשון נטמא למתים.

וּנְזִיר עוֹלָם הֵיכָא כְּתִיב? דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַבְשָׁלוֹם נְזִיר עוֹלָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן״, וּמְגַלֵּחַ אֶחָד לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים״.

ג לגופה של ההלכה ששנינו במשנה מבררים: ונזיר עולם היכא כתיב [היכן הוא כתוב]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון" (שמואל ב טו, ז), ומגלח היה את שערו אחד לשנים עשר חדש, שנאמר: "ובגלחו את ראשו ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו" (שופטים יד, כו).