דף יומי נדרים כ״ב

אִילּוּ לָא חֲמָאת בָּהּ אִימַּהּ מִילִּין דַּעֲזִיבָה — בִּכְדִי לָא אַדַּרְתַּהּ! מִי אַדַּרְתַּהּ? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיַיהּ.

אילו לא חמאת [היתה רואה] בה אימה מילין דעזיבה [דברים גרועים שראוי לעוזבם] — בכדי [לחינם] לא אדרתה [היתה מדירה אותה]! אם היית חושבת על כך בשעת הנדר מי אדרתה [האם היית מדירה אותה]? אמרה ליה [לו]: לא, ושרייה [והתיר אותה].

בַּר בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי יַנַּאי סָבָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה יָדְעַתְּ דְּפָתְחִין פִּינְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבָדָךְ, מִי נְדַרְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיֵיהּ.

מסופר: בר ברתיה [בן בתו] של ר' ינאי סבא [הזקן] אתא לקמיה [בא לפני] סבו ר' ינאי סבא שיתיר לו נדר, אמר ליה [לו]: אילו הוה ידעת [היית יודע] שבשעה שאתה נודר דפתחין [שפותחים] בשמים את פינקסך וממשמשין (ומפשפשים) בעובדך [במעשיך] מה טיבם, מי נדרת [האם היית נודר]? אמר ליה [לו]: לא, ושרייה [והתירו].

אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה — ״וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר״. וְאַף עַל גַּב דִּפְתַח רַבִּי יַנַּאי לֵיהּ — אֲנַן לָא פָּתְחִינַן לֵיהּ בְּהָא.

אמר ר' אבא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז לענין זה — שנאמר: "ואחר נדרים לבקר" (משלי כ, כה), שאחרי שאדם נודר מבקרים בשמים את מעשיו. ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שפתח ר' ינאי ליה [לו] בפתח זה — אנן [אנו] לא פתחינן ליה [פותחים לו] לאדם הנודר בהא [בזה], לשאול אם אינו מתחרט עליהם משום שהנודר נבדק בידי שמים, כי יש לחשוש שאם יישאל אדם על נדרו כך, יתבייש לומר שאינו מתחרט ויאמר שלא כנכון, שהוא מתחרט.

וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָדָא אַחְרָנִייתָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פְּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהָהוּא סָבָא: ״יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא״. כׇּל הַבּוֹטֶה — רָאוּי לְדוֹקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא — לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.

וכן לא פתחינן [פותחים אנו] בהדא אחרנייתא [בזו האחרת] שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי [במה] פתח ליה [לו] רבן גמליאל לההוא סבא [לזקן אחד] שנדר נדר, ובא לפניו כדי להתירו, אמר לו: נאמר "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" (משלי יב, יח), ופירושו: כל הבוטה, כלומר כל המוציא מפיו ביטוי של נדר — ראוי לדוקרו בחרב, אלא שיש לפניו דרך אחרת — לשון חכמים מרפא, שמתירים לו החכמים את נדרו. וגם בדבר זה אין פותחים.

וְלָא פָּתְחִינַן בַּהֲדָא אַחְרָנִייתָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן. בְּרֵישָׁא פָּתְחִינַן. בְּסֵיפָא, אַבָּיֵי אָמַר: פָּתְחִינַן, רָבָא אָמַר: לָא פָּתְחִינַן.

ולא פתחינן [פותחים אנו] לנודר בהדא אחרנייתא [בזו האחרת], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' נתן אומר: הנודר — כאילו בנה במה שלא במקום המקדש, והמקיימו את הנדר הזה — כאילו מקריב עליו קרבן, שהרי לא זו בלבד שנדר, אלא אף גומר את המעשה, ומקיים את מה שנדר. ברישא פתחינן [בדבר הראשון אנו פותחים] ואומרים לו לאדם שנדר: דע לך שכל הנודר עושה מעשה רע כבונה במה. ואילו בסיפא [בענין האחרון] שהמקיים את הנדר כאילו מקריב עליו קרבן נחלקו חכמים, אביי אמר: פתחינן [פותחים אנו], ורבא אמר: לא פתחינן [פותחים אנו] בפתח זה.

רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּהָדֵין לִישָּׁנָא. רַב טַבְיוֹמֵי מַתְנֵי הָכִי: בְּסֵיפָא לָא פָּתְחִינַן. בְּרֵישָׁא, אַבָּיֵי אָמַר: פָּתְחִינַן, רָבָא אָמַר: לָא פָּתְחִינַן. וְהִלְכְתָא: לָא פָּתְחִינַן לָא בְּרֵישָׁא וְלָא בְּסֵיפָא.

רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא [היה שונה את השמועה הזו בלשון זו] שאמרנו. ואילו רב טביומי מתני הכי [היה שונה אותה כך]: במה שכתוב בסיפא לא פתחינן [בסוף אין אנו פותחים] לכל הדעות, שאין אומרים לו לאדם שהמקיים נדר עושה מעשה רע. ואילו לגבי הנימוק שברישא [בהתחלה] נחלקו, אביי אמר: פתחינן [פותחים אנו] בזה, רבא אמר: לא פתחינן [פותחים אנו]. ומסכמים, והלכתא [וההלכה היא]: לא פתחינן [פותחים אנו] לא במה שכתוב ברישא [בתחילה] ולא במה שכתוב בסיפא [בסוף].

וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָא נָמֵי דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימוֹ — נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָא: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, וְיָלֵיף ״חֲדָלָה״ ״חֲדָלָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר״, וּכְתִיב הָתָם: ״שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז״.

ועוד: ולא פתחינן [פותחים אנו] בהא נמי [גם כן בזה] של שמואל. שאמר שמואל: הנודר נדר, אף על פי שמקיימו — נקרא רשע. אמר ר' אבהו: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — שנאמר: "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג), ויליף [ולומד] "חדלה" "חדלה" בגזירה שווה; כתיב הכא [נאמר כאן] "וכי תחדל לנדר" וכתיב התם [ונאמר שם] "שם רשעים חדלו רגז" (איוב ג, יז), לומר שהנודר ומקיים עושה בזה ענין של רשע.

אָמַר רַב יוֹסֵף, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה.

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנה מפורשת: האומר שהוא נודר "כנדרי כשרים" — לא אמר כלום, "כנדרי רשעים" — נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. ומכאן יש ללמוד שנדר הוא מעשה רשעים.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַכּוֹעֵס כׇּל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ״, וְאֵין ״רָעָה״ אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה״.

א אגב הזכרת הכתוב "שם רשעים חדלו רוגז", מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לפי שהכעס גורם לו לעבור על עבירות חמורות, שנאמר: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י), ואין "רעה" האמורה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד), כלומר, בסופו של דבר, יומו של הרשע מגיע בגיהנם.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתַּחְתּוֹנִיּוֹת שׁוֹלְטוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַן ה׳ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה אֶת הָעֵינַיִם וּמַדְאִיב אֶת הַנֶּפֶשׁ — הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ הַתַּחְתּוֹנִיּוֹת.

ולא עוד אלא שכל הכועס מחלות התחתוניות (טחורים) שולטות בו, שנאמר: "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח, סה), איזהו דבר, מחלה, שמכלה את העינים בכאב ומדאיב (ומצער) את הנפש — הוי אומר — אלו התחתוניות.

עוּלָּא בְּמִיסְּקֵיהּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִיתְלְווֹ לֵיהּ תְּרֵין בְּנֵי חוֹזָאֵי בַּהֲדֵיהּ. קָם חַד שַׁחְטֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְעוּלָּא: יָאוּת עֲבַדִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וּפְרַע לֵיהּ בֵּית הַשְּׁחִיטָה. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם אַחְזִיקִי יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה? אֲמַר לֵיהּ: נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.

מסופר: עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין [בעלייתו לארץ ישראל התלוו לו שני] אנשים מבני חוזאי בהדיה [יחד איתו]. בתוך קטטה שהיתה ביניהם קם חד שחטיה לחבריה [עמד אחד ושחט את חבירו]. אמר ליה [לו] הרוצח לעולא: יאות עבדי [יפה עשיתי]? אמר ליה [לו]: אין [כן], ופרע ליה [ופתח לו] את בית השחיטה, כלומר, חתוך אותו עוד כדי שימות מהר. כי אתא לקמיה [כאשר בא עולא לפני] ר' יוחנן וסיפר לו על כך, אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] חס ושלום אחזיקי [החזקתי] ידי עוברי עבירה בזה שאמרתי לו דברים אלה? אף על פי שמחמת האימה שיהרגהו אמר כך. אמר ליה [לו]: נפשך הצלת בכך, שמותר לו לאדם לומר דברים כאלה כדי להציל את עצמו ממוות.

קָא תָמַהּ רַבִּי יוֹחָנָן, מִכְּדִי כְּתִיב: ״וְנָתַן ה׳ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז״ בְּבָבֶל כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא שַׁעְתָּא

לעצם הסיפור הזה קא תמה [היה תמה] ר' יוחנן: מכדי כתיב [הלא נאמר] בפרשת הקללות: "ונתן ה' לך שם לב רגז" (דברים כח, סה) ודבר זה הלא בבבל כתיב [נאמר], ששם במקום הגלות יש לב רגז וכועס, ואיך ייתכן שבארץ ישראל יזדמן שיכעס אדם כל כך עד שירצח את חבירו? אמר ליה [לו] עולא: ההוא שעתא [באותה שעה] שאירע הדבר

לָא עָבְרִינַן יַרְדְּנָא.

לא עברינן ירדנא [עברנו את הירדן] ואם כן עדיין בחוץ לארץ היינו, ושם הוא המקום לקללת "לב רגז".

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל הַכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כׇּל מְזִמּוֹתָיו״. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָמַר: מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִיפְּשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ״, וּכְתִיב: ״וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין מִזְּכִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע״.

אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס, באותה שעה אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגבה אפו בל ידרש אין אלהים כל מזמותיו" (תהלים י, ד). ר' ירמיה מדיפתי אמר: כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט), וכתיב [ונאמר]: "וכסיל יפרש אולת" (משלי יג, טז), כיון שהכועס נעשה כסיל, הריהו פורס ומגדיל את האיוולת. רב נחמן בר יצחק אמר: הכועס בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר: "ובעל חמה רב פשע" (משלי כט, כב).

אָמַר רַב אַדָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִלְמָלֵא (לֹא) חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל לֹא נִיתַּן לָהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד, שֶׁעֶרְכָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא. מַאי טַעְמָא: ״כִּי בְּרֹב חׇכְמָה רׇב כָּעַס״.

אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל בזמנם לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, ומדוע ספר יהושע — שערכה של ארץ ישראל הוא, יש בו חלוקת ארץ ישראל לנחלת השבטים ולכן היה בו צורך לדורות. אבל שאר ספרי הנביאים הם בעצם תולדה של מה שהכעיסו את הקדוש ברוך הוא ושלח נביאים להוכיח אותם. מאי טעמא [מה טעם, רמז] הדבר — שנאמר: "כי ברב חכמה רב כעס" (קהלת א, יח), כלומר, רוב החכמה שיש לנו בקבלת כל ספרי המקרא היא תוצאה של רוב כעס שהכעסנו את הקדוש ברוך הוא.

אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֵין נִזְקָקִין לֶ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, חוּץ מִ״קּוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי״, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכַּתּוּ.

א אמר ר' אסי: אין נזקקין להתיר למי שנדר נדר ונשבע ב"אלהי ישראל", לפי שהוא נדר חמור, שהוציא מפיו שבועה בשם ה', חוץ ממקרה שנשבע ב"אלוקי ישראל" ואמר "קונם אשתי נהנית לי משום שגנבה את כיסי (ארנקי) או שהכתה את בני" ונודע שלא גנבה ושלא הכתו, שבכגון זה נזקקים לו כיון שהיה זה נדר טעות, אבל במקרה אחר אין נזקקים למי שנשבע כך.

הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי, אָמַר לַהּ: בְּמַאי נְדַרְתְּ? בֵּ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לַהּ: אִי נְדַרְתְּ בְּ״מוֹהִי״ שֶׁהִיא כִּינּוּי בְּעָלְמָא — מִזְדְּקִיקְנָא לִךְ, הַשְׁתָּא דְּלָא נְדַרְתְּ בְּ״מוֹהִי אֶלָּא בֵּ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, לָא מִזְדְּקִיקְנָא לִךְ.

מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב אסי שיתיר לה את נדרה, אמר לה: במאי [במה] באיזו לשון נדרת? אמרה לו: ב"אלהי ישראל". אמר לה: אי נדרת [אם היית נודרת] ואומרת ב"מוהי" שהיא כינוי בעלמא [סתם] — מזדקיקנא [הייתי מזדקק] לך להתיר את הנדר, השתא [עכשיו] שלא נדרת ב"מוהי" אלא ב"אלהי ישראל" — לא מזדקיקנא [איני מזדקק] לך להתיר לך את הנדר.

רַב כָּהֲנָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרֵי כּוֹלָּא, לָא טָעֵימְנָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרֵי כּוֹלָּא, לָא טָעֲימַתְּ לֵיהּ. הָנִיחָא לְרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר: ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״. אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, אַמַּאי אֲמַר ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״? הָכִי הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״ הוּא דְּקָאָמְרַתְּ, הִלְכָּךְ לָא טָעֲימַתְּ לֵיהּ.

מסופר: רב כהנא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב יוסף, אמר ליה [לו] רב יוסף: לטעום מר מידי [שיטעם אדוני דבר]. אמר ליה [לו]: לא, בשם מרי כולא [אדון הכל] לא טעימנא ליה [אין אני טועם אותו]. אמר ליה [לו] רב יוסף: לא מרי כולא [אדון הכל] לא טעימת ליה [אין אתה טועם אותו]. ומעירים: הניחא [זה נוח] ניתן להבין את דברי רב כהנא שאמר בלשון שבועה — "לא מרי כולא [אדון הכל] "שאיננו טועם, אלא לרב יוסף אמאי [מדוע] אמר "לא מרי כולא [אדון הכל] "? וכי על מה היה לו להישבע! ומשיבים: הכי הוא דקאמר ליה [כך הוא שאמר לו]: כיון ש"לא מרי כולא" הוא דקאמרת [שאמרת], הלכך [על כן] לא טעימת ליה [תטעם אותו], משום שאין נזקקים להתיר נדר שנאמר בלשון חמורה זו.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״.

אמר רבא אמר רב נחמן: סיכום הלכתא [ההלכה] בענין זה: פותחין לו לאדם אף בחרטה, שמקדים החכם ושואל אם הוא מתחרט על מה שנדר בשעתו, ונזקקין גם למי שנדר בלשון "אלהי ישראל".

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן בְּרַב סְחוֹרָה דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ, הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרֵא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן.

ב מסופר: היה משתבח ליה [לו] רבא לרב נחמן ברב סחורה תלמידו שאדם גדול הוא. אמר לו רב נחמן: כשיבא רב סחורה לידך (אליך), הביאהו לידי (אלי). הוה ליה נדרא למישרא [היה לו לרב סחורה נדר להתיר] וכיון שידע רבא שרב נחמן רוצה לראות את רב סחורה, שלח אותו אליו. אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן.

אֲמַר לֵיהּ: נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין. אִיקְּפַד רַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל לְקִילְעָךְ.

אמר ליה [לו] רב נחמן כשרצה להתיר לו: נדרת אדעתא דהכי [על דעת כך וכך]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. ולא התיר לו נדרו. שאל אותו שוב: אדעתא דהכי [על דעת כך]? והציע אפשרות אחרת — אמר לו: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים], שבכל פעם שהציע לו רב נחמן פתח, אמר רב סחורה שכבר בשעת הנדר חשב על כך, ונדר על מנת כן. איקפד [הקפיד] רב נחמן עליו, שנראה לו שרב סחורה מעמיד קשיים מיותרים בפניו שלא יוכל להתיר לו. אמר ליה [לו]: זיל לקילעך [לך לאוהלך], אין אני רוצה לדבר איתך, משום שכעס עליו.

נְפַק רַב סְחוֹרָה וּפְתַח פִּיתְחָא לְנַפְשֵׁיהּ. רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזֶה הִיא דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם. כֹּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וְהַשְׁתָּא דְּאִיקְּפַד רַב נַחְמָן — אַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא נְדַרִי. וּשְׁרָא לְנַפְשֵׁיהּ.

נפק [יצא] רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה [פתח לעצמו] שתהא דרך להתיר את נדרו. כיצד? רבי אומר: איזה היא דרך ישרה שיבור (שיבחר) לו האדם — כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והשתא דאיקפד [ועכשיו שהקפיד] רב נחמן עלי — אדעתא דהכי [על דעת כן] לא נדרי [נדרתי], שנמצא שאין זו תפארת מן האדם. ושרא לנפשיה [והתיר לעצמו] את הנדר, שמעתה אפשר להתירו, משום שלא נדר על מנת שיכעס עליו אדם גדול זה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרֵא. אֲתָא לְקַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן, אָמְרִי לֵיהּ: נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אָמַר: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין,

בדומה לזה מסופר: ר' שמעון ברבי (בנו של רבי) הוה ליה נדרא למישרא [היה לו נדר להתיר], אתא לקמייהו דרבנן [בא לפני חכמים] להתיר, אמרי ליה [אמרו לו]: נדרת אדעתא דהכי [על דעת כך וכך]? אמר: אין [כן]. הציעו אפשרות אחרת: אדעתא דהכי [על דעת כך]? אמר להם: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים]