דף נ״ג עמוד א
מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים — מוּתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִסִּתְוָנִיּוֹת — מוּתָּר בְּחוֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כׇּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלַדְתּוֹ קְרוּיָה עָלָיו, וְנוֹדֵר הֵימֶנּוּ — אָסוּר בַּיּוֹצֵא הֵימֶנּוּ, וַחֲכָמִים מַתִּירִים.
א משנה הנודר מן התמרים — מותר בדבש תמרים. הנודר מסתוניות (ענבים מאוחרים וחמוצים) — מותר בחומץ סתוניות. ר' יהודה בן בתירא אומר: כל ששם תולדתו קרויה עליו, שהדבר היוצא ממנו עדיין נושא את שמו של המקור ממנו בא, כגון "דבש תמרים" "חומץ סתוניות", ונודר אדם הימנו מן המקור — אסור אף ביוצא הימנו. וחכמים מתירים, שלדעתם אינו נאסר אלא במה שאסר עליו.
גְּמָ׳ [חֲכָמִים] הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא?
ב גמרא שואלים: והרי שיטת [חכמים] המתירים היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון] במשנה, האומר שהנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, ומה ההבדל ביניהם?
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ הָדָא דְּתַנְיָא: כְּלָל זֶה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֶאֱכוֹל. כְּגוֹן תְּמָרִים וּדְבַשׁ תְּמָרִים, נָדַר בּוֹ — אָסוּר בַּיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, נוֹדֵר מִיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ — אָסוּר בּוֹ.
ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם], בין שיטת התנא קמא לשיטת חכמים, הבדל למעשה לענין הדא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל מאכל שדרכו לאכול אותו, ודרך היוצא ממנו, מאותו מאכל, לאכול אף אותו, כגון תמרים ודבש תמרים, אם נדר בו — אסור גם ביוצא ממנו, ואם נודר מיוצא ממנו — אסור גם בו עצמו.
כֹּל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֶאֱכוֹל, נוֹדֵר בּוֹ — אֵין אָסוּר אֶלָּא בַּיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ.
אבל כל מאכל שאין דרכו לאכול אותו בעצמו, ורק דרך היוצא ממנו לאכול, אם נודר בו — אין אסור אלא ביוצא ממנו, שלא נתכוון זה אלא ליוצא ממנו. שתנא קמא אינו מחלק בין דבר שדרכו להיאכל ובין דבר שאין דרכו להיאכל, ואם נדר בו — מתיר את היוצא ממנו בכל מקרה. וחכמים שבסוף המשנה סבורים כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, שאם נדר בדבר שאין דרכו להיאכל הריהו מותר בו עצמו ונאסר דווקא ביוצא ממנו, כגון חומץ סתוניות. אבל הנודר מן התמרים, שדרכם להיאכל, אסור לשיטתם בין בתמרים בין בדבש.
מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן — מוּתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן — מוּתָּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ — מוּתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים.
ג משנה הנודר מן היין — מותר ביין תפוחים, שסתם יין הוא יין ענבים. הנודר מן השמן — מותר בשמן שומשמין, שסתם שמן הוא שמן זיתים. הנודר מן הדבש — מותר בדבש תמרים, שסתם דבש הוא דבש דבורים.
מִן הַחוֹמֶץ — מוּתָּר בְּחוֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַכְּרֵישִׁין — מוּתָּר בְּקַפְלוֹטוֹת. מִן הַיָּרָק — מוּתָּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁהוּא שֵׁם לָווּיי.
הנודר מן החומץ — מותר בחומץ סתוניות, שסתם חומץ נעשה מיין. הנודר מן הכרישין — מותר בקפלוטות (מין כרישים). הנודר מן הירק — מותר בירקות השדה (הגדלים בר בשדות), שהוא שם לוויי הבא להגדיר ירקות מיוחדים אלה, וכיון שיש לו שם לוואי איננו בכלל סתם אותו דבר.
גְּמָ׳ תַּנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַשֶּׁמֶן, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מוּתָּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, וְאָסוּר בְּשֶׁמֶן זַיִת. וּבְבָבֶל — אָסוּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, וּמוּתָּר בְּשֶׁמֶן זַיִת. מָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִין מִזֶּה וּמִזֶּה — אָסוּר בָּזֶה וּבָזֶה.
ד גמרא תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן השמן, אם נדר בארץ ישראל — מותר בשמן שומשמין, ואסור בשמן זית, שסתם שמן בארץ ישראל שמן זית הוא. ואם נדר בבבל — אסור בשמן שומשמין, משום שבבבל סתם שמן נעשה משומשמים, ומותר בשמן זית שהוא נדיר שם, ובודאי לא התכוון אליו. מקום שמסתפקין (משתמשים) מזה ומזה — אסור בזה ובזה.
פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא מִן חַד מִסְתַּפְּקִין. מַהוּ דְּתֵימָא: אֵיזִיל בָּתַר רוּבָּא, קָא מַשְׁמַע לַן סָפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא.
על המשפט האחרון תוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא במקרה דרובא [שרוב] בני המקום מן חד [ממין אחד] הם מסתפקין. מהו דתימא [שתאמר]: איזיל בתר רובא [נלך אחר הרוב] ונתיר את השמן האחר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שספק איסורא לחומרא [איסור לחומרה] ויש להחמיר ולאסור אפילו כשרק מיעוט משתמש בסוג האחר.
הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק, בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ — אָסוּר בְּיַרְקוֹת הַגִּינָּה, וּמוּתָּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה. וּבַשְּׁבִיעִית — אָסוּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה, וּמוּתָּר בְּיַרְקוֹת הַגִּינָּה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל:
שנינו בברייתא: הנודר מן הירק, בשאר שני שבוע (באחת משש השנים הראשונות ממחזור שבע שנות השמיטה) — אסור בירקות הגינה, ומותר בירקות השדה הצומחים בר בשדה. ובשנת השביעית, להיפך — אסור בירקות השדה משום שסתם ירקות שאוכלים אז הם ירקות שדה, ומותר בירקות הגינה לפי שאסור לעבוד את האדמה בשנה זו, ואין ירקות גינה מצויים. אמר ר' אבהו משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל:
דף נ״ג עמוד ב
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מְבִיאִין יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמְּבִיאִין יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ — אָסוּר.
כְּתַנָּאֵי: אֵין מְבִיאִין יָרָק מִן חוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְבִיאִין יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. מַאי טַעְמֵיהּ דְּמַאן דְּאָמַר אֵין מְבִיאִין? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשּׁוּם גּוּשׁ.
מַתְנִי׳ מִן הַכְּרוּב — אָסוּר בְּאִיסְפַּרְגוֹס, מִן הָאִיסְפַּרְגוֹס — מוּתָּר בִּכְרוּב.
מִן הַגְּרִיסִין — אָסוּר בְּמִקְפָּה, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַמִּקְפָּה — מוּתָּר בִּגְרִיסִין. מִן הַמִּקְפָּה — אָסוּר בִּשּׁוּם, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הַשּׁוּם — מוּתָּר בְּמִקְפָּה.
מִן הָעֲדָשִׁים — אָסוּר בַּאֲשִׁישִׁים, רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. מִן הָאֲשִׁישִׁים — מוּתָּר בַּעֲדָשִׁים.
״חִטָּה חִטִּין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר בָּהֶן בֵּין קֶמַח בֵּין הַפַּת. ״גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר בָּהֶן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבוּשָּׁלִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״קֻוֽנָּם גְּרִיס אוֹ חִטָּה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — מוּתָּר לָכוֹס חַיִּים.
גְּמָ׳ תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״חִטָּה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר לֶאֱפוֹת וּמוּתָּר לָכוֹס. ״חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר לָכוֹס וּמוּתָּר לֶאֱפוֹת. ״חִטָּה חִטִּין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר בֵּין לָכוֹס בֵּין לֶאֱפוֹת.
״גְּרִיס שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר לְבַשֵּׁל וּמוּתָּר לָכוֹס. ״גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר לָכוֹס וּמוּתָּר לְבַשֵּׁל. ״גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — אָסוּר בֵּין לְבַשֵּׁל בֵּין לָכוֹס.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַנּוֹדֵר מִן הַמְבוּשָּׁל
לא שנו שמותר בירקות גינה בשביעית אלא במקום שאין מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ, ואז הכל משתמשים בשביעית רק בירקות השדה. אבל במקום שמביאין ירק מחוצה לארץ לארץ, שאין שביעית נוהגת בחוץ לארץ — אסור גם בירקות גינה בשנה השביעית.
ומעירים: הרי זה כתנאי [כמחלוקת תנאים] בענין זה: אין מביאין ירק מן חוצה לארץ לארץ, ר' חנניה בן גמליאל אומר: מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ. ושואלים: מאי טעמיה דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] אין מביאין? אמר ר' ירמיה: חוששים משום גוש אדמה של אדמת העמים שהיא מטמאה, שלא יביאו אותו יחד עם הירקות לארץ ישראל, ויגרום בה טומאה.
א משנה הנודר מן הכרוב — אסור באיספרגוס שהוא מין כרוב, אבל הנודר מן האיספרגוס — מותר בכרוב.
הנודר מן הגריסין (פול שגורסים, שוברים לחתיכות) — אסור במקפה (מרק עבה שעושים מגריסים), ור' יוסי מתיר. ולכל הדעות הנודר מן המקפה — מותר בגריסין עצמן. הנודר מן המקפה — אסור בשום שבתוכה שהוא חלק מהמרכיבים של המקפה, ור' יוסי מתיר. הנודר מן השום — מותר במקפה.
הנודר מן העדשים — אסור באשישים שהם מיני מאכל הנעשים מעדשים, ור' יוסי מתיר. והכל מודים שהנודר מן האשישים מותר בעדשים.
אמר "קונם חטה חטין שאני טועם" — אסור בהן בחיטים בין בצורת קמח בין הפת שנאפתה מהן. אמר "קונם גריס גריסין שאני טועם" — אסור בהן בין חיין בין מבושלין. ר' יהודה אומר: אם אומר "קונם גריס או חטה שאני טועם" מותר לכוס (לכסוס, לכרסם אותם) כשהם חיים (בלתי מבושלים), משום שאין דרכם להיאכל כך, ולא על דעת כן נדר.
ב גמרא תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן גמליאל אומר: אמר "חטה שאני טועם" — אסור לאפות ולאכול פת מקמח חטה, ומותר לכוס (לכסוס, לכרסם) חטה. אמר "חטים שאני טועם" — אסור לכוס ומותר לאפות, כי לשון זו מתייחסת דווקא לחיטים בגרגריהן. "חטה חטין שאני טועם" — אסור בין לכוס בין לאפות.
וכן, אם אמר "גריס שאני טועם" — אסור לבשל, שכך נקרא תבשיל של גריסים, ומותר לכוס, לכרסם אותם כשהם חיים. אמר "גריסין שאני טועם" — אסור לכוס ומותר לבשל. "גריס גריסין שאני טועם" — אסור בין לבשל בין לכוס.
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
