דף יומי נדרים ס״ז

הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב — אֵינוֹ מוּפָר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּים אֶחָד מֵהֶן.

אם הפר האב ולא הפר הבעל (הארוס), או שהפר הבעל ולא הפר האב — הנדר אינו מופר. ואין צריך לומר אם קיים אחד מהן את הנדר שאף אם הפר לה האחר, הנדר קיים.

גְּמָ׳ הַיְינוּ רֵישָׁא: אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ! מַהוּ דְּתֵימָא: אוֹ אָבִיהָ אוֹ בַעְלָהּ קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

א גמרא על מה שנאמר במשנה הפר האב ולא הפר הבעל אין הנדר מופר, תוהים: היינו רישא [הרי זוהי ההתחלה] ששנינו בה: אביה ובעלה (ארוסה) מפירין נדריה! ומשיבים: יש צורך בדבר, כי מהו דתימא [שתאמר] שאו אביה או בעלה מפירים נדריה קתני [שנה], ו"אביה ובעלה" משמעו — כל אחד מהם לחוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהכוונה היא לשניהם יחד.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּים אֶחָד מֵהֶן. לְמָה לִי לְמִיתְנָא? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר הֵפֵר זֶה בְּלֹא זֶה — וְלֹא כְּלוּם, קִיֵּים אֶחָד מֵהֶן לְמָה לִי? צְרִיכָא לְמִיתְנֵי?!

ב שנינו במשנה "ואין צריך לומר שנדרה קיים אם קיים לה אחד מהן". שואלים: למה לי למיתנא [לשנות] זאת? השתא [עכשיו, הרי] יש לומר אם הפר זה בלא זה — ולא כלום, אינו נחשב כהפרה, אם כן כאשר קיים אחד מהן למה לי? וכי דבר זה צריכא למיתני [צריך לשנות]?

כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ כְּגוֹן דְּהֵפֵר אֶחָד מֵהֶן וְקִיֵּים אֶחָד, וְחָזַר הַמְקַיֵּים וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָתוֹ. מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי דְּאוֹקִי הָא עַקְרֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דִּמְפִירִין שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת.

ומשיבים: כי איצטריך ליה [כאשר הוצרך לו] דין זה הרי הוא במקרה כגון שהפר אחד מהן וקיים אחד, וחזר המקיים ונשאל לחכם על הקמתו, ומבטל את מה שקיים. מהו דתימא [שתאמר]: מאי דאוקי הא עקריה [את מה שהקים הרי עקר אותו] על ידי השאלה לחכם, ואם כן אין כאן כבר נדר ודי במה שהפר השני, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמפירין שניהם בבת אחת, כלומר, רק על ידי הפרה של שניהם.

וְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה, אָמַר קְרָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ״. מִכָּאן לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁאָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. אֵימָא הַאי קְרָא בִּנְשׂוּאָה כְּתִיב!

ג לאחר בירור סגנון המשנה שואלים לגופה של ההלכה: דין זה שנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין את נדריה, מנלן [מניין לנו]? שכיון שהיא עדיין בבית אביה, די שיפר לה הוא לבדו! אמר רבה, אמר קרא [הכתוב]: "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה... ואם ביום שמוע אישה... (במדבר ל, ז. במדבר ל, ט), מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה (ארוסה) מפירין נדריה. ושואלים: אימא האי קרא [אמור שכתוב זה] דווקא באשה נשואה כתיב [נאמר]!

אִי מִשּׁוּם נְשׂוּאָה, קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה״. אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ בִּנְשׂוּאָה?! וְכִי תֵּימָא תְּרֵי קְרָאֵי בִּנְשׂוּאָה לְמָה לִי — לְמֵימַר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵיפֵר בְּקוֹדְמִין.

ומשיבים: אי [אם] משום נשואה, קרא אחרינא כתיב [כתוב אחר נאמר] "ואם בית אישה נדרה" (במדבר ל, יא). ומסתבר שהפסוקים הקודמים מדברים בארוסה, שעדיין אינה מצויה בבית בעלה. ושואלים: אימא תרוייהו [אמור ששניהם] מדברים בנשואה?! וכי תימא תרי קראי [ואם תאמר שני כתובים] באשה נשואה למה לי — אפשר לפרש שבא הכתוב הנוסף למימר [לומר] לנו שאין הבעל מיפר בקודמין, שאינו יכול להפר נדרים שנדרה לפני נישואיה, אלא רק באלה שב"בית אשה נדרה".

וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ?

ולאו [והאם לא] ממילא, מכלל הדברים שמעת מינה [לומד אתה זאת]? שהרי נאמר "אם בית אישה נדרה", ומשמע שנדרים שנדרה קודם לכן אינו יכול להפר.

אִיבָּעֵית אֵימָא, דַּהֲוָיָה קִדּוּשִׁין מַשְׁמַע.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ראיה אחרת, ממה שהכתוב "אם היו תהיה לאיש" מדבר בארוסה, כי לשון של הויה ("תהיה לאיש") קדושין משמע ולא נישואין.

אֵימָא אָב לְחוֹדֵיהּ מֵיפֵר! אִם כֵּן ״וְאָסְרָה אִסָּר בֵּית אָבִיהָ״, ״יָנִיא אוֹתָהּ״ לְמָה לִי? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר בִּמְקוֹם אָרוּס מֵיפֵר אָב לְחוֹדֵיהּ, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם אָרוּס, מִיבַּעְיָא?

ולעצם הענין שואלים: אימא [אמור] שאב לחודיה [לבדו] מיפר נדרי בתו המאורסה! ומשיבים: אם כן מה שנאמר בכתוב "ואסרה אסר בית אביה" (במדבר ל, ד) ונאמר על כך "יניא אותה" (במדבר ל, ט) למה לי? השתא [עכשיו, הרי] לשיטתך יש לומר שבמקום שיש ארוס מיפר אב לחודיה [לבדו], שלא במקום ארוס, כלומר, כשאינה ארוסה, מיבעיא [נצרכה] לומר שהוא מפר?

אֵימָא אָב לִיבְעֵי אָרוּס, וְאָרוּס לְחוֹדֵיהּ מֵיפֵר. וְכִי תֵּימָא: אָב דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי, מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּאִי הֵקִים — הֵקִים!

ושואלים מצד אחר: אימא [אמור] שהאב ליבעי [שיצטרך] שגם הארוס יפר עימו, וארוס לחודיה [לבדו] מיפר. וכי תימא [ואם תאמר]: אב דכתב רחמנא [שכתבה התורה], וכפי שלמדנו מסמיכות הכתובים, למה לי, אם הארוס יכול להפר לבדו — אפשר היה לומר כי מיבעי ליה [צריך אותו] ללמד דאי [שאם] הקים האב את הנדר — הקים, ואין הארוס יכול להפר!

אִם כֵּן, ״בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה״ לְמַאי כְּתִב? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה בִּמְקוֹם אָב אָרוּס מֵיפֵר לְחוֹדֵיהּ, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם אָב מִיבַּעְיָא?!

ודוחים: אם כן "בית אישה נדרה" (במדבר ל, יא) האמור באשה נשואה למאי [למה, לאיזה צורך] כתב אותו? הלא קל וחומר הוא: ומה במקום שיש אב, ארוס מיפר לחודיה [לבדו], שלא במקום אב כשהיא נשואה שאינה ברשות אביה מיבעיא [נצרכה] לומר שמפר?!

אֵימָא: ״אִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה״, לוֹמַר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵיפֵר בְּקוֹדְמִין!

וממשיכים לשאול עוד: אימא [אמור] שהארוס לבדו יכול להפר, והכתוב "אם בית אישה נדרה" לא נועד לומר לנו שהבעל מפר לבדו, אלא לצמצם את כוחו לומר שאין הבעל מיפר בקודמין!

וּמִינֵּיהּ, אָרוּס מֵיפֵר בְּקוֹדְמִין.

ומשיבים: ומיניה [וממנו] מדבר זה עצמו יכול אתה לחזור וללמוד את ההלכה, שהרי משאלה זו אפשר להסיק שארוס כן מיפר בקודמין. ומדוע יוכל הארוס, שאין האשה לגמרי ברשותו, לעשות מה שאין הבעל יכול לעשות?

אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם שׁוּתָּפוּתֵיהּ דְּאָב.

אלא לאו [האם לא] משום שותפותיה [שותפותו] של האב שמיפר יחד איתו, כיון שבאב אין הגבלה כזו, ויכול להפר גם בקודמים. ומכאן אנו למדים שהארוס לבדו אינו יכול להפר כלל.