דף ט׳ עמוד א
מַתְנִי׳ ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן.
א משנה אם אמר אדם שהוא מקבל על עצמו "כנדרי רשעים" — הרי באותה אמירה נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, שכן דרכם של רשעים שמרבים לנדור נדרים שונים, והרי זה בכלל ידות והועילו לו דבריו כאילו פירש נדרו. ואולם אם אמר "כנדרי כשרים" — לא אמר כלום, לפי שכשרים אינם נודרים ואינם נשבעים. אם אמר "כנדבותם של כשרים "— יש בכך ממש, והכוונה היא שנדר בנזיר ובקרבן, שאף כשרים מתנדבים בדברים אלו.
גְּמָ׳ וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים לָא נָדַרְנָא? אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאוֹמֵר ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי עָלַי וְהֵימֶנּוּ״, ״הֲרֵינִי״ — בִּנְזִירוּת, ״עָלַי״ — בְּקׇרְבָּן, ״הֵימֶנּוּ״ — בִּשְׁבוּעָה.
ב גמרא על הקטע הראשון במשנה העוסק במי שאמר "כנדרי רשעים", שואלים: ודלמא הכי קאמר [ושמא כך היתה כוונתו לומר]: כנדרי רשעים לא נדרנא [אינני נודר]? ואם כן לא החיל על עצמו כל נדר! אמר שמואל: מדובר באומר "כנדרי רשעים הריני עלי והימנו" ולשון זו כוללת את כל ההתחייבויות, כי כאשר אמר "הריני" — כוונתו בנזירות, וכשאמר "עלי" — משמע שקיבל עליו הדבר בקרבן, וכשאמר "הימנו" — כוונתו שהוא נדור ממנו בשבועה.
״הֲרֵינִי״ נְזִירוּת. דִּלְמָא הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית קָאָמַר? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו.
ומבררים את הדברים: אמרנו כי כשאומר "הריני" הרי זו נזירות. ושואלים: דלמא [שמא] הריני בתענית קאמר [אמר]? אמר שמואל: כאן אין מדובר שאמר "כנדרי רשעים הריני" סתם, אלא כשהיה נזיר עובר לפניו ומשמעות דבריו מובנת לפי ההקשר.
(״עָלַי״ — בְּקׇרְבָּן) ״הֵימֶנּוּ״ — בִּשְׁבוּעָה. דִּלְמָא: ״הֵימֶנּוּ״ — דְּאָכֵילְנָא קָאָמַר! אָמַר רָבָא: דְּאָמַר ״הֵימֶנּוּ שֶׁלֹּא אוֹכַל״.
ועוד אמרנו שם ש"עלי" — בקרבן, "הימנו" — בשבועה. ושואלים: מדוע נאמר ש"הימנו" כוונתו לאסור עליו את הדבר בשבועה? דלמא [שמא] נפרש בדרך אחרת: "הימנו" — דאכילנא קאמר [שאני אוכל אותו אמר], שקיבל על עצמו בשבועה לאוכלו, וכאשר יאכל את הככר יקיים שבועתו! אמר רבא: יש לפרש שאמר "הימנו שלא אוכל".
אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הָא לָא מַפֵּיק שְׁבוּעָה מִפּוּמֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן הָדֵין.
ומקשים: אם פירש ואמר בסגנון זה, אי הכי מאי למימרא [אם כך מה בא לומר]? שלפי זה אין חידוש בדבר, שהרי פירש את דבריו לאיסור! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הא [הרי] לא מפיק [מוציא] לשון שבועה מפומיה [מפיו] אלא אמר רק "כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל", ולא אמר שנודר או נשבע, על כן קא משמע לן הדין [השמיע לנו דבר זה] שיש כאן יד לשבועה.
״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר וְכוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּשָׁאנֵי לֵיהּ בֵּין נֶדֶר לִנְדָבָה? לֵימָא לָא רַבִּי מֵאִיר וְלָא רַבִּי יְהוּדָה!
ג שנינו במשנה: "כנדרי כשרים" — לא אמר כלום, "כנדבותם" — נדר בנזיר ובקרבן. ושואלים: מאן [מיהו] התנא דשאני ליה [ששונה לו], שיש לדעתו הבדל לענין האיסור שבדבר בין נדר לנדבה? לימא [האם נאמר] שאין זו לא דעת ר' מאיר ולא דעת ר' יהודה?
דְּתַנְיָא: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ׳״, טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בביאור הכתוב "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ד) הוסיפו חכמים: טוב מזה ומזה — שאינו נודר כל עיקר, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ומדבריהם עולה כי לדעת ר' מאיר כל נדר ונדבה יש בו איסור מסויים, ולדעת ר' יהודה הנודר ומקיים אין בו איסור. ולדברי שניהם אין הבדל בין נדר ונדבה. ואם כן, משנתנו, האומרת שאין הכשרים נודרים נדר אבל נודבים נדבה, כשיטת מי היא?
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר,
ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' מאיר,
דף ט׳ עמוד ב
כִּי קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר — בְּנֶדֶר, בִּנְדָבָה לָא קָאָמַר. וְהָא קָתָנֵי: ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן! תְּנִי: נָדַב בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן.
כי קאמר [כאשר אמר] ר' מאיר שיש בכך איסור, הרי זה — בנדר, בנדבה לא קאמר [אמר]. ומקשים: והא קתני [והרי שנה במשנה]: "כנדבותם" — נדר בנזיר ובקרבן, משמע שנדר קרבן הוא נדר של כשרים! ומשיבים: תני [שנה] ותקן את הלשון: נדב בנזיר ובקרבן.
מַאי שְׁנָא נוֹדֵר דְּלָא — דִּלְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה? נְדָבָה נָמֵי לָא — דִּלְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה!
ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נודר האומר "הרי עלי קרבן" שלא ראוי לעשות כן משום שיש בו חשש דלמא אתי [שמא בא] בה, באמירה זו, לידי תקלה, שהרי חייב עצמו מיד בנדר, ושמא לא יביאנו בזמנו ועובר משום "בל תאחר". אולם נדבה שאמר "בהמה זו לקרבן" נמי [גם כן] לא יעשה, דלמא אתי [שמא בא] בה לידי תקלה. שהרי בהמה זו מוקדשת, וכל הנהנה ממנה בשגגה, כשגוזזה או כשעובד בה, עובר משום מעילה!
כְּהִלֵּל הַזָּקֵן. דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עַל הִילֵּל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא מָעַל אָדָם בְּעוֹלָתוֹ כׇּל יָמָיו. מְבִיאָהּ כְּשֶׁהִיא חוּלִּין לָעֲזָרָה, וּמַקְדִּישָׁהּ, וְסוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְשׁוֹחֲטָהּ.
ומשיבים: בנדבה יכול לעשות כהלל הזקן. דתניא [ששנויה ברייתא]: אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו (בקרבן עולה שלו) כל ימיו. כיצד? היה מביאה, את הבהמה, כשהיא חולין לעזרה, ושם היה מקדישה, ומיד סומך עליה ושוחטה. ולכן לא היה מקום למעילה, שהרי קודם שהביאה לעזרה היתה זו בהמת חולין. ואם כן אפשר לעשות נדבה כזו בלא חשש לתקלה.
הָנִיחָא נְדָבָה דְקׇרְבָּנוֹת. נְדָבָה דִנְזִירוּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? סָבַר לַהּ כְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.
א ומקשים: הניחא [זה נוח] בנדבה של קרבנות, שיכול להביאה בלי לגרום לתקלה. אבל נדבה של נזירות מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי יש חשש שיבוא לידי תקלה, שלא יוכל לקיים נזירותו! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשמעון הצדיק.
דְּתַנְיָא, אָמַר (רַבִּי) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה?
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר (ר') שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי בתור כהן אשם שמביא נזיר טמא אלא אחד. שהיה חושש שהנזיר עשה נדר זה מחמת כעס או הקפדה ובעצם אין ליבו שלם עם הנזירות, וביותר הוא מתחרט על נזירותו כאשר נטמא, וצריך להביא קרבנות נוספים ושוב לנהוג נזירות. וכך היה מעשה: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי (יפה מראה) וקווצותיו (קווצות שערותיו) סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה על ידי זה שנדרת נזירות, ועכשיו אתה מגלח את שערך?
אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי, הָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָין וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע! לָמָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם!
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי (בדמותי המשתקפת במים) ופחז (מיהר, גבר) עלי יצרי ובקש לטורדני (לאבדני) מן העולם, שראה כמה הוא יפה, ועלתה בו מחשבה להשתמש ביופיו למטרות שאינן כשרות. אמרתי לו ליצרי: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, ולמה אתה מתגאה בגוף במי שהוא עתיד להיות מאכל בקבר לרמה ותולעה? העבודה כלומר, נודר אני בעבודת המקדש שאגלחך לשמים! כך אמר לו אותו אדם.
מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״.
וסיפר שמעון הצדיק: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב). כלומר, שהוא נדר מופלא וברור שכל כולו לה', שאין בו ענין של כעס או נסיון להרגיז, אלא כל כולו לה'. משמע שיש אופן של נזירות שכולו בכשרות וזאת היא נדבה שבנזירות.
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי מָנִי: מַאי שְׁנָא אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא דְּלָא אֲכַל — דְּאָתֵי עַל חֵטְא? כׇּל אֲשָׁמוֹת נָמֵי לָא לֵיכוֹל, דְּעַל חֵטְא אָתוּ!
מתקיף לה [מקשה על כך] על גופו של אותו מעשה ר' מני: מאי שנא [במה שונה] אשם נזיר טמא שלא אכל שמעון הצדיק מימיו — מפני דאתי [שבא] על חטא שחטא אותו אדם בזה שנטמא? כל אשמות נמי [גם כן] שלא ליכול [יאכל], שכן אף הם על חטא אתו [הם באים]!
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָה, הַיְינוּ טַעְמָא: כְּשֶׁהֵן תּוֹהִין נוֹזְרִין. וּכְשֶׁהֵן מִטַּמְּאִין וְרָבִין עֲלֵיהֶן יְמֵי נְזִירוּת, מִתְחָרְטִין בָּהֶן, וְנִמְצְאוּ מְבִיאִין חוּלִּין לָעֲזָרָה.
אמר ליה [לו] ר' יונה: היינו טעמא [זהו הטעם בנזירות]; כשהן תוהין, טועים בדבר וכועסים על דבר, הם נוזרין. וכשהן מטמאין, ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן. וכיון שהתחרט הנזיר על הנדר מעיקרו נמצא שבאמת בטל הנדר ואין כאן נזירות, ונמצאו מביאין חולין לעזרה, כלומר, אותם קרבנות שנתחייבו בנזירותם.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ נָזִיר טָהוֹר נָמֵי! נָזִיר טָהוֹר לָא, דְּאָמוֹדֵי אָמֵיד נַפְשֵׁיהּ דְּיָכוֹל לִנְדּוֹר.
ושואלים: אם חשש שמעון הצדיק שהנזיר עלול להתחרט על נזירותו, אי הכי [אם כך] אפילו אשמו של נזיר טהור נמי [גם כן] לא ייאכל! ומשיבים: נזיר טהור לא, אין לחשוש בו, משום דאמודי אמיד נפשיה [שהעריך את עצמו] שיכול לנדור (לנזור) מיין ומשאר דברים האסורים לנזיר במשך זמן מסויים, ומן הסתם לא התחרט. אבל נזיר טמא שתקלה אירעה לו, ונמשכו ימי נזירותו יותר מששיער מלכתחילה — יש מקום לחשש שהתחרט.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא:
ב ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לגופה של השאלה ששאלנו על משנתנו, כשיטת איזה מן התנאים נאמרה:
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
