דף יומי נידה כ׳

בְּקִילוֹר, וְרַבִּי תָּלָה בִּשְׂרַף שִׁקְמָה. מַאי לַָאו אַאָדוֹם?

בקילור (משחת תרופה לעינים), שנתעסקה בה לפני כן האשה, שלדעתו יכולה האשה לתלות את הכתם הנמצא בקילור זה. וכן נמסר כי אף רבי נהג כן הלכה למעשה ותלה את הכתם הנמצא בשרף היוצא מעץ השקמה, אם נתעסקה בו האשה קודם לכן. ויש לשאול: מאי לאו [האם אין] הכוונה שתלו ר' מאיר ורבי את הכתם שצבעו אדום בקילור ובשרף השקמה משום שאף אלו צבעם אדום, ואף שאין הוא אדום כל כך. הרי שאין מקום לכל ההבחנות הללו שהזכירו החכמים שיהא הצבע אדום ביותר!

לָא, אַשְּׁאָר דָּמִים.

ומתרצים: לא, הכוונה שתלו ר' מאיר ורבי בקילור ובשרף השקמה את הכתם שצבעו הוא כשאר הדמים הנזכרים במשנתנו, שהם הדומים לקילור ולשרף השקמה.

אַמֵּימָר וּמַר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ אוּמָּנָא, שָׁקְלִי לֵיהּ קַרְנָא קַמַּיְיתָא לְאַמֵּימָר, חַזְיֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: ״אָדוֹם״ דִּתְנַן כִּי הַאי, שָׁקְלִי לֵיהּ אַחֲרִיתִי, אֲמַר לְהוּ: אִשְׁתַּנִּי, אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן אֲנָא דְּלָא יָדַעְנָא בֵּין הַאי לְהַאי — לָא מִבְּעֵי לִי לְמִחְזֵי דְּמָא.

ומסופר כי החכמים אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי קמיה אומנא [היו יושבים לפני אומן, מקיז דם] לצורך הקזת דם לבריאות. שקלי ליה קרנא קמייתא [נטלו לו האומן דם בקרן, כלי ההקזה, פעם ראשונה] לאמימר, חזייה [ראה אמימר אותו, את הדם שבקרן], ואמר להו [להם, לחבריו]: "אדום" דתנן [ששנינו] במשנתנו — הכוונה למראה דם כי האי [כמו זה]. לאחר מכן שקלי ליה אחריתי [נטלו לו דם בקרן הקזה אחרת ], ראה אמימר את הדם שבקרן זו, ואמר להו [להם]: אשתני [השתנה] מראה דם ממראה הדם הקודם. אמר רב אשי שישב אף הוא לפני מקיז הדם, וראה את שני הדמים הללו: כל חכם כגון אנא, דלא ידענא בין האי להאי [אני, שאיני יודע להבחין בין דם זה לדם זה] — לא מבעי לי למחזי דמא [איני צריך לראות דם] ולפסוק בו אם טהור או טמא הוא.

שָׁחוֹר — כְּחֶרֶת. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: חֶרֶת שֶׁאָמְרוּ — דְּיוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׁחוֹר כְּחֶרֶת, וְשָׁחוֹר שֶׁאָמְרוּ — דְּיוֹ. וְלֵימָא דְּיוֹ! אִי אָמַר דְּיוֹ — הֲוָה אָמֵינָא כִּי פִכְחוּתָא דִּדְיוֹתָא, קָא מַשְׁמַע לַן כִּי חֲרוּתָא דִּדְיוֹתָא.

א שנינו במשנתנו בכלל מראות הדמים הטמאים מראה דם שהוא שחור כחרת. אמר רבה בר רב הונא: חרת שאמרו במשנתנו — הכוונה לדיו. ומציינים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מראה שחור — כחרת, ושחור שאמרו — דיו. ושואלים על ברייתא זו: מדוע כפלה לשונה בהגדרת השחור, שהוא כחרת ושחרת הריהו דיו, ולימא [ויאמר] בפשטות ששחור הכוונה לדיו! ומשיבים: אי אמר [אם התנא שבברייתא היה אומר] רק שחור כדיו — הוה אמינא [הייתי אומר] שהכוונה: כי פכחותא דדיותא [כמו שקיפות הדיו, חלקו העליון של נוזל הדיו שבקסת שהוא בהיר יותר], לכן קא משמע לן [השמיע לנו] בזה שאמר כחרת וכדיו, שהכוונה היא כי חרותא דדיותא [כמו חרת, שחרות הדיו, חלקו התחתון של נוזל הדיו שבקסת שהוא כהה יותר].

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּלַחָה אוֹ בְּיַבִּשְׁתָּא? תָּא שְׁמַע: דְּרַבִּי אַמֵּי פָּלֵי קוּרְטָא דִּדְיוֹתָא וּבָדֵיק בֵּהּ.

איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: באיזה חרת אמרו חכמים, האם בלחה או ביבשתא [ביבשה]? ומביאים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שנמסר שכך נהג הלכה למעשה ר' אמי, שכאשר היה בא לפניו מראה דם שחור היה פלי קורטא דדיותא ובדיק [מבקע חתיכת דיו יבש, ובודק] בה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּקִיר, כִּדְיוֹ וּכְעֵנָב — טְמֵאָה, וְזוֹהִי שֶׁשָּׁנִינוּ: ״עָמוֹק מִכֵּן — טְמֵאָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּזַיִת, כְּזֶפֶת וּכְעוֹרֵב — טָהוֹר, וְזוֹהִי שֶׁשָּׁנִינוּ: ״דֵּיהֶה מִכֵּן — טָהוֹר״.

ב שנינו במשנתנו במראה הדם השחור שאם היה עמוק (כהה) ממראה החרת — הרי זה דם טמא, ואם היה בהיר יותר — הרי זה דם טהור. ובענין זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: אשה שראתה דם שמראהו כקיר (שעוה שחורה), או כדיו, וכן שמראהו כענב שחור — הריהי טמאה, וזוהי הכוונה במה ששנינו במשנתנו עמוק יותר מכן ממראה החרת — הריהי טמאה. ועוד במראה הדם השחור, אמר ר' אלעזר: אשה שראתה דם שמראהו כזית, או כזפת, וכן כמראה העורב — הרי זה דם טהור, וזוהי ששנינו במשנתנו בדם השחור שאם היה דיהה (בהיר) יותר מכן ממראה החרת — הרי זה דם טהור.

עוּלָּא אָמַר: כִּלְבוּשָׁא סִיּוּאָה. עוּלָּא אִקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא טַיָּיעָא דִּלְבִושׁ לְבוּשָׁא אוּכָּמָא. אָמַר לְהוּ: ״שָׁחוֹר״ דִּתְנַן כִּי הַאי. מְרַטוּ מִינֵּיהּ פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא, יְהַבוּ בֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי.

עולא אמר: זה ששנינו במשנתנו שהדם השחור טמא, הכוונה שמראהו כלבושא [מלבוש] בני המקום סיואה שהוא שחור מאד. ומסופר כי עולא אקלע [הזדמן] לעיר פומבדיתא. חזייה לההוא טייעא [ראה ערבי אחד] שהיה לבוש לבושא אוכמא [מלבוש שצבעו שחור], אמר עולא להו [להם] לחכמי פומבדיתא: "שחור" דתנן [ששנינו] במשנתנו שדם הנמצא במראה זה הינו טמא — הכוונה לשחור כי האי [כמו זה]. ומסופר כי כיון שרצו הכל שיהיה בידם דבר שצבעו שחור כעין השחור השנוי במשנתנו, מרטו מיניה פורתא פורתא [תלשו ממנו, מאותו בגד שחור, מעט מעט], וכתשלום על אותו בגד שקרעוהו יהבו ביה ארבע מאה זוזי [נתנו בו ארבע מאות זוזים].

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ כֵּלִים הָאוֹלְיָירִין הַבָּאִים מִמְּדִינַת הַיָּם. לְמֵימְרָא דְּאוּכָּמֵי נִינְהוּ? וְהָאָמַר לְהוּ רַבִּי יַנַּאי לְבָנָיו: בָּנַי, אַל תִּקְבְּרוּנִי לֹא בְּכֵלִים שְׁחוֹרִים וְלֹא בְּכֵלִים לְבָנִים. שְׁחוֹרִים — שְׁמָא אֶזְכֶּה וְאֶהְיֶה כְּאָבֵל בֵּין הַחֲתָנִים, לְבָנִים — שֶׁמָּא לֹא אֶזְכֶּה וְאֶהְיֶה כְּחָתָן בֵּין הָאֲבֵלִים, אֶלָּא בְּכֵלִים הָאוֹלְיָירִין הַבָּאִים מִמְּדִינַת הַיָּם.

ר' יוחנן אמר: הדם השחור ששנינו במשנתנו שהריהו טמא, הכוונה שמראהו כאלו הכלים (בגדים) האוליירין (של הבלנים) הבאים ממדינת הים (מחוצה לארץ). ושואלים על כך: למימרא דאוכמי נינהו [האם נאמר מתוך דברי ר' יוחנן אלו, ששחורים הם] כלים האוליירים, והאמר להו [והרי אמר להם] ר' ינאי בצוואתו לבניו קודם פטירתו: בני, אל תקברוני כשאני לבוש לא בכלים שחורים ולא בכלים לבנים. וטעם הדבר, לא בבגדים שחורים — שמא אזכה בדין לעולם הבא להיות יושב בין הצדיקים, ואהיה נראה בבגדיי השחורים כאבל הלבוש שחורים בין החתנים הלבושים לבנים. ואל תקברוני בבגדים לבנים — שמא לא אזכה לבוא בין הצדיקים אלא בין הרשעים הלבושים שחורים, ואהיה נראה בבגדיי הלבנים ביניהם כחתן בין האבלים. אלא הלבישוני בבגדי קבורתי בכלים האוליירין הבאים ממדינת הים.

אַלְמָא לָאו אוּכָּמֵי נִינְהוּ! לָא קַשְׁיָא — הָא בִּגְלִימָא, הָא בְּפָתוּרָא.

אלמא [מכאן] נסיק כי לאו אוכמי נינהו [לא שחורים הם]! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שמובן מדברי ר' ינאי שכלים האוליירים אינם שחורים — הרי זה בבגד כגלימא (גלימה), ואילו הא [זה] שאמרנו שכלים האוליירים הינם שחורים — הרי זה בבגד הניתן על חפץ כפתורא [שולחן] ומיטה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכוּלָּם, אֵין בּוֹדְקִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי מַטְלֵית לְבָנָה. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: וְשָׁחוֹר עַל גַּבֵּי אָדוֹם.

ואשר לאופן בדיקת חמשת מראות הדמים הנזכרים במשנתנו אמר רב יהודה, אמר שמואל: וכולם, כל המראות הללו, לגווניהם השונים, אין בודקין אותם אלא כשהם נתונים על גבי מטלית בד לבנה. שרק באופן זה ניתן לבדוק במדוייק ולבחון את צבעם האמיתי של המראות הללו. אמר רב יצחק בר אבודימי: אכן יש להניח את המראות הללו על גבי מטלית בד לבנה, ואולם כדי להבחין במראה שחור אם מראהו כחרת — יש להניחו על גבי מטלית בד בצבע אדום.

אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: וְלָא פְּלִיגִי — הָא בְּשָׁחוֹר, הָא בִּשְׁאָר דָּמִים. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, לֵימָא שְׁמוּאֵל ״חוּץ מִשָּׁחוֹר״! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּשָׁחוֹר גּוּפֵיהּ קָמִיפַּלְגִי.

אמר רב ירמיה מדפתי: ולא פליגי [ואין שמואל ורב יצחק בר אבודימי חלוקים], שכן הא [זה] שאמר רב יצחק בר אבודימי שצריך לבדוק על מטלית בד בצבע אדום — הרי זה דווקא במראה שחור, ואילו הא [זה] שאמר שמואל שיש לעשות את הבדיקה על מטלית לבנה — הכוונה בשאר ארבעת מראות הדמים הנזכרים במשנתנו. מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה] רב אשי: אי הכי [אם כך], לימא [שיאמר] שמואל באופן זה: "וכולם חוץ משחור אין בודקים אותם אלא על גבי מטלית לבנה"! אלא אמר רב אשי: אכן בשחור גופיה קמיפלגי [עצמו הם חלוקים], אם יש לבודקו על גבי מטלית לבנה או אדומה. אמר

אָמַר עוּלָּא: כּוּלָּן, עָמוֹק מִכֵּן — טָמֵא, דֵּיהֶה מִכֵּן — טָהוֹר, כַּשָּׁחוֹר.

עולא: בכולן, בכל חמשת המראות הנזכרים במשנתנו — אם היה מראה הדם עמוק (כהה) מכן, מצבעם האמור במשנה — הריהו דם טמא, ואם היה מראה הדם דיהה (בהיר) מכן — הריהו טהור, והוא הדין בכל המראות, וכדינו של המראה השחור הנזכר במפורש במשנה.

וְאֶלָּא מַאי שְׁנָא שָׁחוֹר דְּנָקֵט? סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא ״שָׁחוֹר אָדוֹם הוּא אֶלָּא שֶׁלָּקָה״, הִילְכָּךְ אֲפִילּוּ דֵּיהֶה מִכֵּן נָמֵי לִיטַמֵּא? קָמַשְׁמַע לַן.

ויש לשאול: אם כך אלא מאי שנא [מה שונה מיוחד] מראה שחור דווקא דנקט [שאחז] בו התנא להשמיענו דין הנוהג בכל המראות? — שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל ואמר ר' חנינא כי דם שחור — אדום הוא, אלא שלקה, הילכך (משום כך) יהא דינו שאפילו אם הוא דיהה מכן נמי ליטמא [גם כן שיטמא], לכן קמשמע לן [השמיע לנו] דין זה שאם דהה יותר מהשיעור הנזכר במשנה הרי הוא טהור, אף בשחור.

רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא אָמַר: וְכוּלָּן, עָמוֹק מִכֵּן — טָמֵא, דֵּיהֶה מִכֵּן — נָמֵי טָמֵא, חוּץ מִשָּׁחוֹר. אֶלָּא מַאי אַהֲנִי שִׁיעוּרֵיה דְרַבָּנַן? לְאַפּוֹקֵי דֵּיהֶה דְּדֵיהָה.

ואילו ר' אמי בר אבא אמר: ובכולן, בכל חמשת המראות הנזכרים במשנתנו, אם היה המראה עמוק מכן — טמא, וכן אם היה דיהה מכן — נמי [גם כן] טמא, חוץ משחור, שאם הוא דהה מכאן — הרי הוא טהור. ומעתה יש לשאול: אלא מאי אהני שיעוריה דרבנן [מה הועילו השיעורים של המראות הנזכרים במשנתנו שקבעו חכמים], אם טמאים הם בין היו כהים יותר או בהירים יותר? — לאפוקי [להוציא, למעט] בארבעת המראות מלבד שחור, מראה דיהה של דיהה, שכה בהיר הוא, עד שאינו בכלל הדם הטמא.

וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָמֵי בַּר אַבָּא אֲמַר: וְכוּלָּן, עָמוֹק מִכֵּן — טָהוֹר, דֵּיהֶה מִכֵּן — טָהוֹר, חוּץ מִשָּׁחוֹר, וּלְהָכִי מַהֲנֵי שִׁיעוּרֵיה דְרַבָּנַן.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך רמי בר אבא אמר: ובכולן, עמוק מכן — טהור, דיהה מכן — טהור, חוץ משחור, שאם מראה הדם כהה משיעור זה — הריהו טמא. ולהכי [ולכך] לקבוע את הגוון המדוייק של המראות, מהני שיעוריה דרבנן [הועיל שיעורם של חכמים].

בַּר קַפָּרָא אָמַר: וְכוּלָּן, עָמוֹק מִכֵּן — טָמֵא, דֵּיהֶה מִכֵּן — טָהוֹר. חוּץ מִמֶּזֶג, שֶׁעָמוֹק מִכֵּן — טָהוֹר, דֵּיהֶה מִכֵּן — טָהוֹר. בַּר קַפָּרָא אֲדִיהוּ לֵיהּ — וְדַכִּי, אַעֲמִיקוּ לֵיהּ — וְדַכִּי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא דְּלִבֵּיהּ (כמשמעתיה) [כִּשְׁמַעְתֵּיהּ]!

ואילו בר קפרא אמר: וכולן, עמוק מכן — טמא, דיהה מכן — טהור. חוץ מדם שמראהו כמזג (יין מזוג, המעורב מיין חי וממים), שאם מראהו עמוק מכן מהשיעור הנזכר במשנתנו — הריהו טהור, וכן אם הוא דיהה מכן — הריהו טהור, שאינו מטמא אלא אם הוא בדיוק כגוון זה. ומסופר כי רצו לבדוק את בר קפרא, ופעם אחת הביאו לפניו דם שמראהו כיין המזוג ואדיהו ליה [הבהירו אותו] — ודכי [וטיהר] אותו בר קפרא. ופעם נוספת הביאו לפניו דם שמראהו כיין המזוג ואעמיקו ליה [והכהו אותו] — ודכי [וטיהר] אותו. אמר על כך ר' חנינא בהתפעלות: כמה נפיש גברא דלביה כמשמעתיה [גדול הוא האיש אשר הרגש לבו, המבחין בין מראות כה קרובים, הריהו כשמועתו, כפי שפסק]!

וּכְקֶרֶן כַּרְכּוֹם. תָּנָא: לַח, וְלֹא יָבֵשׁ.

ג ועוד שנינו במשנתנו בין חמשת מראות הדם הטמא, מראה קרן צמח הכרכום וכוונת הדברים לחלק הברור שבו. ובפירוש הדברים תנא [שנה] החכם בברייתא: כמראה החלק הלח שבכרכום ולא כמראה החלק היבש שבו. ועוד בענין זה שנינו כמה ברייתות.

תָּנֵי חֲדָא: כַּתַּחְתּוֹן, לֹא כָּעֶלְיוֹן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: כָּעֶלְיוֹן, וְלֹא כַּתַּחְתּוֹן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: כָּעֶלְיוֹן, וְכׇל שֶׁכֵּן כַּתַּחְתּוֹן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: כַּתַּחְתּוֹן, וְכׇל שֶׁכֵּן כָּעֶלְיוֹן.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: כמראה החלק התחתון שבצמח זה, ולא כמראה החלק העליון. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: כמראה החלק העליון ולא כמראה החלק התחתון. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: כמראה החלק העליון, וכל שכן כמראה החלק התחתון. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: כמראה החלק התחתון, וכל שכן כמראה החלק העליון.

אָמַר אַבָּיֵי: תְּלָתָא דָּרֵי וּתְלָתָא טַרְפֵי הָוְיָין.

אמר אביי בפירוש הברייתות, שלא תסתורנה זו את זו: תלתא דרי [שלוש שורות] עלים יש בכרכום, זו למטה מזו, וכל שורה ושורה תלתא טרפן הויין [שלושה עלים הינם] זה למטה מזה.

נְקוֹט דָּרָא מְצִיעָאָה, וְטַרְפָּא (מציעתא) [מְצִיעָא] בִּידָךְ.

ועל מנת לבדוק מראה דם שהוא כמראה קרן כרכום המטמא, נקוט דרא מציעאה [אחוז את השורה האמצעית] שהיא השורה הראויה לבדוק בה, ומאותה שורה אחוז את טרפא מציעתא [העלה האמצעי] בידך, והשווה אותו למראה הדם, שאם דומים הם — הרי זה דם טמא. ואין ארבע הברייתות הללו סותרות זו את זו, שכן שתי הברייתות הראשונות עניינן שורת העלים הנבדקת, ובאופן זה: הברייתא האומרת "כתחתון ולא כעליון" — כוונתה לשורה האמצעית שהיא מתחת לעליונה, ולא לשורה שמעליה. והברייתא האומרת "כעליון ולא כתחתון" — כוונתה לשורה האמצעית שהיא מעל השורה התחתונה, ולא לשורה שמתחתיה. ואילו שתי הברייתות האחרות עניינן בעלים שבתוך השורה האמצעית, ובאופן זה: הברייתא האומרת "כתחתון וכל שכן כעליון" — כוונתה בעלה התחתון, וכל שכן בעלה שמעליו (העלה האמצעי) שבשורה האמצעית. ואילו הברייתא האומרת "כעליון וכל שכן כתחתון" — כוונתה כעלה העליון שבשורה האמצעית וכל שכן שכעלה שמתחתיו (העלה האמצעי). וחלק זה של קרן הכרכום הוא המכונה במשנתנו "בברור שבו".

כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר לְהוּ: בְּגוּשַׁיְיהוּ שָׁנִינוּ.

ועוד בדיני מראה דם כמראה קרן כרכום נמסר: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' אבהו לבדיקת דם שמראהו כקרן כרכום, אמר להו [היה אומר להם]: דווקא כקרן כרכום כשהיא נתונה עדיין בגושייהו [בגושם], שמחוברת עדיין לגוש האדמה בו גדלה שנינו במשנתנו. שכן לאחר שנתלש ממקום גידולו, צבעו משתנה.

וּכְמֵימֵי אֲדָמָה. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּמֵימֵי אֲדָמָה — מֵבִיא אֲדָמָה שְׁמֵנָה מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם, וּמֵצִיף עָלֶיהָ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִבִּקְעַת יוֹדְפַת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִבִּקְעַת סִכְנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף מִבִּקְעַת גִּנּוֹסַר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.

ד ועוד שנינו במשנתנו בין מראות הדם הטמאים זה שהוא כמראה מימי אדמה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הבודק מראה דם שמראהו כמימי אדמה — הריהו מביא אדמה שמנה (דשנה) מבקעת בית כרם, ומציף עליה מים, וכמראה מים אלו כך הוא מראה דם המטמא, אלו דברי ר' מאיר. ר' עקיבא אומר: מביא אדמה מבקעת יודפת. ר' יוסי אומר: מביא אדמה מבקעת סכני. ר' שמעון אומר: מביא אדמה אף מבקעת גנוסר וכיוצא בהן.

תַּנְיָא אִידַּךְ: וּכְמֵימֵי אֲדָמָה — מֵבִיא אֲדָמָה שְׁמֵנָה מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם, וּמֵצִיף עָלֶיהָ מַיִם כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם, וְאֵין שִׁיעוּר לַמַּיִם, מִשּׁוּם דְּאֵין שִׁיעוּר לֶעָפָר, וְאֵין בּוֹדְקִין אוֹתָן צְלוּלִין, אֶלָּא עֲכוּרִין. צָלְלוּ — חוֹזֵר וְעוֹכְרָן, וּכְשֶׁהוּא עוֹכְרָן — אֵין עוֹכְרָן בַּיָּד אֶלָּא בִּכְלִי.

ועוד בדין בדיקת דם שמראהו כמימי אדמה תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: וכמימי אדמה — מביא אדמה שמנה מבקעת בית כרם, ומציף עליה מים מועטים כעובי קליפת השום שהוא מועט ביותר. וזאת מכיון שאין שיעור למים, משום שאין שיעור לכמות העפר בו מתבצעת הבדיקה, שדי במעט אדמה ובמעט מים. ואין בודקין אותן כאשר מימי האדמה הזו הינם צלולין (שקופים), שכן אז אין מראה האדמה ניכר עוד במים אלו, אלא כשהם עכורין ממראה האדמה שבהם. ואם צללו המים, ששקע העפר שבהם — חוזר ועוכרן, וכשהוא עוכרן. אין עוכרן ביד אלא בכלי.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֵין עוֹכְרִין אוֹתָן בַּיָּד אֶלָּא בִּכְלִי — דְּלָא לִרְמְיֵהּ בִּידֵיהּ וְלַעְכְּרִינְהוּ, אֲבָל בְּמָנָא כִּי עָכַר לֵיהּ בִּידֵיהּ — שַׁפִּיר דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא דְּלָא לַעְכְּרִינְהוּ בִּידֵיהּ אֶלָּא בְּמָנָא?

איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: האם הכוונה במה ששנינו שאין עוכרין אותן ביד אלא בכלי היא שלא לרמיה בידיה ולעכרינהו [שלא ישליכנו את העפר אל תוך ידו ויעכרם בעודו בידו], אבל כאשר נמצא העפר במנא [בכלי], כי עכר ליה בידיה [כאשר עוכר אותו בידו] — שפיר דמי [כיפה, ראוי, נחשב הדבר], או דלמא [שמא] הכוונה היא שאף בהיותם בתוך הכלי לא לעכרינהו בידיה [לא יעכרם בידו], אלא במנא [בכלי] יעכיר את המים?

תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁהוּא בּוֹדְקָן, אֵין בּוֹדְקָן אֶלָּא בְּכוֹס. וַעֲדַיִין תִּבְּעֵי לָךְ: בְּדִיקָה בְּכוֹס, עֲכִירָה בְּמַאי? תֵּיקוּ.

ואומרים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: כשהוא בודקן למימי האדמה — אין בודקן אלא בכוס. ושואלים: עדיין תבעי [תישאל] לך: אכן הבדיקה עצמה צריכה שתיעשה בהיות מימי האדמה בכוס, ואולם העכירה במאי [במה] נעשית, האם דווקא בכלי, או שאפשר לעשותה אף ביד? ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה בלא פתרון.

כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר לְהוּ: בִּמְקוֹמָהּ שָׁנִינוּ. רַבִּי חֲנִינָא פָּלֵי קוּרְטָא דְגַרְגִּשְׁתָּא וּבָדֵיק בֵּיהּ, לָיֵיט עֲלֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּאַסְכָּרָה.

ובענין זה של בדיקה במימי אדמה, נמסר: כי אתו לקמיה [כאשר באו לפני] רבה בר אבוה לבדוק במימי אדמה, אמר להו [היה אומר להם]: דווקא אם הבדיקה נעשית במקומה (במקום שממנו נלקחה האדמה) שנינו, אבל אם נלקחה האדמה למקום אחר — שוב אין בודקים בה. ועוד נמסר כי ר' חנינא פלי קורטא דגרגשתא ובדיק ביה [היה מפורר גוש אדמה ובודק בו] בלא לערבו במים. ומסופר, לייט עליה [היה מקלל עליו, על הנוהג כן] ר' ישמעאל בר' יוסי שייענש במחלת האסכרה.

רַבִּי חֲנִינָא הוּא דְּחַכִּים, כּוּלֵּי עָלְמָא לָאו חַכִּימִי הָכִי.

והסביר ר' ישמעאל בר' יוסי שאמנם ר' חנינא הוא שרשאי לבדוק כך, משום דחכים [שחכם] הוא, ואולם כולי עלמא [כל העולם, שאר בני האדם] — לאו חכימי הכי [אינם חכמים כך], להבחין בבדיקה כמותו.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֻכְמְתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא גְּרַמָא לִי דְּלָא אֶחְזֵי דְּמָא, מְטַמֵּינָא — מְטַהַר, מְטַהַרְנָא — מְטַמֵּא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עִנְוְותָנוּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא גְּרַמָא לִי דַּחֲזַאי דְּמָא, וּמָה רַבִּי חֲנִינָא דְּעִנְוְתָן הוּא — מַחֵית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזֵי, אֲנָא לָא אֶחְזֵי?

ועוד בענין חכמת ר' חנינא בבדיקת מראות דמים, אמר ר' יוחנן: חכמתא [חכמתו] של ר' חנינא גרמא [גרמה] לי דלא אחזי דמא [שלא אראה דמים] לבודקם. שכן כאשר בדקתי בדמים ומטמינא [הייתי מטמא] — הוא היה מטהר, וכאשר מטהרנא [הייתי מטהר] — הוא היה מטמא. ובאופן שונה אמר ר' אלעזר: ענוותנותא [ענוותנותו] של ר' חנינא היא שגרמא [גרמה] לי דחזאי דמא [שאראה דמים], שכך אמרתי לעצמי: ומה ר' חנינא שענותן הוא — מחית נפשיה [הוריד, הכניס עצמו] לספק וחזי [וראה] מראות דמים וקבע את דינם, אנא [אני] שאיני ענוותן כמותו — לא אחזי [אראה]?!

אָמַר רַבִּי זֵירָא: טִבְעָא דְּבָבֶל גְּרַמָא לִי דְּלָא חֲזַאי דְּמָא, דְּאָמֵינָא: בְּטִבְעָא לָא יָדַעְנָא, בִּדְמָא יָדַעְנָא?!

ועוד מדברי חכמים על עצמם בענין בדיקת מראות דמים, אמר ר' זירא: טבעא [טבע] בני האדם של בבל גרמא [גרם] לי שלא חזאי דמא [אראה דמים], דאמינא [שכך אמרתי] לעצמי: אפילו בטבעא [בטבע] בני האדם לא ידענא [איני יודע], בדמא ידענא [בדם יודע אני]?!

לְמֵימְרָא דִּבְטִבְעָא תַּלְיָא מִלְּתָא? וְהָא רַבָּה הוּא דְּיָדַע בְּטִבְעָא, וְלָא יָדַע בִּדְמָא! כׇּל שֶׁכֵּן קָאָמַר: וּמָה רַבָּה דְּיָדַע בְּטִבְעָא — לָא חֲזָא דְּמָא, וַאֲנָא אֶחְזֵי?!

ושואלים על כך: למימרא [האם לומר] מתוך דברי ר' זירא אלו דבטבעא תליא מלתא [שבטבע האדם תלוי הדבר], שמשתנה צבע הדם לפי טבע האדם, ולכן מי שאינו יודע בטבע האדם, אל יראה דמים, והא [והרי] רבה הוא שידע בטבעא [בטבע] האדם ולא ידע להבחין בדמא [בדמים] השונים! ומשיבים: כל שכן קאמר [הוא, ר' זירא אמר לעצמו]: ומה רבה שידע בטבעא [בטבע] האדם — לא חזא דמא [לא ראה דמים], ואנא [ואני] שאיני יודע בטבע — אחזי [אראה]?!

עוּלָּא אִקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָא וְלָא חֲזָא. אֲמַר: וּמָה רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה, כִּי מִקְּלַע לְאַתְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — לָא חָזֵי דְּמָא, אֲנָא אֶחְזֵי?!

ומסופר, עולא אקלע [הזדמן] לעיר פומבדיתא שבבבל מקום מגורי רב יהודה. אייתו לקמיה דמא [הביאו לפניו דם] לבדיקה, ולא חזא [ולא ראה]. שאמר לעצמו: ומה ר' אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה [שאדונה של ארץ ישראל היה], כי מקלע לאתרא [כאשר הזדמן למקום] בו גר ר' יהודה — לא חזי דמא [לא ראה דמים], אנא [אני] — אחזי [אראה]?!

וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״מָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל״? דְּהַהִיא אִתְּתָא (דאייתא) [דְּאַיְיתַאי] דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי קַמֵּיהּ. אַרְחֵיהּ, אֲמַר לַהּ: הַאי דַּם חִימּוּד הוּא. בָּתַר דְּנָפְקָה, אִטְּפַל לַהּ רַבִּי אַמֵּי. אֲמַרָה לֵיהּ: בַּעֲלִי הָיָה בַּדֶּרֶךְ וַחֲמַדְתִּיו. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״.

ומסבירים: אמאי קרו ליה [מדוע קראו לו, לר' אלעזר] "מרא דארעא דישראל" [אדונה של ארץ ישראל]? — שכך היה מעשה דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה [שאשה אחת שהביאה דם לפני] ר' אלעזר לבדיקה. הוה יתיב [היה יושב] ר' אמי קמיה [לפניו]. ראה ר' אמי שארחיה [הריחו] ר' אלעזר לדם זה, ואמר לה לאשה השואלת אותו: האי [זה] דם חימוד הוא שנתאותה לבעלה וראתה דם מחמת התאווה ולא דם נדה. ומסופר כי בתר דנפקה, אטפל לה [אחר שיצאה מלפני ר' אלעזר, הצטרף אליה] ר' אמי, ושאל כיצד ראתה אכן דם זה. אמרה ליה [לו]: בעלי היה בדרך וחמדתיו. קרי עליה [היה ר' אמי קורא עליו, על ר' אלעזר] את הכתוב: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה, יד), שהקדוש ברוך הוא מגלה ליראיו דברים נסתרים.

אִפְרָא הוֹרְמִיז, אִמֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. הֲוָה יָתֵיב רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ, אַרְחֵיהּ. אֲמַר לַהּ: הַאי דַּם חִימּוּד הוּא. אֲמַרָה לֵיהּ לִבְרֵיהּ: תָּא חֲזִי כַּמָּה חַכִּימֵי יְהוּדָאֵי! אֲמַר לַהּ: דִּלְמָא כְּסוֹמֵא בָּאֲרוּבָּה.

ועוד מסופר כי אפרא הורמיז אמיה [אמו] של שבור מלכא [המלך] שדרה דמא לקמיה [שלחה דם לפני] רבא לבדיקה, שרצתה להתגייר והיתה שומרת דיני נדה, ובאותה שעה הוה יתיב [היה יושב] רב עובדיה קמיה [לפניו]. ראה רב עובדיה שארחיה [הריחו] רבא לדם זה, ואמר לה: האי [זה] דם חימוד הוא. אמרה ליה לבריה [לו לבנה]: תא חזי [בוא ראה] כמה חכימי יהודאי [חכמים הם היהודים] שהרי כפי שאמר כך אכן היה! אמר לה: דלמא [שמא] היה רבא באותה שעה כסומא בארובה היוצא ממנה אף שאינו יודע ורואה את דרך היציאה, שבמקרה זיהה דם זה, ואין זה מחכמתו.

הֲדַר שַׁדַּרָה לֵיהּ שִׁתִּין מִינֵי דְּמָא, וְכוּלְּהוּ אַמְרִינְהוּ. הַהוּא בָּתְרָא דָּם כִּנִּים הֲוָה, וְלָא יְדַע. אִסְתַּיַּיע מִילְּתָא, וְשַׁדַּר לַהּ סְרִיקוּתָא דִּמְקַטְּלָא כַּלְמֵי. אֲמַרָה: יְהוּדָאֵי, בִּתְוָונֵי דְּלִבָּא יָתְבִיתוּ!

ומסופר שהדר שדרה ליה שתין מיני דמא [חזרה שלחה לו אפרא הורמיז לרבא, ששים מיני דמים שונים, טמאים וטהורים], וכולהו אמרינהו [וכולם אמרם רבא כפי שהם]. ומסופר: ההוא בתרא [אותו דם אחרון] ששלחה אפרא הורמיז דם כנים הוה [היה], ולא ידע רבא מה טיבו. אסתייע מילתא [הסתייע הדבר] ושדר [ושלח] לה כמתנה סריקותא דמקטלא כלמי [מסרק ההורג כינים]. אמרה: יהודאי [יהודים], בתווני דלבא יתביתו [בחדרי הלב, בתוך תוכו של האדם, אתם יושבים]!

אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵרֵישָׁא הֲוָה חָזֵינָא דְּמָא, כֵּיוָן דְּאָמְרָה לִי אִמֵּיהּ דְּיִצְחָק בְּרִי, הַאי טִיפְּתָא קַמַּיְיתָא לָא מַיְיתִינַן לַהּ קַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם דִּזְהִימָא — לָא חָזֵינָא.

א ועוד בדברי חכמים על עצמם בענין בדיקת דמים, אמר רב יהודה: מרישא הוה חזינא דמא [בתחילה הייתי רואה דמים] לבדיקה, ואולם כיון שאמרה לי אמיה [אמו] של יצחק ברי [בני], כלומר, אשתי שכך נוהגת היא: האי טיפתא קמייתא לא מייתינן לה קמייהו דרבנן [טפה ראשונה זו של דם שאני רואה אין אני מביאתה לפני חכמים] משום דזהימא [שמלוכלכת] היא — לא חזינא [אין אני רואה] עוד דם לבדיקה, שהרי ייתכן שלטיפה הראשונה היה מראה טמא ומחמת חשש זה אינני בודק דמים.

בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה — וַדַּאי חָזֵינָא.

ואולם בין דם שראתה האשה היולדת לאחר שנסתיימו ימי הטוהר (ארבעים — ליולדת זכר ושמונים — ליולדת נקבה) הטמאה בו לדם שרואה היולדת בתוך ימי הטוהר שעדיין היא טהורה בו, ודאי חזינא [רואה אני], וקובע לפי צבעו אם דם טמא או טהור הוא, שהרי ברור שדם הוא זה.

יַלְתָּא (אייתא) [אַיְיתַאי] דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, וְטַמִּי לַהּ. הֲדַר (אייתא) [אַיְיתַאי] לְקַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְדַכִּי לַהּ.

ומסופר כי ילתא אשת ר' נחמן אייתא דמא לקמיה [הביאה דם לבדיקה לפני] רבה בר בר חנה — וטמי לה [וטימא אותה]. הדר אייתא [חזרה הביאה] את הדם לקמיה [לפני] רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה — ודכי לה [וטיהר אותה].

וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁטִּימֵּא — אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר, אָסַר — אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר!

ושואלים על כך: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה רב יצחק בנו של רב יהודה כך]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חכם שטימא דבר שבא לפניו לדין — שוב אין חברו רשאי לטהר אותו דבר. ובדומה לכך, אם החכם הראשון אסר — שוב אין חבירו רשאי להתיר!

מֵעִיקָּרָא טַמּוֹיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לַהּ, כֵּיוָן דַּאֲמַרָה לֵיהּ דְּכֹל יוֹמָא הֲוָה מְדַכֵּי לִי כִּי הַאי גַוְנָא, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּחַשׁ בְּעֵינֵיהּ — דַּכִּי לַהּ.

ומשיבים: מעיקרא טמויי הוה מטמי לה [בתחילה אכן אף רב יצחק בנו של רב יהודה טימא אותה], ואולם כיון שאמרה ליה [לו] ילתא לרב יצחק בנו של רב יהודה שכל יומא [יום] בכל פעם שהביאה לרבה בר בר חנה דם לבדיקה, הוא הוה מדכי [היה מטהר] לי בדם כי האי גונא [כעין זה], ורק האידנא [בזמן זה] הוא טימא אותה, משום דחש בעיניה [שחושש, סובל בעיניו]. ומששמע כך רב יצחק בנו של רב יהודה, דכי לה [טיהר אותה].

וּמִי מְהֵימְנָא? אִין, וְהָתַנְיָא: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר ״כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו״.

ושואלים: ומי מהימני [והאם נאמנים] אנשים לטעון כן? ומשיבים: אין [כן]. ומביאים ראיה לדבר, והתניא [והרי שנויה כך ברייתא]: נאמנת אשה לומר "כזה (כמראה זה) ראיתי ואבדתיו לעד הבדיקה".

אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״כָּזֶה טִיהֵר אִישׁ פְּלוֹנִי חָכָם״, מַהוּ?

ובענין זה של נאמנות אשה לטעון כך, איבעיא להו [נשאלה להם, לבני בית המדרש] שאלה זו: במקרה שאשה אומרת לחבירתה המראה לה דם "מראה כזה טיהר איש פלוני חכם", האם נאמנת היא בכך, או לא?

תָּא שְׁמַע: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה לוֹמַר ״כָּזֶה רָאִיתִי וְאִבַּדְתִּיו״, שָׁאנֵי הָתָם, דְּלֵיתֵיהּ לְקַמֵּהּ.

ומביאים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: נאמנת אשה לומר "כזה ראיתי ואבדתיו" והרי שאשה בקיאה ונאמנת במראה דם! ודוחים את הראיה: אין זו ראיה, שהרי שאני התם [שונה שם] — דליתיה לקמה [שאינו לפניה] ולכן הקלו בה.

תָּא שְׁמַע: דְּיַלְתָּא (אייתא) [אַיְיתַאי] דְּמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה — וְטַמִּי לַהּ. לְקַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה — וְדַכִּי לַהּ. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: ״חָכָם שֶׁטִּימֵּא אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר״ וְכוּ׳,

ומביאים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שמסופר שילתא אייתא דמא לקמיה [הביאה דם לפני] רבה בר בר חנה לבדיקה, וטמי לה [וטימא אותה]. חזרה והביאה אותו הדם לקמיה [לפני] רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה — ודכי לה [וטיהר אותה]. ויש לשאול: היכי עביד הכי [כיצד עשה כך רב יצחק בנו של רב יהודה] והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חכם שטימא — אין חבירו רשאי לטהר, וככל שדנו בדבר למעלה,

וְאָמְרִינַן: טַמּוֹיֵי הֲוָה מְטַמֵּי לַהּ, כֵּיוָן דַּאֲמַרָה לֵיהּ דְּכֹל יוֹמָא מְדַכֵּי לַהּ כִּי הַאי גַוְנָא, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּחַשׁ בְּעֵינֵיהּ — הֲדַר דַּכִּי לַהּ, אַלְמָא מְהֵימְנָא לֵהּ!

ואמרינן [ואמרנו] בהסבר לדבר כי בתחילה אכן רב יצחק בנו של רב יהודה טמויי [לטמא] הוה מטמי לה [היה מטמא אותה], ואולם כיון שאמרה ליה [לו] שכל יומא [יום], בכל פעם שהיתה מביאה לרבה בר בר חנה דם לראייה, מדכי לה כי האי גונא [מטהר אותה בדם כעין זה], ורק האידנא [הפעם] הוא שטימא אותה משום שחש בעיניה [בעיניו] — הדר דכי לה [חזר רב יצחק בנו של רב יהודה וטיהר אותה], ויש להסיק איפוא: אלמא [מכאן] שמהימנא לה [נאמנת היא] האשה בכך!

רַב יִצְחָק בַּר יְהוּדָה אַגְּמָרֵיהּ סְמַךְ.

ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן רב יצחק בר יהודה שטיהר אותה — אגמריה [על לימודו] סמך בזה שטיהרה. ואולם לא רצה לפסוק לה כן בתחילה, משום כבודו של רבה בר בר חנה שטימא אותה. ואולם משעה ששמע את דבריה אלו, פסק לה כפי שסבר. ואין איפוא ראיה מכאן כי נאמנת האשה בדבריה במקום שבו יש ספק בדינה.

רַבִּי רָאָה דָּם בַּלַּיְלָה וְטִימֵּא, רָאָה בַּיּוֹם וְטִיהֵר, הִמְתִּין שָׁעָה אַחַת חָזַר וְטִימֵּא, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁמָּא טָעִיתִי!

ועוד מסופר כי רבי ראה דם בלילה — וטימא אותו, וחזר וראה אותו שוב ביום לאחר שהתייבש — וטיהר אותו, ושוב חזר והמתין שעה אחת וראהו פעם נוספת — וחזר וטימא אותו. אמר: אוי לי שמא טעיתי!

שֶׁמָּא טָעִיתִי? וַדַּאי טָעָה! דְּתַנְיָא: לֹא יֹאמַר חָכָם ״אִילּוּ הָיָה לַח — הָיָה וַדַּאי טָמֵא״.

ותוהים על כך: מדוע אמר רבי "שמא טעיתי", והלא ודאי טעה! דתניא [שכן שנויה ברייתא]: לא יאמר חכם "אילו היה לח — היה ודאי טמא",

אֶלָּא (אמר): אֵין לוֹ לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. מֵעִיקָּרָא אַחְזְקֵיהּ בְּטָמֵא, כֵּיוָן דַּחֲזָא לְצַפְרָא דְּאִשְׁתַּנִּי אֲמַר (ליה): וַדַּאי טָהוֹר הֲוָה, וּבַלַּיְלָה הוּא דְּלָא אִתְחֲזִי שַׁפִּיר. כֵּיוָן דַּחֲזָא דַּהֲדַר אִשְׁתַּנִּי אָמַר: הַאי טָמֵא הוּא, וּמִפְכָּח הוּא דְּקָא (מפכח) [פָכַח] וְאָזֵיל.

אלא כך אמר רבי: כלל הוא זה שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן מעיקרא אחזקיה [בתחילה החזיקו] רבי את הדם הזה בטמא, כיון דחזא לצפרא דאשתני [שראה בבוקר שהשתנה] צבעו אמר (ליה [לו]): ודאי טהור הוה [היה] אף בלילה ואולם בלילה סברתי שהוא טמא מפני שלא אתחזי שפיר [לא נראה יפה]. ואולם כיון דחזא דהדר אשתני [שראה לאחר המתנה קצרה שחזר הדם והשתנה], אמר רבי: האי [דם זה] טמא הוא, ומפכח [ומתבהר] הוא דקא מפכח ואזיל [שהוא הולך ומתבהר].

רַבִּי בָּדֵיק לְאוֹר הַנֵּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵף בָּדֵיק בְּיוֹם הַמְעוּנָּן בֵּינֵי עַמּוּדֵי. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר שְׁמוּאֵל: וְכוּלָּן אֵין בּוֹדְקִין אוֹתָן אֶלָּא בֵּין חַמָּה לְצֵל. רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בְּחַמָּה וּבְצֵל יָדוֹ.

ועוד בדרכי ראיית הדם על ידי חכמים מסופר כי רבי בדיק [היה בודק] מראה דמים לאור הנר. ר' ישמעאל בר' יוסף בדיק [היה בודק] ביום המעונן ביני עמודי [בין עמודי בית המדרש]. אמר רב אמי בר שמואל: וכולן אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל. רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: עומד הבודק במקום בו מאיר אור החמה, ובצל ידו, שמסוכך בידו על הדם הנבדק, ומטיל עליו צל, שכך נראה הדבר ביותר.

וְכַמָּזוּג שְׁנֵי חֲלָקִים כּוּ׳. תָּנָא:

ב ועוד שנינו במשנתנו בין המראות הטמאים: כיין המזוג שהוא נמזג משני חלקים מים וחלק אחד יין, מן היין השרוני. ובענין זה תנא [שנה] החכם: