דף יומי נידה ס״ז

בְּנָמֵל, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לֵיכָּא — אֵימַר בְּרִדְיוֹנֵי נְפַל.

בנמל (מקום עגינתן של הספינות בחוף הים), שיש שם הרבה טיט, שעשוי להיות חציצה בטבילה אם הוא נדבק על גופה של הטובלת, אף על גב דהשתא ליכא [אף על פי שעתה אין טיט] — אסורה לטבול שם, שכן אימר ברדיוני [אמור כי בדשדוש הרגליים], שדשדשה האשה לאחר שטבלה נפל מעליה הטיט. ואולם היה עליה בשעה שטבלה, ולא היתה זו טבילה ראויה.

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עֲבַד לִבְנָתֵיהּ מִקְוָואוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי.

ומסופר כי אבוה [אביו] של האמורא שמואל עבד לבנתיה [עשה לבנותיו] מקוואות (בורות שיש בהם מי גשמים, כשיעור הראוי לטבילה) שתטבולנה בהם מטומאתן, ביומי [בימי] תקופת ניסן. ולא הניחן לטבול בנהר משום שהנהר מלא מי גשמים שאינם מטהרים בדרך זו. ועשה להן מפצי [מחצלות] אותן הניח ליד הנהר, שתפסענה עליהן בבואן לטבול בנהר, ביומי [בימי] תקופת תשרי, שלא יחצוץ הטיט.

אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: נָתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ, וְטָבְלָה וְעָלְתָה — לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לֵיכָּא, אֵימַר בְּרִדְיוֹנֵי נְפַל.

א ומביאים עוד מדברי חכמים בדיני חציצה בטבילה. אמר רב גידל, אמר רב: האשה שנתנה תבשיל לבנה, ולאחר מכן טבילה ועלתה — לא עלתה (אין נחשבת) לה טבילה זו. ואף על גב דהשתא ליכא [אף על פי שעתה אין] עליה שארית של תבשיל זה — שכן אימר ברדיוני [אמור כי בדשדוש הרגליים], בעת שדשדשה האשה ברגליה לאחר שטבלה נפל מעליה התבשיל שדבק בה, ואולם בשעת הטבילה היה עדיין עליה, וחצץ.

אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: הָנֵי רִבְדֵי דְּכוּסִילְתָּא, עַד תְּלָתָא יוֹמֵי — לָא חָיְיצִי, מִכָּאן וְאֵילָךְ — חָיְיצִי.

ב אמר רמי בר אבא: הני רבדי דכוסילתא [קרום עור המגליד פצעי הקזה], עד תלתא יומי [שלושה ימים מזמן ההקזה] — לא חייצי [אינם חוצצים], שעדיין הם לחים, מכאן ואילך — הריהם חייצי [חוצצים], שהתייבשו לגמרי.

אָמַר מָר עוּקְבָא: לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן, לַח — אֵינוֹ חוֹצֵץ, יָבֵשׁ — חוֹצֵץ. אֵימָתַי נִקְרָא יָבֵשׁ? מִשָּׁעָה שֶׁמַּתְחִיל לִירַק.

אמר מר עוקבא: לפלוף (ליחת העין המתייבשת בה) שנתון בעין, אם עדיין הוא לח — אינו חוצץ, ומשעה שיבש — הריהו חוצץ. ומסבירים: אימתי נקרא זה "לפלוף יבש"? — משעה שמתחיל לירק (להצהיב).

אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּחוֹל שֶׁבְּתוֹךְ הָעַיִן — אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְשֶׁעַל גַּבֵּי הָעַיִן — חוֹצֵץ. אִם הָיוּ עֵינֶיהָ פּוֹרְחוֹת — אֲפִילּוּ עַל גַּבֵּי הָעַיִן אֵינוֹ חוֹצֵץ.

אמר שמואל: כחול (צבע קישוט של נשים הניתן סביב לעין) שנתון בתוך העין — אינו חוצץ, ואילו זה שנתון על גבי העין — חוצץ. ואם היו עיניה פורחות (מפלבלות, נפתחות ונסגרות בתכיפות) — אפילו היה הכחול נתון על גבי העין — אינו חוצץ, שכן הפתיחה והסגירה התכופה של העין גורמת להעברתו של הכחול.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פָּתְחָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר, אוֹ עַצְמָהּ עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר — לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.

ועוד בדין חציצה אמר ר' יוחנן: האשה שפתחה עיניה ביותר בשעה שטבלה — הרי זה נחשב לה כחציצה לעור שמעל לעיניה, או שעצמה עיניה ביותר בשעה שטבלה — הרי זה נחשב לה כחציצה לעור שמתחת לעיניה, ולכך לא עלתה לה טבילה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָאִשָּׁה לֹא תִּטְבּוֹל אֶלָּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָהּ, כְּדִתְנַן: הָאִישׁ נִרְאָה כְּעוֹדֵר וּמוֹסֵק זֵיתִים, אִשָּׁה נִרְאֵת כְּאוֹרֶגֶת וְכִמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ.

ג ועוד בענין טבילה אמר ריש לקיש: האשה לא תטבול לטהרתה אלא דרך גדילתה (בדרכה הרגילה כהרגלה): שלא תדחק את זרועותיה בכוח על גופה, שלא תצמיד את רגליה ביותר, ואף אינה צריכה לפושטם ביותר, אלא כדרך שהיא נוהגת תמיד. ואז הקמטים בגוף שאין המים מגיעים אליהם, אינם נחשבים כחציצה, ועלתה לה הטבילה. וכדתנן [כפי ששנינו במשנה] לענין האופן בו צריכים להיראות האיש והאשה לפני הכהן הקובע בהם אם נטמאו בנגעי הגוף: האיש שיש בו נגע בין רגליו, הריהו נראה לפני הכהן כדרך שנראה בה האדם העודר בקרקע לניכוש העשבים שבה, שעושה כן בפיסוק רגליים מועט. ואם הנגע בין זרועות האיש, הריהו עומד לפני הכהן כאדם המוסק (מלקט) זיתים, שמניף את זרועותיו כלפי מעלה. והאשה שיש לה נגע בין רגליה נראת לפני הכהן כדרך שנראית בה האשה האורגת. אם הנגע שבה הוא מתחת לדדיה, הריהי נראית לפני הכהן כאשה המניקה את בנה.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נִימָא אַחַת קְשׁוּרָה חוֹצֶצֶת,

ועוד בדיני חציצה, אמר רבה בר רב הונא: נימא (שערה) אחת הקשורה בשערות הראש הריהי בוודאי מהודקת היטב, ולכן נחשבת כחוצצת בטבילה.

שָׁלֹשׁ אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם אֵינִי יוֹדֵעַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַחַת.

וכמו כן ברור הוא כי שלש נימין הקשורות, אינן מהודקות היטב, ולכך אינן חוצצות בטבילה. ואולם מה דינן של שתים נימות הקשורות — איני יודע. ואילו ר' יוחנן אמר: אנו אין לנו במסורת לפסול בטבילה משום חציצה אלא בנימה אחת קשורה. ואולם שתי נימין הקשורות ויתר על כך, אינן חוצצות.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּבַר תּוֹרָה, רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד עָלָיו — חוֹצֵץ, רוּבּוֹ וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו — אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְגָזְרוּ עַל רוּבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד מִשּׁוּם רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד, וְגָזְרוּ עַל מִיעוּטוֹ הַמַּקְפִּיד מִשּׁוּם רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד.

א ועוד בדיני חציצה. אמר ר' יצחק: דבר תורה (מדין תורה, כהלכה שנמסרה למשה מסיני) אין דבר חוצץ בטבילה, אלא כאשר החוצץ מכסה את רובו, וכמו כן כאשר הוא דבר שהטובל מקפיד עליו. וכאשר מתקיימים שני תנאים אלה — הרי זה חוצץ. אכן כאשר הדבר הוא אמנם רובו ואולם הטובל אינו מקפיד עליו — אינו חוצץ מדין תורה. וחכמים גזרו אף על רובו שאינו מקפיד שהריהו חוצץ. וטעם גזירתם: משום רובו המקפיד עליו. וכן גזרו אף על מיעוטו המקפיד עליו, שהריהו חוצץ, וטעם גזירתם: משום רובו המקפיד.

וְלִגְזוֹר נָמֵי עַל מִיעוּטוֹ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, מִשּׁוּם מִיעוּטוֹ הַמַּקְפִּיד! הִיא גּוּפַהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵרָה לִגְזֵרָה?!

ושואלים: ולגזור נמי [ושיגזרו גם כן] על מיעוטו שאינו מקפיד שיהא חוצץ, ומשום מיעוטו המקפיד! ומשיבים: היא גופה [עצמה, מיעוטו המקפיד עליו] אינו חוצץ מדין תורה אלא רק מגזרה שגזרו חכמים, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] ונגזור גזרה לגזרה?!

אָמַר רַב: נִדָּה בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ טוֹבֶלֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ טוֹבֶלֶת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ טוֹבֶלֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה, מִשּׁוּם סֶרֶךְ בִּתָּהּ.

ב ובענין זמנה של טבילת אשה מטומאת נדתה אמר רב: אשה שהיתה טמאה נדה וטובלת לטהרתה בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה (ליל היום השמיני), ולא ביום השביעי (שלא כאשה הזבה הטובלת ביום השביעי לספירת שבעת ימי נקיות). ואולם אם לא טבלה בליל יום השמיני, והריהי טובלת שלא בזמנה (ביום השמיני) — הריהי טובלת בין ביום בין בלילה. ואילו ר' יוחנן אמר כי בין הטובלת בזמנה, בין הטובלת שלא בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה ולא ביום. וטעם הדבר: משום סרך (היגררות) של בתה. שיש לחשוש שבתה תראה את אמה הטובלת ביום. ומאחר שאין הבת יודעת שזו טבילה שלא בזמנה, עלולה היא לכשתינשא לטבול אף טבילה שבזמנה ביום ולא בלילה. ולא תעלה לה טבילה זו לטהרתה, שעדיין נדה היא.

וְאַף רַב הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: נִדָּה, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, אֵינָהּ טוֹבֶלֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה, מִשּׁוּם סֶרֶךְ בִּתָּהּ.

ומוסרים כי אף רב הדר ביה [חזר בו], מהוראתו זו. שכן אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה, וטעם הדבר: משום סרך בתה. ואולם מסופר על חכמים שונים שהתקינו לטבול ביום השמיני, ומפני טעמים שונים.

אַתְקֵין רַב אִידִי בְּנַרֶשׁ לְמִטְבָּל בְּיוֹמָא דִּתְמָנְיָא, מִשּׁוּם אַרְיָוָתָא; רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוֹנְיָא, מִשּׁוּם גַּנָּבֵי;

אתקין [התקין] רב אידי בעיר נרש למטבל ביומא דתמניא [לטבול ביום השמיני], משום אריותא [אריות] ששוטטו בלילות באיזור זה, והיו פוגעים בנשים הטובלות בלילה. רב אחא בר יעקב התקין בעיר פפוניא לטבול ביום ולא בלילה, משום גנבי [גנבים] הגונבים בלילות, שהיו אלה מנצלים את זמן היעדרה של האשה הטובלת בלילה וגונבים מביתה.

רַב יְהוּדָה בְּפוּמְבְּדִיתָא, מִשּׁוּם צִנָּה; רָבָא בְּמָחוֹזָא, מִשּׁוּם אֲבוּלָּאֵי.

ובדומה לכך רב יהודה התקין בעיר פומבדיתא שיטבלו ביום השמיני ולא בלילו, וטעמו של דבר: משום צנה המרובה בלילות, המסכנת את הנשים הטובלות בלילה. וכן התקין רבא בעיר מחוזא שיטבלו ביום השמיני ולא בלילו, ומשום אבולאי [שומרי העיר] המשוטטים בעיר בלילות, ועלולים לפגוע בנשים בדרכן אל בית הטבילה ובשובן משם.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא וּלְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי הָאִידָּנָא כּוּלְּהוּ סָפֵק זָבוֹת שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן, לַיטְבְּלִינְהוּ בִּימָמָא דְּשִׁבְיעָאה?

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא ולאביי בשאלה: מכדי האידנא כולהו [מכיון שבזמן הזה כל הנשים כולן] שראו דם, ואפילו בשיעור מועט כדין ספק זבות שוינהו רבנן [עשאון, קבעו בהן, חכמים], והריהן סופרות שבעה נקיים, אם כן מעתה ליטבלינהו ביממא דשביעאה [שיטבילון, שיתירו להן לטבול ביום השביעי], שהרי אם נדה היא — הרי ספרה שבעת ימי נדותה, ואם ספק זיבה היא — הרי הזבה טובלת ביום השביעי!

מִשּׁוּם דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: ״אַחַר תִּטְהָר״ — אַחַר, אַחַר לְכוּלָּן, שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״אַחַר תִּטְהָר״ — אַחַר מַעֲשֶׂה תִּטְהָר.

השיבו לו: הטעם שאין נוהגים כן, משום דרשתו של ר' שמעון, דתניא [שכן שנינו] על הכתוב בטהרת האשה הזבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים אחר תטהר" (ויקרא טו, כח): כך אמרה תורה בדין טהרתה של הזבה, שתהיה הטהרה "אחר" — אחר לכולן, אחר כל ימי טהרתה, שיהיו אלה שבעת ימי טהרה רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. ואילו ר' שמעון אומר בדרשת הכתוב "אחר תטהר" — אחר מעשה (של ספירתה, שכיון שספרה מקצת היום של היום השביעי), תטהר.

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק.

אבל אמרו חכמים כי למעשה אסור לעשות כן, שתטבול ביום השביעי, לאחר שבדקה עצמה בתחילת היום ומצאה שהיא נקיה, שמא לאחר שטבלה תבא לידי ספק, שתשמש עם בעלה בו ביום, ולאחר שתשמש עמו תראה דם, ונמצא שלא היו אלה שבעה ימי נקיות וטבילתה פסולה, ובאה לידי איסור כרת בתשמיש בנדות.

אָמַר רַב הוּנָא: אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בִּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, שֶׁכֵּן אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.

ג אמר רב הונא: אשה מותר שתהא חופפת את שערה לקראת טבילה באחד (ביום ראשון) בשבת (בשבוע), וטובלת ביום השלישי בשבת (בשבוע). וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי שבת.

אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בִּרְבִיעִי בַּשַּׁבָּת — שֶׁכֵּן אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת.

וכן מותר לאשה שתהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת, וטובלת ביום רביעי בשבת. וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי יום טוב שחל להיות אחר (למחרת) השבת.

אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת — שֶׁכֵּן אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת בְּמוֹצָאֵי שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת.

וכן מותר לאשה שתהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת, וטובלת ביום חמישי בשבת. וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת.

וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כּוּלְּהוּ אָמְרִינַן, ״שֶׁכֵּן״ לָא אָמְרִינַן. הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר — אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר — לָא אֶפְשָׁר.

ואילו רב חסדא אמר כי אכן במקרים הללו (כטבילה במוצאי שבת, וטבילה במוצאי יום טוב ומוצאי ראש השנה שחל אחר השבת) כולהו [כולם] אמרינן [אומרים אנו] שהותרה בהם החפיפה הנעשית כמה ימים לפני הטבילה, ואולם על סמך מקרים אלה לומר "שכן", וללמוד מהם שאף בטבילות שבימות החול, הותרה החפיפה שתיעשה כמה ימים לפני הטבילה — לא אמרינן [אין אנו אומרים]. כי היכא [היכן, במקרה] שאפשר שתחפוף בסמיכות זמן לטבילה — הרי אפשר ואין מקום להתיר שתיעשה החפיפה לפני כן. ואולם היכא [היכן] שלא אפשר לחפוף בסמוך לטבילה, כגון בטבילות אלה הנעשות במוצאי שבת ויום טוב — הרי לא אפשר, ולכך הותרה רק בהם החפיפה שתיעשה לפני כן.

וְרַב יֵימַר אָמַר: אֲפִילּוּ ״שֶׁכֵּן״ נָמֵי אָמְרִינַן, לְבַר מֵאִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת וְטוֹבֶלֶת בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת, דִּלְמוֹצָאֵי שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלְּאַחַר הַשַּׁבָּת לֵיתַהּ, דְּאֶפְשָׁר דְּחוֹפֶפֶת בַּלַּיְלָה וְטוֹבֶלֶת בַּלַּיְלָה.

ואילו רב יימר אמר כי אפילו "שכן" נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו], ולכך מותרת החפיפה ביום ראשון בשבוע לקראת טבילה שתיעשה ביום שלישי, לטבילה ביום רביעי. כדברי רב הונא, לבר [חוץ] מהיתרו של רב הונא שאשה תהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת וטובלת ביום חמישי בשבת. וראייתו משום שכן מוצאים אנו בחפיפה לטבילה של מוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת. שבאופן זה של חפיפה כה מוקדמת לטבילה, מיום ראשון ליום חמישי — ליתא [אינו, אין לו מקום], שהרי אפשר לה שתהא חופפת בלילה וטובלת באותו הלילה, ולא תרחיק את החפיפה זמן כה רב עד לטבילה.

דְּרַשׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא כְּרַב חִסְדָּא, וּכְדִמְתָרֵץ רַב יֵימַר.

ובסיכומה של סוגיה זו מביאים שדרש (הורה ברבים) מרימר כי הלכתא [הלכה] היא להחמיר כשיטת רב חסדא, האומר שאין להקדים את החפיפה כמה ימים לפני הטבילה. וכן הוא בטבילה הנעשית במוצאי ראש השנה שחל לאחר השבת, אין חופפים בערב שבת (כפי שאמר רב חסדא), אלא יש לחפוף בלילה ולטבול בלילה, וכדרך שמתרץ [הסביר] רב יימר.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: אִשָּׁה מַהוּ שֶׁתָּחוֹף בַּלַּיְלָה וְתִטְבּוֹל בַּלַּיְלָה? מָר זוּטְרָא אוֹסַר, וְרַב חִינָּנָא מִסּוּרָא שָׁרֵי.

ד מתוך שנידונו ענייני החפיפה, מביאים שאיבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש]: אשה מהו דינה שתחוף בלילה ותטבול בלילה? ונחלקו בדבר חכמים, שמר זוטרא אוסר לעשות כן. וטעמו, שמתוך שממהרת היא לטבילתה, אינה חופפת היטב. ואילו רב חיננא מהעיר סורא שרי [מתיר] לעשות כן.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא לְרַב חִינָּנָא מִסּוּרָא: לָאו הָכִי הֲוָה עוֹבָדָא בִּדְבֵיתְהוּ דְּאַבָּא מָרִי רֵישׁ גָּלוּתָא, דְּאִיקּוּט, אֲזַל רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְפַיּוֹסַהּ, וַאֲמַרָה לֵיהּ: מַאי אִיתֵיהּ הַשְׁתָּא?

אמר ליה [לו] רב אדא לרב חיננא מסורא: לאו הכי הוה עובדא בדביתהו דאבא מרי ריש גלותא, דאיקוט [האם לא כך היה מעשה באשתו של אבא מרי ראש הגולה, שהתקוטטה] עם בעלה, ולא רצתה לטבול כשהגיע ליל טבילתה. אזל [הלך] רב נחמן בר יצחק לפיוסה [לפייסה], ולשדלה שתטבול. ואמרה ליה [לו]: מאי איתיה השתא [מה יש עכשיו] עוד לעשות בענין זה? שאין טעם למהר אותי לטבול עתה.