דף יומי סנהדרין ע״ו

מָה לְהִיא – שֶׁכֵּן אִמָּהּ בִּשְׂרֵפָה, תֹּאמַר בְּהוּא – שֶׁאִמּוֹ בִּסְקִילָה?

מה להיא, לכל קרובה של אשתו, שכן אמה של אשתו בשרפה, תאמר בהוא, קרובותיו שלו, שעל אמו הוא נידון בסקילה בלבד, ואין איפוא להשוות אם אמו לאם אמה.

וְעוֹד, הוּא כְּהִיא: מָה הִיא – לֹא חִלַּקְתָּה בָּהּ בֵּין בִּתָּהּ לְאֵם אִמָּהּ, אַף הוּא – לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בִּתּוֹ לְאֵם אִמּוֹ.

ועוד: יש לראות את ההשוואה הוא כהיא, כך: מה היא לא חלקתה בה בין בתה לאם אמה, שנענש על שתיהן בשריפה, אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאם אמו וייענש על שתיהן אותו עונש, או בשריפה או בסקילה, ולא כדרך שאמרנו קודם, והרי זה מקלקל את שלימות ההשוואה בין שארו ושאר אשתו, וגם

וּלְמַאן דְּאָמַר סְקִילָה חֲמוּרָה, מֵהַאי קוּשְׁיָא לָא נְידוּנַהּ.

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] עצמה לא נידונה [נדון אותה], שהרי השוואה זו שבכתוב סותרת את ההשוואה הקודמת.

אִי: מָה הוּא – כַּלָּתוֹ אֲסוּרָה, אַף הִיא – כַּלָּתָהּ אֲסוּרָה?

א ועוד מקשים, אם משוה אתה שאר שלו לשאר שלה, נאמר כך: אי מה הוא כלתו אסורה כמפורש בתורה, אף היא, אשתו, תהא כלתה אסורה, ויהא חייב על אשת בן אשתו!

אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אֵשֶׁת בִּנְךָ הִיא״. מִשּׁוּם אֵשֶׁת בִּנְךָ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת בְּנָהּ.

אמר אביי: אמר קרא [הכתוב], שחוזר ואומר בכלתו: "אשת בנך היא", להדגיש: משום אשת בנך אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אשת בנה של אשתו.

רָבָא אָמַר: בֵּין לְמַאן דְּאָמַר ״דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ״, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר ״דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ״ – לָא אָתְיָא.

ורבא אמר: אין צורך בדקדוק זה, כיון שאין לקושיה כל תוקף. כי בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה] בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [ממנה והעמידנה במקומה] לא אתיא [אינה באה, נלמדת].

לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, מָה הוּא – כַּלָּתוֹ אֲסוּרָה, אַף הִיא נָמֵי – כַּלָּתָהּ אֲסוּרָה. וּמִינַּהּ: מָה הוּא בִּסְקִילָה, אַף הִיא נָמֵי בִּסְקִילָה.

שכן למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה] יהא השיקול המלא כך: מה הוא כלתו אסורה, אף היא נמי [גם כן] כלתה אסורה, ומינה [וממנה] תוסיף ותלמד: מה הוא על כלתו שלו נידון עליה בסקילה, אף היא נמי [גם כן] אם בא על כלת אשתו יהא בסקילה.

לְמַאן דְּאָמַר: סְקִילָה חֲמוּרָה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהוּא – שֶׁכֵּן אִמּוֹ בִּסְקִילָה, תֹּאמַר בְּהִיא – שֶׁאִמָּהּ בִּשְׂרֵפָה?

ומעתה נתבונן בדבר, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה באופן זה: מה להוא שהוא חמור שכן חייב על אמו בסקילה, תאמר בהיא, באשתו, שעל אמה חייב בשרפה בלבד, ולכן אין להשוות.

וְעוֹד: בִּתָּהּ בִּשְׂרֵפָה וְכַלָּתָהּ בִּסְקִילָה? הוּא בְּעַצְמוֹ יוֹכִיחַ, דְּבִתּוֹ בִּשְׂרֵפָה וְכַלָּתוֹ בִּסְקִילָה.

ועוד יש להקשות: אם בא על בתה שהיא קרובה יותר יהיה חייב עונש קל של שרפה, בא על כלתה שהיא רחוקה יותר יהיה נידון בסקילה?! את הקושיה האחרונה דוחים: אפשר לומר כי הוא בעצמו (כלומר, קרובותיו שלו) יוכיח, שעל בתו חייב בשרפה, ואם בא על כלתו שהיא רחוקה יותר נידון בסקילה!

אֶלָּא: מָה הוּא – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין אִמּוֹ לְכַלָּתוֹ, אַף הִיא – לֹא תַּחְלוֹק בָּהּ בֵּין אִמָּהּ לְכַלָּתָהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, מֵהַאי קוּשְׁיָא לָא נְידוּנֵין.

אלא כך יש להקשות: מה הוא לא חלקת בו בעונש בין אמו לכלתו שבשתיהן הריהו נידון בסקילה, אף היא לא תחלוק בה בין אמה לכלתה, ששתיהן צריכות להידון באותה מיתה, בשריפה, ושוב אין מקום להשוואה בין שאר מצדו ושאר מצדה. ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] ששרפה חמורה, על כל פנים מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] לא נידונין [נוכל לדון].

וּלְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ, מָה הוּא – כַּלָּתוֹ אֲסוּרָה, אַף הִיא – כַּלָּתָהּ אֲסוּרָה. וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ: הָתָם הוּא דְּבִסְקִילָה, אֲבָל הָכָא – בִּשְׂרֵפָה, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּאִמָּהּ.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד במקומה], תהא דרך ההשוואה כך: מה הוא כלתו אסורה, אף היא כלתה אסורה, ואוקי באתרה [והעמד את ההלכה במקומה] התם [שם] הוא כשבא על כלתו, הריהו נידון בסקילה, אבל הכא [כאן], בכלת אשתו, תידון בשרפה, כדאשכחן [כפי שאנו מוצאים] באמה של אשתו, שאם בא עליה נידון בשריפה.

לְמַאן דְּאָמַר סְקִילָה חֲמוּרָה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהוּא – שֶׁכֵּן אִמּוֹ בִּסְקִילָה, תֹּאמַר בְּהִיא – שֶׁאִמָּהּ בִּשְׂרֵפָה?

ומעתה נוכיח שהלכה כזו אינה יכולה להתקיים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, איכא למיפרך [יש מקום להקשות]: מה להוא שכן על אמו נענש במיתה חמורה של סקילה, תאמר בהיא שאמה בשרפה בלבד.

וְעוֹד: מָה הוּא – חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בִּתּוֹ לְכַלָּתוֹ? אַף הִיא – תַּחְלוֹק בָּהּ בֵּין בִּתָּהּ לְכַלָּתָהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר נָמֵי שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, מֵהַאי קוּשְׁיָא לָא נְידוּנֵין.

ועוד קושיה: מה הוא חלקת בו בעונש בין בתו לכלתו שעל בתו נידון בשריפה ועל כלתו בסקילה, אף היא תחלוק בה בעונש בין בתה לכלתה והרי זה היפך ההשוואה וההלכה שהגענו אליה. וגם למאן דאמר נמי [לדעת מי שאומר גם כן] ששרפה חמורה מסקילה, על כל פנים מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] לא נידונין, שהרי גם אם שריפה חמורה, מוכח שאין מקום להשוואה בין שארו לשארה.

בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ מִנַּיִן? הָאָמַר אַבָּיֵי: קַל וָחוֹמֶר, עַל בַּת בִּתּוֹ עָנוּשׁ – עַל בִּתּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

ב בכל הדיון ברור היה כי על בתו חייב שריפה, ושואלים: בתו מאנוסתו שאינה בת אשתו, שהרי לא נשא את אמה, מנין שהיא אסורה? שהרי נאמר איסור רק בבת אשתו ובבת בתו, אבל בתו עצמה לא נאסרה במפורש בתורה! ומשיבים: האמר [הרי כבר אמר] אביי שקל וחומר הוא: אם על בת בתו הריהו ענוש, על בתו לא כל שכן שייענש?!

וְכִי עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין? גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְעָלְמָא הוּא.

ומקשים: וכי עונשין מן הדין (בשל קל וחומר) בלא ציווי מפורש? ומשיבים: בעצם אין זה קל וחומר, אלא גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, שהרי ברור כי הבא על בת בתו נענש רק משום בתו שהיא היוצרת את הקרבה, ונאמר בהן "כי ערותך הנה", ולכן אין כאן קל וחומר אלא רק ביאור של דבר שכבר נאמר במקרא.

רָבָא אָמַר, אָמַר לִי רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״, אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״.

רבא אמר: אמר לי ר' יצחק בר אבדימי כי אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "הנה" "הנה", שנאמר ביטוי זה גם בצאצאיו ("כי ערותך הנה". ויקרא יח, י) וגם בצאצאי אשתו ("שארה הנה זמה היא". שם יז), אתיא [בא, נלמד] העונש לחטא זה מגזירה שווה מהמילים "זמה" "זמה", שנאמרו בצאצאי אשתו, וגם בבא על אשה ואמה ("ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" שם כ, יד).

תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ לְבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, הוּצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״.

הלכה אחרת תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין: לפי שלא למדנו בתורה במפורש עונש בתו מאנוסתו, הוצרך הכתוב לומר "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (שם כא, ט), המתפרש גם שכאשר בת כהן זנתה עם ("את") אביה — דינה שריפה.

אִי: מָה בַּת כֹּהֵן – הִיא בִּשְׂרֵפָה וְאֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרֵפָה, אַף בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ – הִיא בִּשְׂרֵפָה וְאֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרֵפָה?

ומקשים: אי [אם] כך אתה למד, אמור: מה בת כהן היא נדונית בשרפה ואין בועלה נידון בשרפה, אף בתו מאנוסתו היא נידונית בשרפה ואין בועלה (אביה) נידון בשרפה אלא במיתה אחרת!

אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״, מִי שֶׁמְּחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ – יָצְתָה זוֹ שֶׁאָבִיהָ מְחַלְּלָהּ.

אמר אביי: כנגד סברה זו אמר קרא [הכתוב] "את אביה היא מחללת" שההדגשה של "היא" ליחד הלכה זו למי שמחללת את אביה בזנותה, יצתה (יצאה) זו שאביה הוא שמחללה.

רָבָא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָתָם, אַפֵּיקְתֵּיהּ מִדִּינָא דְּבַת כֹּהֵן וְאוֹקֵימְתֵּהּ אַדִּינָא דְּבַת יִשְׂרָאֵל. הָכָא, אַדִּינָא דְּמַאן מוֹקְמַתְּ לֵיהּ? אַדִּינָא דִּפְנוּיָיה מוֹקְמַתְּ לֵיהּ?

רבא אמר שיש לדחות קושיה זו מסברא: בשלמא התם [נניח שם] כאשר בא אדם על בת כהן נשואה, אפשר לומר כי בכך אפיקתיה מדינא [הוצא אותו] מדינה של בת כהן שבשריפה, ואוקימתה אדינא [והעמד אותה על דין] של בא על בת ישראל ונידונים בחנק, וכיון שיש אפשרות אחרת מבינים כך את הכתוב, אבל הכא אדינא דמאן מוקמת ליה [כאן על דינו של מי תוכל להעמיד אותו] שהלא עונשו לא נתפרש, ועל כורחך ידון באותה מיתה, וכי אדינא [על הדין] של פנוייה מוקמת ליה [תעמיד אותו] שאינו חייב כלל?!

אַזְהָרָה לְבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ מִנַּיִין? בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי וְרָבָא, מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לְהוּ עוֹנֶשׁ, מֵהָתָם נָפְקָא לְהוּ אַזְהָרָה.

ג שואלים: אזהרה (מקור המפרש את האיסור) לבא על בתו מאנוסתו מניין? בשלמא [נניח] לשיטת אביי ורבא, מהיכא דנפקא להו [מהיכן שיוצאת להם, שלמדו] את העונש מהתם נפקא להו [משם יוצאת להם, למדים הם] את האזהרה, שבשני המקורות כתובים איסורי "לא תעשה".

אֶלָּא לִדְתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין, מַאי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אָמַר קְרָא, ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״.

אלא לדתני אבוה [לפי מה ששנה אביו] של ר' אבין מענין בת כהן מאי [מה] הכתוב האוסר לעשות כן? אמר ר' אילעא, אמר קרא [הכתוב]: "אל תחלל את בתך להזנותה" (שם יט, כא), ופירושו: אל תזנה עם בתך.

מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יַעֲקֹב אֲחוּהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַאי ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״ – יָכוֹל בְּכֹהֵן הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהַזְנוֹתָהּ״ – בְּחִילּוּל שֶׁבִּזְנוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּמוֹסֵר אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת.

מתקיף לה [מקשה עליה] ר' יעקב אחוה [אחיו] של רב אחא בר יעקב: האי [זה הכתוב] "אל תחלל את בתך להזנותה" להכי [לענין זה] הוא דאתא [שבא]? והלא האי מיבעי ליה לכדתניא [דבר זה נחוץ לו ללמדנו מה ששנינו בברייתא אחרת]: נאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", יכול בכהן המשיא את בתו בכשרות ללוי וישראל הכתוב מדבר, שהרי על ידי נישואין אלה היא מתחללת מדין כהונה לענין אכילת תרומה ויהא הדבר אסור. תלמוד לומר: "להזנותה", לומר: בחילול שבזנות הכתוב מדבר, וכוונתו: במוסר את בתו לבעילה שלא לשם אישות אלא לזנות בלבד. ואם כן, ללמדנו איסור זה בא הכתוב!

אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״אַל תַּחֵל״! מַאי ״אַל תְּחַלֵּל״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְאַבָּיֵי וְרָבָא, הַאי ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי מָנִי: זֶה הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְזָקֵן.

ומשיבים: אם כן שהכתוב נאמר רק לענין זה בלבד לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "אל תחל", מאי [מה הלשון] הכבדה יותר "אל תחלל" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שתי הלכות. ושואלים: ולדעת אביי ורבא האי [זה] המקרא של "אל תחלל את בתך להזנותה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? לדעתם לאיזה צורך בא, שהרי את ההלכה בבתו למדו ממקום אחר! אמר ר' מני: ללמד זה המשיא את בתו לזקן, שכיון שאינה מרוצה בו סופה שתבוא לזנות, ונמצא שאביה גרם לה לכך.

כִּדְתַנְיָא: ״אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְזָקֵן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה הַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת.

ד וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: על הנאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", ר' אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן. ר' עקיבא אומר: זה המשהא את בתו בוגרת, ואינו משיא אותה בזמנה, שכיון שהיא בוגרת שמא תתאוה ותזנה.

אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: אֵין לְךָ עָנִי בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא רָשָׁע עָרוּם, וְהַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת. אַטּוּ הַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת לָאו רָשָׁע עָרוּם הוּא?

אמר רב כהנא משום (בשם) ר' עקיבא: אין לך עני בישראל אלא זה שהוא רשע ערום, שמנסה להערים ולהסתיר רשעותו, והמשהא בתו בוגרת. על סגנון הדברים תוהים: אטו [וכי] המשהא בתו בוגרת לאו [לא] רשע ערום הוא? שהרי הוא מנסה להערים ולחסוך לעצמו דמי משרתת בבית, ומשאיר את בתו שתשרתהו, ועל ידי כך גורם לה לחטוא!

אָמַר אַבָּיֵי:

אמר אביי,

הָכִי קָאָמַר: אֵיזֶהוּ עָנִי רָשָׁע עָרוּם? זֶה הַמַּשְׁהֶא בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: הֱוֵי זָהִיר מִן הַיּוֹעֶצְךָ לְפִי דַּרְכּוֹ.

הכי קאמר [כך אמר]: איזהו עני רשע ערום שמפני עניותו נעשה רשע ערום — זה המשהא בתו בוגרת. כיון שהוזכרה שמועה זו מזכירים את מה שאמר רב כהנא משום (בשם) ר' עקיבא: הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו, שאם יש לו נגיעה בענין זה, מן הסתם לטובת עצמו הוא מיעצך.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְזָקֵן, וְהַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ קָטָן, וְהַמַּחְזִיר אֲבֵידָה לְנׇכְרִי – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. לֹא יֹאבֶה ה׳ סְלֹחַ לוֹ״.

באותו נושא אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, או המשיא אשה לבנו קטן שעדיין לא בגר והמחזיר אבידה לגוי הריהו גורם לעבירה, שהמשיא אשה בוגרת לזקן או לקטן שאינו יכול לספקה גורם לה לזנות עם אחרים, והמחזיר אבידה לגוי מוסיף להם רכוש יתר על מה שגזלו כבר מישראל, ועליו הכתוב אומר "למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו" (דברים כט, יח-יט).

מֵיתִיבִי: הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִירְקָן – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא״. סָמוּךְ לְפִירְקָן – שָׁאנֵי.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה במלבושים ותכשיטים יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), ומשמע שיש מצוה בהשאת ילדים בגיל צעיר! ומשיבים: סמוך לפירקן שאני [שונה], שכיון שהם סמוכים לבגרותם, אין לחשוש ששהייה של זמן קצר תגרום לחטא, מה שאין כן בקטנים ממש.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵינָיו, וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו, וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לְעָנִי בִּשְׁעַת דּוֹחְקוֹ – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אָז תִּקְרָא וַה׳ יַעֲנֶה״.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו ועל ידי כך נושא אשה שהוא קרוב לה ומחבבה גם מקודם, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו שאין אחרים שילוו לו אז, על כל אלה הכתוב אומר: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם... אז תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ז. שם ט). והאוהב את שכיניו נכלל במקרב את קרוביו, שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י).

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֹתוֹ וְאֶתְהֶן״ – אוֹתוֹ וְאֶת אַחַת מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ וְאֶת שְׁתֵּיהֶן.

א לעצם ההלכה בבא על אשה ובתה, מביאים מדרש חכמים על הכתוב. תנו רבנן [שנו חכמים], מה שנאמר: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא באש ישרפו אתו ואתהן ולא תהיה זימה בתוככם" (ויקרא כ, יד), כוונתו: אותו ואת אחת מהן, אותה שהיא אסורה עליו, שהרי את הראשונה נשא כדין, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אותו ואת שתיהן.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? כי וודאי אין ר' עקיבא סבור שיש להעניש גם את אשתו שנשא כדין משום שבא על קרובתה! אמר אביי: משמעות דורשים איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שחלוקים התנאים בשאלה כיצד מבינים את הכתוב עצמו, ומה נוסף לכך על ידי דרשה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: ״אֹתוֹ וְאֶתְהֶן״ – אוֹתוֹ וְאֶת אַחַת מֵהֶן, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת ״הִינָא״. וְאֵם חֲמוֹתוֹ – מִדְּרָשָׁא אָתְיָא. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״אֹתוֹ וְאֶתְהֶן״ – אוֹתוֹ וְאֶת שְׁתֵּיהֶן, וְאֵם חֲמוֹתוֹ הָכָא כְּתִיבָא.

ר' ישמעאל סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" משמעו — אתו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הינא", ו"אתהן" פירושו: את האחת. ואילו איסור הבא על אם חמותו שאף היא בשריפה — מדרשא אתיא [מלימוד של דרשה הוא בא], ואינו כתוב במקרא זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" — אתו ואת שתיהן יחד, ומתי צריך לשרוף את שתיהן — הרי זה רק כאשר בא על שתיהן בעבירה, והוא כאשר בא על חמותו ועל אם חמותו, שגם הראשונה אסורה עליו. ואם כן אם חמותו הכא כתיבא [כאן היא כתובה] במקרא עצמו, ולא מדרשה חיצונית.

רָבָא אָמַר: חֲמוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: חֲמוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָה בִּשְׂרֵפָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אִיסּוּרָא בְּעָלְמָא.

רבא אמר: בענין אם חמותו הכל סבורים שאיסורה נלמד מדרשה, אבל כאן בדין הבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שר' ישמעאל סבר [סבור] שהבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו — חייב בשרפה שהתורה מחייבת מיתה על כל אחת מהן, גם אם האחרת אינה קיימת עוד. ור' עקיבא סבר [סבור] שכאן אין עוד חיוב שריפה אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד], שדין שריפה הוא רק כאשר קיימות שתיהן יחד.

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ הַנֶּהֱרָגִין: הָרוֹצֵחַ, וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת.

ב משנה ועוד ממשיכים ברשימת חייבי מיתות בית דין. ואלו הם הנהרגין בסייף: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת שעבדו כולם עבודה זרה.

רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֵת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּבַרְזֶל, וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת – חַיָּיב.

ופירוט דין הרוצח: רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, או שכבש (לחץ) עליו לתוך המים או לתוך האור (האש) ואינו יכול לעלות משם, ומת — הרי זה חייב כרוצח על ידי מכה.

דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר, וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת – פָּטוּר. שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ – פָּטוּר. הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ: רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ואולם אם דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הנדחף לעלות משם, אבל אירע שלא יצא, ומת — פטור הרוצח מדיני אדם, שהרי היה רק גורם למוות ולא עשה שום מעשה. שיסה (גירה) בו את הכלב שינשכהו והרגו, או ששיסה בו את הנחש — פטור, שהמשסה היה רק גורם בלבד. השיך בו את הנחש, כלומר, נעץ את שיני הנחש בבשרו, ר' יהודה מחייב אותו כרוצח, וחכמים פוטרין, שלדעתם אינו אלא גורם.

גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֶמְרָה ״יָד״ בַּבַּרְזֶל? שֶׁהַבַּרְזֶל מֵמִית בְּכׇל שֶׁהוּא.

ג גמרא אמר שמואל, נאמר בדיני רוצח: "ואם באבן יד... או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא" (במדבר לה, יז-יח), שמשמע שצריך להיות שיעור מסויים לאבן ולעץ, ומפני מה לא נאמרה יד בברזל שנאמר סתם "ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא" (שם טז) — ללמד שהברזל ממית בכל שהוא, בדרך דקירה ונעיצה, ואין לקבוע בו שיעור גודל מסויים.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי אוֹמֵר, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁהַבַּרְזֶל מֵמִית בְּכׇל שֶׁהוּא, לְפִיכָךְ לֹא נָתְנָה תּוֹרָה בּוֹ שִׁיעוּר. וְהָנֵי מִילֵּי דְּבַרְזֵיהּ מִיבְרָז.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר "והיה העולם" שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא באופן דברזיה מיברז [שדקרו], שאז הברזל ממית בכל שהוא, אבל אם מכה אותו בברזל ודאי יש גם לברזל שיעור שאין חייבים בפחות ממנו.

וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דְּחָפוֹ, כֵּיוָן דְּאֵין יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת – חַיָּיב. סֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: אַף עַל גַּב דִּדְחָפוֹ, כֵּיוָן דְּיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם וָמֵת – פָּטוּר.

ד שנינו במשנה שאם כבש עליו את חבירו לתוך המים ומת — חייב. ומעירים: רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן [בראש, בתחילת המשנה דבר חידוש השמיע לנו, ובסופה דבר חידוש השמיע לנו] ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן [בראשה דבר חידוש השמיע לנו] אף על גב דלאו איהו [אף על פי שלא הוא עצמו] דחפו למים אלא נפל מעצמו, כיון שהוא מחזיקו (כובשו) שם עד שאין יכול לעלות משם ומת — חייב. וכן סיפא רבותא קא משמע לן [בסוף דבר חידוש השמיע לנו] שאף על גב [אף על פי] שדחפו הוא בעצמו, כיון שיכול הנדחף לעלות משם הרי גם אם מת — פטור.

כָּבַשׁ – מְנָלַן? אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא ״אוֹ בְאֵיבָה״, לְרַבּוֹת אֶת הַמְצַמְצֵם.

ושואלים: כבש מנלן [מניין לנו] שהוא בכלל אלו שהורגים עליהם את הרוצח. אמר שמואל, שאמר קרא [הכתוב]: "או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רצח הוא" (שם, כא) "או באיבה" לרבות את המצמצם, כלומר, הדוחק ("מצמצם") את חבירו למקום שאינו יכול להיות בו.

הָהוּא גַּבְרָא דְּצַמְצְמַהּ לְחֵיוְתָא דְּחַבְרֵיהּ בְּשִׁימְשָׁא, וּמִתָה. רָבִינָא מְחַיֵּיב, רַב אַחָא בַּר רַב פָּטַר.

מסופר: ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא [אדם אחד שדחף וסגר את חית, בהמת חבירו בשמש], ומתה מחמת השמש, רבינא מחייב כאילו הזיקה הוא עצמו, ורב אחא בר רב פטר, כיון שלא עשה מעשה נזק בידיו.

רָבִינָא מְחַיֵּיב, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה רוֹצֵחַ שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן, חִיֵּיב בּוֹ אֶת הַמְצַמְצֵם.

ומסבירים את נימוקיהם: רבינא מחייב, כי לדעתו דבר זה קל וחומר הוא: ומה רוצח שלא עשה בו (בעונשו) דין שוגג כמזיד, ולא עשה בו אונס כרצון, שאין הרוצח באונס חייב על רצח, ובכל זאת חייב בו את המצמצם, שחייב מיתה אף שלא עשה מעשה,