דף יומי סנהדרין פ״ו

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ״מֵאֶחָיו״ – עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מֵרְשׁוּת אֶחָיו, וְאַתְּ אָמְרַתְּ חַיָּיב?! תְּנִי: פָּטוּר.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב ששת את הברייתא שהגונב אדם ומוכרו לאבי הנגנב חייב. אמר ליה [לו]: אני שונה כי ר' שמעון אומר: גונב נפש "מאחיו", כוונתו: עד שיוציאנו מרשות אחיו, וכל עוד הוא ברשותם — פטור. ואת אמרת [ואתה אמרת] שהמוכרו לאביו חייב?! תני [שנה] במקום זה: פטור.

מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא רַבָּנַן.

ותוהים: מאי קושיא [מה הקושיה] שמצא רב ששת בכך? דילמא הא [שמא זו] שאמרנו עד שיוציאנו מרשות אחיו כשיטת ר' שמעון היא. הא [זו] הברייתא האומרת שאף אם מוכרו למשפחתו כשיטת רבנן [חכמים] היא?!

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְתָם מַתְנִיתִין – רַבִּי מֵאִיר, סְתַם תּוֹסֶפְתָּא – רַבִּי נְחֶמְיָה, סְתַם סִפְרָא – רַבִּי יְהוּדָה, סְתַם סִפְרֵי – רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכוּלְּהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, משום שאותה ברייתא היא קטע ממדרש ההלכה לספר דברים, הנקרא "ספרי", שאמר ר' יוחנן: סתם מתניתין [משנתנו] אם לא נאמר בה שם החכם האומרה יש לשער שהיא כשיטת ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא) כשיטת ר' יהודה, סתם ספרי (מדרש הלכה לספרי במדבר ודברים) כשיטת ר' שמעון, וכולהו אליבא [וכולם על פי שיטתו] של ר' עקיבא שכל אלה היו תלמידיו. ואם כן אין לשער שמדרש הלכה סתם בספרי יהא מנוגד לדעת ר' שמעון.

הַגּוֹנֵב בְּנוֹ – מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן?

א שנינו במשנה מחלוקת ביחס להגונב בנו, שנחלקו בכך חכמים ור' יהודה. ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] הפוטרים בגונב את בנו?

אָמַר אַבָּיֵי: דְּאָמַר קְרָא, ״כִּי יִמָּצֵא״ – פְּרָט לְמָצוּי.

אמר אביי, שאמר קרא [הכתוב]: "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו" (דברים כד, ז), כוונתו: פרט למצוי כבר בידו, וכיון והבן מצוי כבר ביד האב פטור הוא מגניבתו.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל״, הָכִי נָמֵי ״כִּי יִמָּצֵא״ – פְּרָט לְמָצוּי? כְּגוֹן שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי דִּשְׁכִיחָן גַּבַּיְיהוּ, הָכִי נָמֵי דִּפְטִירִי?

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אלא מעתה לפי אותה דרך פירוש נאמר שהכתוב "כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם" (שם כב, כב), הכי נמי [כך גם כן] תאמר: "כי ימצא" — פרט למצוי! ואם כן כגון של בית פלוני של משפחה ידועה דשכיחן גבייהו [שמצויות אצלם] נשים נשואות, שלא היו נזהרים בצניעות והיו נשים נשואות לאחרים מצויות בבתים אלה, הכי נמי דפטירי [כך גם כן תאמר שהם פטורים] אם ינאפו?!

אֲמַר לֵיהּ: ״אֲנָא מִ״וְנִמְצָא בְּיָדוֹ״ קָאָמֵינָא.

אמר ליה [לו] אביי: אנא [אני] שהבאתי ראיה לחכמים — מן הכתוב "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו" (שמות כא, טז) קאמינא [אמרתי], ומשם למדתי שדנים למוות רק מי שנמצא הגנוב רק בפעם זו בידו, יצא זה שהגנוב נמצא תמיד בידו.

אָמַר רָבָא: הִלְכָּךְ, הָנֵי מַקְרֵי דַרְדְּקֵי וּמַתְנוּ רַבָּנַן כִּמְצוּיִין בְּיָדָן דָּמוּ, וּפְטִירִי.

אמר רבא: הלכך [על כן] הני מיקרי דרדקי ומתנו רבנן [אותם מלמדי המקרא לתינוקות, והשונים משנה לתלמידי חכמים] אותם תלמידים כמצויין בידן של רבותיהם דמו [נחשבים], ופטירי [ופטורים] ממיתה אם גנבום.

גָּנַב מִי שֶׁחֶצְיוֹ וְכוּ׳. תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת.

ב שנינו במשנה שמי שגנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. תנן התם [שנינו שם, במשנה אחרת], ר' יהודה אומר: אין לעבדים בושת, ומי שבייש עבד אינו חייב בתשלומי בושת, שאינו בכלל ישראל להתחייב עליו על מה שביישו.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו״. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחְוָה – יָצָא עֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ אַחְוָה.

ושאלו שם: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? והסבירו, אמר קרא [הכתוב]: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו" (דברים כה, יא), שמשם למדנו תשלום קנס למבייש חבירו. והרי שם נאמר "אחיו", לומר: דין זה הוא רק לגבי מי שיש לו אחוה, שיש לו קשרי משפחה מוכרים בהלכה, יצא עבד שאין לו אחוה שאין קשר חוקי בינו ובין משפחתו.

וְרַבָּנַן, אָחִיו הוּא בְּמִצְוֹת.

ורבנן [וחכמים] אומרים שאף עבד יש לו בושת, והם סבורים שאף הוא קרוי "אחיו" כי מכל מקום אחיו הוא במצות, שהרי אף עבד כנעני חייב לקיים מקצת מצוות.

וְהָכָא, הֵיכִי דָּרֵישׁ רַבִּי יְהוּדָה?

ואילו הכא [כאן], היכי דריש [כיצד דורש] ר' יהודה, שהרי לכאורה הפוכה סברתו כאן, שהרי בגונב חציו עבד וחציו בן חורין מחייב ר' יהודה, והרי שלדעתו נחשב הוא כ"אחיו"?

סָבַר: ״מֵאֶחָיו״ – לְאַפּוֹקֵי עֲבָדִים, ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – לְמַעוֹטֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, ״מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – לְמַעוֹטֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.

ומשיבים: סבר [סבור הוא], נאמר כאן "מאחיו" (דברים כד, ז) — הרי זה לאפוקי [להוציא] עבדים, שלדעת ר' יהודה אינם בכלל "אחיו", אם כן מה שנאמר "בני ישראל" (דברים כד, ז) — הרי זה למעוטי [למעט] מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו ישראל. ונאמר "מבני ישראל" — במ' המתפרשת כ־מ' של מיעוט, כלומר, מחלק של בני ישראל, וגם זה למעוטי [למעט] מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הוי [הרי זה] מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא: אין מיעוט הבא אחר מיעוט אלא לרבות, הרי שיש ריבוי לדעת ר' יהודה, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין נתרבה בכלל זה.

וְרַבָּנַן, ״מֵאֶחָיו״ לְאַפּוֹקֵי עֲבָדִים לָא מַשְׁמַע לְהוּ, דְּהָא אָחִיו הוּא בְּמִצְוֹת. ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ ״מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – חַד לְמַעוֹטֵי עֶבֶד, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין.

ורבנן [וחכמים] הדרשה "מאחיו" לאפוקי [להוציא] עבדים לא משמע להו [אינה נשמעת, מסתברת, להם], דהא [שהרי] אחיו הוא במצות ועדיין לא למדנו למעט עבד מדין גניבת אדם. ולכן המיעוט הכפול "בני ישראל" "מבני ישראל" אינו מיעוט אחר מיעוט באותו ענין, אלא שני מיעוטים שונים הם: חד [אחד] בא למעוטי [למעט] עבד מדין גניבת אדם, שהרי ודאי שאינו בן ישראל, וחד למעוטי [ואחד למעט] אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נֶפֶשׁ מִנַּיִן? רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר: מִ״לֹּא תִגְנֹב״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִ״לֹּא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עֶבֶד״. וְלָא פְּלִיגִי, מָר קָא חָשֵׁיב לָאו דִּגְנֵיבָה, וּמָר קָא חָשֵׁיב לָאו דִּמְכִירָה.

ג ושואלים: אזהרה, מקום שנזכר בו האיסור, לגונב נפש מנין? ר' יאשיה אמר: מ"לא תגנב" שבעשרת הדברות (שמות כ, טו). ר' יוחנן אמר: מ"לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה, מב). ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] אלא הדעות מצטרפות יחד; מר [חכם זה, ר' יאשיה] קא חשיב [מונה] את הלאו (מצות "לא תעשה") שיש בגניבה, ומר [וחכם זה, ר' יוחנן] קא חשיב [מונה] את הלאו שיש במכירה של אדם גנוב מישראל לעבדות.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תִגְנֹב״ – בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּגוֹנֵב מָמוֹן? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ. בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּנְפָשׁוֹת. אַף כָּאן בִּנְפָשׁוֹת.

דרך אחרת מוצאים בבריתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "לא תגנב" (שמות ב, טו) — בגונב נפשות הכתוב מדבר. אתה אומר בגונב נפשות, או אינו אלא בגונב ממון? אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שאחת מהן היא דבר הלמד מעניינו, כלומר, למדים מן ההקשר, במה הכתוב מדבר בפסוקים הסמוכים "לא תרצח" וכיוצא בהן — בעבירות שיש בהן דיני נפשות, אף כאן בנפשות.

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״לֹא תִגְנֹבוּ״ – בְּגוֹנֵב מָמוֹן הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹנֵב מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת? אָמַרְתָּ: צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. בְּמָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּמָמוֹן. אַף כָּאן בְּמָמוֹן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא) — בגונב ממון הכתוב מדבר. אתה אומר בגונב ממון, או אינו אלא בגונב נפשות? אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שאחת מהן היא דבר הלמד מענינו. במה הכתוב מדבר בפסוק זה? — בעבירות שבממון, אף כאן בממון.

אִיתְּמַר: עֵידֵי גְנֵיבָה וְעֵידֵי מְכִירָה בְּנֶפֶשׁ שֶׁהוּזַּמּוּ, חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נֶהֱרָגִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נֶהֱרָגִין.

ד איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: היו עידי גניבה לחוד שהעידו שגנב אדם, ועידי מכירה לחוד, שהעידו על מכירתו, בנפש (כלומר, לענין גניבת נפש, כאמור) שהוזמו ונמצאו שקרנים. חזקיה אמר: אין נהרגין בדין עדים זוממים. ר' יוחנן אמר: נהרגין.

חִזְקִיָּה, דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: ״דָּבָר״ וְלֹא חֲצִי דָּבָר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: ״דָּבָר״, וַאֲפִילּוּ חֲצִי דָּבָר.

ומסבירים: חזקיה שאמר כשיטת ר' עקיבא, שאמר ככלל שהעדים יכולים להעיד על "דבר" (כאמור: "על פי שני עדים או שלושה עדים יקום דבר". דברים יט, טו) ולא חצי דבר וכיון שהעידה כל קבוצת עדים רק על חצי מעשה, על גניבה בלבד, או על מכירה בלבד, הרי זה נחשב כעדות על חצי דבר. ור' יוחנן אמר: כרבנן דאמרי [כשיטת חכמים שאומרים] שהעדים מעידים על "דבר", ואפילו על חצי דבר, שאם העדויות שכאן מצטרפות הרי זו עדות שלימה, ולכן אם הוזמו — ייהרגו.

וּמוֹדֶה חִזְקִיָּה בְּעֵדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁהוּזַּמּוּ, שֶׁנֶּהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר הָרִאשׁוֹנִים:

ומעירים: ומודה חזקיה בעדים האחרונים של בן סורר ומורה שראוהו זולל וסובא לאחר שכבר העידו בו עדים קודמים שגנב וזלל וסבא ולקה בעדות ראשונה, שאם הוזמו שנהרגין. שעדות אחרונה זו היא עדות נבדלת שנועדה רק להמתת הנאשם, מתוך שיכולים לומר העדים הראשונים:

לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי כּוּלֵּיהּ דָּבָר קָא עָבְדִי לֵיהּ.

"רק להלקותו באנו", כלומר, להעיד עליו עדות מיוחדת כדי להענישו על מה שגנב, ואין עדותם מכוונת לענין חיוב כבן סורר כלל. ולכן הני אחריני [אלה העדים האחרים, האחרונים] — כולי [את כל] הדבר קא עבדי ליה [עשו לו], ואם הוזמו חייבים מיתה.

מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אִי הָכִי, עֵידֵי מְכִירָה נָמֵי לִיקְטְלֵיהּ, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִין עֵידֵי גְנֵיבָה לוֹמַר ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״! וְכִי תֵּימָא דְּקָסָבַר חִזְקִיָּה דְּלָא לָקֵי,

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: אי הכי [אם כך] אתה מבין בשיטת חזקיה, אם כן עידי מכירה של אדם נמי ליקטליה [גם כן שיהרגום], מתוך שיכולין עידי גניבה לומר: "רק להלקותו באנו", שבאו להעיד רק שגנב נפש על מנת שילקה על כך, ולא כתחילת עדות להרגו על גניבה ומכירה. וכי תימא דקסבר [ואם תאמר שסבור] חזקיה שהגונב נפש בלבד דלא לקי [שאינו לוקה],

וְהָא אִיתְּמַר: עֵידֵי גְּנֵיבָה בְּנֶפֶשׁ שֶׁהוּזַּמּוּ, חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן – חַד אָמַר: לוֹקִין, וְחַד אָמַר: אֵין לוֹקִין. וְאָמְרִינַן: תִּסְתַּיֵּים דְּחִזְקִיָּה דְּאָמַר לוֹקִין, מִדְּאָמַר חִזְקִיָּה: אֵין נֶהֱרָגִין.

והא איתמר [והרי נאמר] במחלוקת אחרת: עידי גניבה בנפש שהוזמו לפני שהעידו עדי מכירה, חזקיה ור' יוחנן נחלקו בכך: חד [אחד מהם] אמר: לוקין על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: אין לוקין. ואמרינן [ואמרנו] בדיון באותו נושא: תסתיים [תוגדר] כי חזקיה הוא שאמר לוקין, מכיון שאמר חזקיה: עדים זוממים שהעידו על כך אין נהרגין.

דְּאִי רַבִּי יוֹחָנָן, כֵּיוָן דְּאָמַר נֶהֱרָגִין, הָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, וְכׇל לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין אֵין לוֹקִין עָלָיו. אִיהוּ לָא לָקֵי, אִינְהוּ הֵיכִי לָקוּ?

דאי [שאם] ר' יוחנן הוא בעל דעה זו, הלא כיון שאמר שעדים זוממים בנושא זה נהרגין, הוה ליה [נעשה לו] אותו איסור כלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאם איסור "לא תעשה" משמש אזהרה (מקור לאיסור) לעבירה שעונשה מוות, והרי כלל בידינו שכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, גם אם לא חל במקרה זה עונש המוות. ואם איהו לא לקי [הוא, הנאשם, אינו לוקה] על הגניבה, אינהו היכי לקו [הם, העדים, כיצד לוקים] כעדים זוממים? והלא ענשם זהה לעונש המואשם על ידם! אלא ודאי סבור ר' יוחנן שעידי גניבה לדעת חזקיה לוקים, ואם כן צריכים לדון למוות את עדי המכירה לכל הדעות!

אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: בְּעֵידֵי מְכִירָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּנֶהֱרָגִין, כִּי פְּלִיגִי בְּעֵידֵי גְנֵיבָה. חִזְקִיָּה אָמַר: אֵין נֶהֱרָגִין, גְּנֵיבָה לְחוֹדַהּ קָיְימָא וּמְכִירָה לְחוּדַהּ קָיְימָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נֶהֱרָגִין, גְּנֵיבָה אַתְחַלְתָּא דִמְכִירָה הִיא.

אלא אמר רב פפא: עלינו לחזור בנו מן ההסבר הקודם, ולומר כי בכת עידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי [שהכל, גם חזקיה, אינם חלוקים] שהם נהרגין, שהרי עדותם היא עדות גמורה למוות, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בעידי גניבה. חזקיה אמר: אין נהרגין, כי לדעתו גניבה לחודה קיימא [לעצמה עומדת], כעבירה לחוד שעונשה מלקות, ומכירה לחודה קיימא [לעצמה עומדת] ויש כאן איפוא שתי עדויות נפרדות. ר' יוחנן אמר: נהרגין, כי גניבה אתחלתא [התחלתה] של מכירה היא, שהמעידים על גונב אדם מעידים על עבירה שסופה מכירה והיא כעדות אחת.

וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁהוּזַּמּוּ, שֶׁאֵין נֶהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר: ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״.

ומעירים: ומודה ר' יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שגנב ואכל, שהוזמו, שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו" על מה שעבר, שאין אנו מתכוונים כלל לדין בן סורר ומורה, ואין קשר בין מה שיענש אחר כך ובין העבירה הראשונה שעבר.

אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּמַחְלוֹקֶת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.

א אמר אביי לסכם את הדברים שאמרנו, ושיטות חדשות בלשון זו: הכל מודים בבן סורר ומורה, והכל מודים בבן סורר ומורה, ומחלוקת בבן סורר ומורה.

הַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה: בְּעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֵין נֶהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר: ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״.

והסבר הדברים: הכל מודים בבן סורר ומורה, כלומר, בעדים הראשונים, שלדעת הכל גם לר' יוחנן אין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו".

וְהַכֹּל מוֹדִים בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה: בְּעֵדִים אַחֲרוֹנִים שֶׁנֶּהֱרָגִים, מִתּוֹךְ שֶׁעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים יְכוֹלִין לוֹמַר: ״לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ״, וְהָנֵי כּוּלֵּיהּ דָּבָר קָא עָבְדִי לֵיהּ.

והכל מודים בבן סורר ומורה — בעדים אחרונים, שלדעת הכל, גם לחזקיה, הם נהרגים, מתוך שעדים הראשונים יכולין לומר "רק להלקותו באנו", והני כוליה [ואלה, העדים האחרונים, את כל] הדבר קא עבדי ליה [הם עושים לו] והיא עדות שלימה, ואם הוזמו — חייבים מיתה.

וּמַחְלוֹקֶת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״בְּפָנֵינוּ גָּנַב״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״בְּפָנֵינוּ אָכַל״.

ומחלוקת בבן סורר ומורה, כגון שהיו שנים מן העדים האחרונים, לאחר שכבר לקה על שגנב ואכל פעם אחת, שאומרים "בפנינו גנב", ושנים אומרים "בפנינו אכל", ובכך נחלקו: האם שתי קבוצות אלה מעידות על "דבר" או על "חצי דבר".

אָמַר רַב אַסִּי: עֵדֵי מְכִירָה בְּנֶפֶשׁ שֶׁהוּזַּמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר ״עַבְדִּי מָכַרְתִּי״.

אמר רב אסי: עדי מכירה בנפש בלבד שהוזמו — אין נהרגין, מתוך שיכול הנאשם לומר: אמנם מעידים אתם שמכרתי אדם, אבל "עבדי מכרתי". נמצא שכאשר הם מעידים, אינם מעידים על עבירה שחייב עליה מיתה, שהרי אינם יכולים להוכיח שגנב את האיש הזה, ושמא עבדו הוא.

אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב אַסִּי? כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: ״דָּבָר״, וְלֹא חֲצִי דָבָר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דְּאִי כְּרַבָּנַן, נֶהֱרָגִין? הָא ״מִתּוֹךְ״ קָאָמַר!

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] של רב אסי? — כשיטת ר' עקיבא, שאמר שהעדים צריכים להעיד דבר שלם ולא חצי דבר. אמר ליה [לו] אביי בתמיהה: לפי דבריך משמע שהלכה זו אינה יכולה להיות לפי שיטת חכמים, דאי כרבנן [שאם תאמר שכשיטת חכמים היא], שאינם סוברים כר' עקיבא, האם נהרגין הם?! הא [הרי] נימוק של "מתוך" קאמר [אמר], "מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי", ועל פי נימוק זה יפטר גם לשיטת חכמים!

אֶלָּא, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, וּבִדְלָא אֲתוֹ עֵידֵי גְּנֵיבָה. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דַּאֲתוֹ לְבַסּוֹף.

אלא, אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], ואולם יש לומר שמדובר באופן שלא אתו [באו] עידי גניבה, ויש עידי מכירה בלבד, שיכול הנאשם להיפטר, ולכן עדי השקר לא יומתו כשהוזמו. ותוהים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? הרי באמת אין הוכחה שהאיש שנמכר היה מישראל, ואינו עבד! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר דבר זה למקרה שהיו רק עידי מכירה, אלא דאף על גב דאתו [שאף על פי שבאו] לבסוף, אחרי שהעידו העדים הראשונים, עדים שהעידו שנגנב אותו אדם.

וְאַכַּתִּי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא, דְּקָא מְרַמְּזִי רַמּוֹזֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: רְמִיזָא מִילְּתָא הִיא? קָא מַשְׁמַע לַן: רְמִיזָא לָאו כְּלוּם הוּא.

ושואלים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה יש לומר] בכך? הלא בזמן שהעידו עדי המכירה לא היתה זו עדות שיש בה כדי לחייב! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה שרואים דקא מרמזי רמוזי [שרומזים רמזים זה לזה] עדים ראשונים ואחרונים, ולכאורה מובן שהם מכירים זה את זה ויודעים עדי המכירה שאחריהם יבואו עדי גניבה, והם חלק מעדות שקר שכוונתה להביא למותו של אדם, מהו דתימא [שתאמר]: רמיזא מילתא היא [רמיזה דבר הוא], ולכן שתי העדויות ייחשבו כיחידה אחת. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרמיזא לאו [רמיזה לא] כלום הוא, וכל עוד לא באו והעידו יחד, אין זו נחשבת כעדות אחת, ועדות מכירה בלבד אינה נחשבת.

מַתְנִי׳ זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט״. שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם: אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

ב משנה זקן ממרא על פי בית דין שאינו מציית להוראות בית הדין של ישראל נידון למוות בחנק. שנאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך... והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע... ומת האיש ההוא" (דברים יז, ח–יב). וכך נוהגים בענין זה: שלשה בתי דינין היו שם בירושלים, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב לפנים ממנו על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.

בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי, וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי. כָּךְ לִימַּדְתִּי, וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שָׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם.

באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר הזקן החכם שהורה הלכה שאינה מקובלת על חבריו: כך דרשתי מן התורה וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי בהלכה ולא הגענו להסכמה בדבר. אם שמעו חכמי בית דין זה הלכה פסוקה בנושא זה — אמר להם,

וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶן לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח עֲזָרָה, וְאוֹמֵר: כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵירַי, כָּךְ לִימַּדְתִּי וְכָךְ לִימְּדוּ חֲבֵירַי. אִם שׇׁמְעוּ, אָמְרוּ לָהֶם.

ואם לאו [לא], שלא שמעו — באין להן החכמים והזקן לאותן שעל פתח עזרה שהוא בית דין חשוב יותר, ואומר הזקן: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו — אמר להם,

וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאָה תּוֹרָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳״. חָזַר לְעִירוֹ, שָׁנָה וְלִמֵּד בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד – פָּטוּר, וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן״. אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת.

ואם לאו [לא] — אלו ואלו באין לבית דין הגדול סנהדרי של שבעים ואחד שבלשכת הגזית, שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (שם י), והם אשר מסכמים וקובעים פסק הלכה מחייב. אם פסקו כנגד דבריו של אותו זקן, וחזר הזקן לעירו, ובכל זאת שנה ולמד באותה דרך שהיה למד בה מקודם לכן — פטור, אולם אם הורה לאחרים לעשות כשיטתו שלא כדין סנהדרין — הרי זה חייב מיתה, שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון..."(שם יב), וכוונתו: אינו חייב עד שיורה לעשות.

תַּלְמִיד שֶׁהוֹרָה לַעֲשׂוֹת – פָּטוּר. נִמְצָא חוּמְרוֹ קוּלּוֹ.

ועוד אמרו: תלמיד שעדיין לא הגיע לדרגת חכם, שלא נסמך, שהורה לעשות כנגד הוראת בית דין הגדול — פטור, לפי שהוראתו אינה קרויה הוראה. ואם כן נמצא חומרו קולו שהחומרה שהחמירו עליו שלא יורה, גורמת לו הקלה שלא ידון למוות.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר״ –

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כי יפלא ממך דבר" (שם ח),