דף יומי שבת ק״א

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֲמוּקָּה עֲשָׂרָה, וְאֵין גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה — מִטַּלְטְלִין מִתּוֹכָהּ לַיָּם, אֲבָל לֹא מִן הַיָּם לְתוֹכָהּ. מַאי שְׁנָא מִן הַיָּם לְתוֹכָהּ דְּלָא — דְּקָא מְטַלְטְלִין מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, מִתּוֹכָהּ לַיָּם — נָמֵי קָמְטַלְטֵל מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית! אֶלָּא לָאו אַחוּדָּהּ. וּשְׁמַע מִינַּהּ כֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית לָא גְּזַרוּ. שְׁמַע מִינַּהּ.

ר' יהודה אומר: אם היתה הספינה עמוקה עשרה בתוכה, ואין גבוהה עשרה משפת המים — מטלטלין מתוכה לים, אבל לא מן הים לתוכה. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] שמן הים לתוכה אמרנו שלא מטלטלים — דקא מטלטלין [שהרי בכך הם מטלטלים] מכרמלית לרשות היחיד, ואולם מתוכה לים — נמי קמטלטל [גם כן הוא מטלטל] מרשות היחיד רק לכרמלית! אלא לאו [האם לא] תאמר שזורק על חודה של הספינה, ומשם מתגלגלים החפצים מעצמם. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי כחו בלבד במקום איסור כרמלית לא גזרו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

אָמַר רַב הוּנָא: הָנֵי בִּיצִיָּאתָא דְמֵישָׁן אֵין מְטַלְטְלִין בָּהֶן אֶלָּא בְּאַרְבַּע [אַמּוֹת]. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אַרְבָּעָה, אֲבָל יֵשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אַרְבָּעָה — לֵית לַן בַּהּ. וְאִי מְלָנְהוּ קְנֵי וְאוּרְבָּנֵי — לֵית לַן בַּהּ.

א אמר רב הונא: הני ביצאתא [אותן סירות] של מישן שהן רחבות מלמעלה והולכות וצרות למטה, אין מטלטלין בהן אלא בתוך ארבעה אמות, כיון שאין ברוחבן מלמטה ארבעה טפחים אין להן דין רשות היחיד. ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשאין במקום שהוא פחות משלשה טפחים בגובה הסירה ארבעה טפחים רוחב, אבל אם יש בפחות מגובה שלשה טפחים ארבעה טפחים רוחב — לית לן [אין לנו] בה הלכה זו שאמרנו, שהרי אלו כמחיצות גמורות העושות אותה לרשות היחיד. וכן אי מלינהו קני ואורבני [אם מילא אותן קנים וערבות דקות] עד לגובה מסויים, שיש בקרקעיתן רוחב ארבעה טפחים — לית לן [אין לנו] בה הלכה זו.

מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן, וְלֵימָא גּוּד אַחֵית מְחִיצָתָא! מִי לָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְרֹאשׁוֹ טְרַסְקָל, וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו — חַיָּיב. אַלְמָא אָמְרִינַן גּוּד אַחֵית מְחִיצָתָא. הָכָא נָמֵי נֵימָא גּוּד אַחֵית מְחִיצָתָא!

מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן, ולימא [ונאמר]: גוד אחית מחיצתא [משוך והורד את המחיצות], שהרי בחלקה העליון יש בסירה גם רוחב מספיק ומחיצות, ומדוע לא נחשיב את שפות מחיצת הסירה כיורדות בקו ישר עד למטה? מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: נעץ קנה דק ברשות הרבים ובראשו טרסקל (סל) הרחב ארבעה על ארבעה טפחים, וזרק חפץ בשבת מרשות הרבים ונח על גביו — חייב, כמכניס לרשות היחיד. אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים]: גוד אחית מחיצתא [משוך והורד את המחיצות], ודפנות הסל נחשבות כיורדות עד לקרקע, ויוצרות עמוד שכולו נחשב כרשות היחיד. ואם כן הכא נמי נימא [כאן בסירות גם כן נאמר]: גוד אחית מחיצתא [משוך והורד את המחיצותן]!

מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְלָא שְׁמִיעָא לְהוּ לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא, וְתָנֵי עֲלַהּ: וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא? וְהָתַנְיָא: עַמּוּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְאֵין בְּעִיקָּרוֹ אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ בַּקָּצָר שֶׁלּוֹ שְׁלֹשָׁה, וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו — חַיָּיב. אַלְמָא אָמְרִינַן: גּוּד אַחֵית מְחִיצָתָא. הָכָא נָמֵי: גּוּד אַחֵית מְחִיצָתָא.

מתקיף לה [מקשה עליה], על דברי רב נחמן, רב יוסף: וכי לא שמיעא להו להא [שמעו את זה] שאמר רב יהודה שכך אמר רב, ומטו [ויש שסמכו] בה ומסרו הלכה זו משום (בשם) ר' חייא, ותני עלה [וכן שנויה ברייתא נוספת עליה], על ההלכה בענין קנה הנעוץ ברשות הרבים: וחכמים פוטרין, והרי שדעת ר' יוסי בר' יהודה דעת יחיד היא ולא נתקבלה בהלכה. אמר ליה [לו] אביי: ואת לא תסברא [ואתה אינך סובר, מקבל] כלל זה של גוד אחית? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היה עמוד עומד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, ואין בעיקרו (יסודו) ארבעה טפחים, ואולם יש אף במקום הכי קצר (צר) שלו גובה שלשה טפחים, וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו — חייב. אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים]: גוד אחית מחיצתא [משוך והורד את המחיצות], שכיון שבקצהו העליון של העמוד יש רוחב מספיק, "מושכים" את מחיצותיו עד למטה. הכא נמי [כאן גם כן] אמור: גוד אחית מחיצתא [משוך והורד את המחיצות].

מִידֵּי אִירְיָא?! הָתָם הָוְיָא לַהּ מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ. הָכָא הָוְיָא לַהּ מְחִיצָה שֶׁאֵין הַגְּדָיִים בּוֹקְעִין בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי: גַּבֵּי סְפִינָה נָמֵי, הָא אִיכָּא בְּקִיעַת דָּגִים! אֲמַר לֵיהּ: בְּקִיעַת דָּגִים לֹא שְׁמָהּ בְּקִיעָה. וּמְנָא תֵּימְרָא? — דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָה תְּלוּיָה מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה? וַאֲמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת

ומעיקרו של דבר אין לדמות טרסקל לסירה מידי איריא [וכי שייכים הדברים זה לזה]?! שהרי התם הויא ליה [שם, בטרסקל, הרי היא] מחיצה שהגדיים בוקעין בה (עוברים דרכה), ומחיצה כזו שאינה מסוגלת לחצוץ ולחסום אינה נחשבת מחיצה. ואולם הכא הויא לה [הריהי] מחיצה שאין הגדיים בוקעין בה, ונחשבת היא כמחיצה. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אחא לרב אשי: גבי [אצל] ספינה נמי, הא איכא [גם כן, הרי יש] בקיעת דגים, שהדגים הולכים בתוך המחיצות המדומות (אלה שנחשבות כמחיצה בשל הכלל של "גוד אחית") של הספינה! אמר ליה [לו]: בקיעת דגים לא שמיה [אין שמה, אינה נחשבת] בקיעה, לפי שאינה נראית. ומנא תימרא [ומנין תאמר שכן הוא]? — דבעא מיניה [שאל ממנו] ר' טבלא מרבין: מחיצה תלויה מהו שתתיר לטלטל בחורבה אם חלק מקירות הבית עדיין קיים, ויחשבו כמחיצות קיימות? ואמר ליה [לו] רבין: אין מחיצה תלויה מתרת

אֶלָּא בְּמַיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם. וְאַמַּאי, הָא אִיכָּא בְּקִיעַת דָּגִים? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ — בְּקִיעַת דָּגִים לֹא שְׁמָהּ בְּקִיעָה.

אלא במים, קל (הקלה) הוא שהקילו חכמים במים, אבל לא הקלו בשום ענין אחר. ואמאי, הא איכא [ומדוע תתיר מחיצה תלויה במים, הלא יש] בקיעת דגים? אלא שמע מינה [למד מזה] כי בקיעת דגים לא [אין] שמה, אינה נחשבת בקיעה.

סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת כּוּ׳. פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַתִּיר בִּיצִּית שֶׁבֵּינֵיהֶן.

א במשנה נאמר שאם היו ספינות קשורות זו בזו — מטלטלים מזו לזו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמטלטלים, שהרי הן כרשות אחת! אמר רבא: לא נצרכה משנה זו אלא להתיר לטלטל דרך ביצית (סירה קטנה) שביניהן.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא: מֹשֶׁה, שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ?! ״מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ״ תְּנַן! אֶלָּא אָמַר רַב סָפְרָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְעָרֵב וּלְטַלְטֵל מִזּוֹ לָזוֹ, וְכִדְתַנְיָא: סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ — מְעָרְבִין וּמְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ. נִפְסְקוּ — נֶאֶסְרוּ. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ, בֵּין שׁוֹגְגִין וּבֵין מְזִידִין בֵּין אֲנוּסִין בֵּין מוּטְעִין — חָזְרוּ לְהֶיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן.

אמר ליה [לו] רב ספרא: משה, כלומר, חכם גדול כמותך שהוא כמשה בדורו, שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! והרי "מטלטלין מזו לזו" תנן [שנינו במשנה], ומשמע שלא הותרה הביצית כלל! אלא אמר רב ספרא: לא נצרכה אלא לחייב לערב כעין עירוב חצרות בין שתי הספינות, שמאחר שהן שייכות לאנשים שונים יש לעשותן כעין רשות יחיד של אדם אחד כדי שאפשר יהיה לטלטל מזו לזו. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא] כעין זה: ספינות שהן קשורות זו בזו — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נפסקו קשרי הספינה — נאסרו יושבי הספינות בטלטול מזו לזו. חזרו ונקשרו — בין שהיו הקושרים שוגגין כאשר קשרו (כגון שנשכח מהם ששבת היום) ובין מזידין, בין אנוסין, בין מוטעין שלא נתכוונו לקשירה — חזרו הספינות להיתרן הראשון.

וְכֵן מַחְצָלוֹת הַפְּרוּסוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — מְעָרְבִין וּמְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ. נִגְלְלוּ — נֶאְסְרוּ. חָזְרוּ וְנִפְרְשׂוּ, בֵּין שׁוֹגְגִין בֵּין מְזִידִין בֵּין אֲנוּסִין וּבֵין מוּטְעִין — חָזְרוּ לְהֶיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁכׇּל מְחִיצָה שֶׁנַּעֲשֵׂת בַּשַּׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — שְׁמָהּ מְחִיצָה.

וכן מחצלות הפרוסות ועשו בין אחד לשני מחיצה (לרשות הרבים) — מערבין ומטלטלין מזו לזו. נגללו המחיצות — נאסרו בטלטול ביניהן. חזרו ונפרשו, בין שוגגין, בין מזידין, בין אנוסין, ובין מוטעין — חזרו להיתרן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת, בין שנעשתה בשוגג בין במזיד — שמה מחיצה ודנים על פי המחיצה הקיימת, ואין מתחשבים באופן ובהיתר יצירתה.

אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִזְרוֹק, אֲבָל לְטַלְטֵל אָסוּר! כִּי אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן — אַמֵּזִיד אִיתְּמַר.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: לא שנו בענין מחיצה שנעשית בשבת אלא לענין לזרוק, שהיא יוצרת רשות בפני עצמה וכל הזורק לתוכה מרשות אחרת מתחייב, אבל לטלטל בתוכה ודאי אסור! ומתרצים: כי איתמר [כאשר נאמרה] הלכה זו של רב נחמן — לענין מזיד איתמר [נאמרה], שקנסו את העושים מחיצה במזיד שלא ייהנו ממחיצתם, אבל מעיקר הדין מחיצה גמורה היא.

אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ קְשׁוּרוֹת בְּחוּט הַסַּרְבָּל. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָן — פְּשִׁיטָא. אִי דְּאֵין יָכוֹל לְהַעֲמִידָן — אַמַּאי?

ב אמר שמואל: היתר זה שבספינות הקשורות זו בזו הוא אפילו היו קשורות בחוט הסרבל (חוט שקושרים בו את מפתח הצואר). ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] כשיכול להעמידן (להחזיקן) — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש להתיר, שהרי החוט מחזיק את הספינות צמודות זו לזו. ואולם אי [אם] מדובר באופן שאין החוט יכול להעמידן — אמאי [מדוע] יתיר?

לְעוֹלָם דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָן. וּשְׁמוּאֵל לְאַפּוֹקֵי מִדְּנַפְשֵׁיהּ קָאָתֵי. דִּתְנַן: קְשָׁרָהּ בְּדָבָר הַמַּעֲמִידָהּ — מֵבִיא לָהּ טוּמְאָה. בְּדָבָר שֶׁאֵין מַעֲמִידָהּ — אֵין מֵבִיא לָהּ טוּמְאָה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁקְּשׁוּרָה בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל בַּרְזֶל.

ומסבירים: לעולם תאמר שחוט זה יכול להעמידן. ושמואל שאמר זאת לאפוקי מדנפשיה קאתי [כדי להוציא מדברי עצמו] אמר כן. דתנן [שכן שנינו בברייתא]: קשרה לספינה בדבר המעמידה, והיה קצהו מצוי באוהל המת — הריהו מביא לה לספינה טומאה. ואם קשרה בדבר שאין מעמידה — אין הוא מביא לה טומאה. ואמר שמואל: "דבר המעמידה" כוונתו — והוא שקשורה דווקא בשלשלת של ברזל. ולענייננו, מאחר וקבע שמואל שחיבור ייחשב רק בשלשלת של ברזל, לכך הוצרך לומר שדין זה הוא לענין טומאה בלבד, אבל לענין שבת — אינו כן.

לְעִנְיַן טוּמְאָה הוּא, דִּכְתִיב: ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ — חֶרֶב הֲרֵי הוּא כְּחָלָל. (אִין) אֲבָל לְעִנְיַן שַׁבָּת, כֵּיוָן דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ, הֶיכֵּר בְּעָלְמָא הוּא — אֲפִילּוּ בְּחוּט הַסַּרְבָּל.

וטעם ההבדל לענין טומאה הוא, משום דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז). ודרשו חכמים מן המילים "חלל חרב" — חרב הרי הוא כחלל, שכלי מתכת שנגע במת נטמא באותה דרגת טומאה כמת עצמו. ולכן דווקא שלשלת ברזל הקשורה באוהל המת מסוגלת לטמא את הספינה שהיתה קשורה בה. אבל חבל מחומר אחר אין יכול לטמא כלי נוסף. אבל לענין שבת, כיון שיכול כל דבר שהוא להעמידה, לצורך היכר בעלמא [בלבד] הוא שזקוקים לקשירה, ומכיון שכן — אפילו בחוט הסרבל דיה.