דף יומי שבת כ״ו

לֵימָא מָר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף. חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא — מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף. וְעוֹד — גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ.

לימא מר [יאמר אדוני] נימוק אחר: מפני שהוא, הצרי עף, כלומר, שהוא עשוי להתאדות במהירות רבה ולגרום לדליקה. ומשיבים: חדא [סיבה אחת] ועוד אחת קאמר [אמר]: חדא [אחת] — מפני שהוא עף, ויש בכך סכנה. ועוד — גזירה שמא יסתפק ממנו.

הַהִיא חֲמָתָא דַּהֲוָת סָנְיָא לַהּ לְכַלְּתַהּ, אֲמַרָה לַהּ: זִיל אִיקַּשַּׁיט בְּמִשְׁחָא דַּאֲפַרְסְמָא. אֲזַלָא אִיקַּשַּׁיט. כִּי אֲתַא[י] אֲמַרָה לַהּ: זִיל אִיתְלַי שְׁרָגָא. אֲזַלָא אַתְלָא שְׁרָגָא. אִינְּפַח בַּהּ נוּרָא וַאֲכַלְתַּהּ.

ומסופר: ההיא חמתא דהות סניאה לה [חמות אחת שהיתה שונאת אותה] את כלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא [לכי התקשטי בשמן אפרסמון]. אזלא איקשיט [הלכה והתקשטה]. כי אתת [כאשר באה] אמרה לה חמותה: זיל איתלי שרגא [לכי הדליקי נר]. אזלא אתלא שרגא [הלכה והדליקה נר]. אינפח [אחזה] בה נורא ואכלתה [האש ושרפתה].

״וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכוֹרְמִים וּלְיוֹגְבִים״. ״כּוֹרְמִים״ — תָּנֵי רַב יוֹסֵף אֵלּוּ מְלַקְּטֵי אֲפַרְסְמוֹן מֵעֵין גֶּדִי וְעַד רָמְתָא. ״יוֹגְבִים״ — אֵלּוּ צַיָּידֵי חִלָּזוֹן מִסּוּלָּמוֹת שֶׁל צוּר וְעַד חֵיפָה.

וכיון שהוזכר אפרסמון, מביאים את הנאמר בכתוב: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים" (ירמיה נב, טז). ומבארים את דברי הכתוב: על מה שנאמר "כורמים" תני [שנה] רב יוסף שבני דלת הארץ אלו היו מלקטי האפרסמון בשטח מעין גדי ועד רמתא. וה"יוגבים" — אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. שמלאכות אלה של ליקוט בלבד, מלאכות עניות הן, שרק מעטים יכלו להתפרנס מהן ובדוחק.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַדְלִיקִין בְּטֶבֶל טָמֵא בַּחוֹל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. כַּיּוֹצֵא בוֹ: אֵין מַדְלִיקִין בְּנֵפְטְ לָבָן בַּחוֹל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת. בִּשְׁלָמָא נֵפְטְ לָבָן — מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף, אֲבָל טֶבֶל טָמֵא מַאי טַעְמָא?

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מדליקין בטבל (תבואה שלא הופרשה ממנה תרומה כלל) טמא בחול, לפי שהוא אסור בהנאה. ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. כיוצא בו, אין מדליקין בנפט לבן בחול, ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. בשלמא [נניח] לגבי נפט לבן מובן הדבר שהוא אסור — מפני שהוא עף ויש בכך חשש סכנה, אבל טבל טמא מאי טעמא [מה טעם] אסרו חכמים להשתמש בו?

אָמַר קְרָא: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי״, בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה. מָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה אֵין לְךָ בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ, אַף תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵין לְךָ בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ.

ומשיבים: מקור הדבר הוא במה שאמר קרא [הכתוב]: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח), ולמדו מכאן שבשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ולומדים מכאן: מה תרומה טהורה אין לך (לכהן) בה היתר ליהנות ממנה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך היתר להשתמש בה אלא משעת הרמה ואילך. והטבל, מאחר שיש בתוכו חלק של תרומה (שעדיין לא הופרש) אסור אף הכהן להשתמש בו.

גּוּפָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בִּצְרִי, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: צֳרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בַּיּוֹצֵא מִן הַפְּרִי. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד.

ב עתה באים לדון גופא [לגופה] של אותה תוספתא שהובאה מקודם בענין הדלקת נר שבת בצרי במלואה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי בשבת. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: הצרי, אשר שימש אחד מן הסממנים שהיו מרכיבים את הקטורת, אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף ולא עץ הקטף עצמו. ר' ישמעאל אומר: כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, אלא בשאר דברים שאינם עץ. ואילו ר' ישמעאל בן ברוקא אומר: אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי. ר' טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

עָמַד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: מַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי בָבֶל שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי מָדַי שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן אֱגוֹזִים? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן צְנוֹנוֹת? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי קַפּוֹטְקִיָּא שֶׁאֵין לָהֶם לֹא כָּךְ וְלֹא כָּךְ, אֶלָּא נֵפְטְ? — אֶלָּא אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין.

ומסופר שעמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר כנגד דברים אלה: ומה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים שאין מדליקין בו ואין להוסיף חומרות יתירות.

וּמַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן דָּגִים וּבְעִטְרָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת וּבְנֵפְטְ. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹצֵא מִן הַבָּשָׂר אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ, אֶלָּא בְּשֶׁמֶן דָּגִים. סוֹמְכוֹס הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב, וְלָא מְסַיְּימִי.

ומדליקין בשמן דגים ובעטרן. ר' שמעון שזורי אומר: מדליקין בשמן פקועות ובנפט. סומכוס אומר: כל היוצא מן הבשר (מבעל חיים) אין מדליקין בו, אלא בשמן דגים בלבד. ושואלים: והלא שיטת סומכוס היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שגם הוא מתיר להדליק בשמן דגים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל למעשה] ביחס למה שרב ברונא אמר בשם רב שחלב מותך שהוסיפו לו שמן, מותר להדליק בו, שבכך דעותיהם חלוקות, ואולם לא מסיימי [אין הם מוגדרים] שאיננו יודעים מי מהם האוסר ומי מהם המתיר בנושא זה.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וּמְסַכְּכִין בּוֹ — חוּץ מִפִּשְׁתָּן. אָמַר אַבָּיֵי:

ג תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש, שאף אם יש בשטחו שלוש על שלוש אצבעות אינו נחשב גדול למדי כדי לקבל טומאה. ומשום כך מסככין בו את הסוכה, שיש להקפיד שלא יהא הסכך מדבר המקבל טומאה. כל זה חוץ מפשתן, שיש בו דינים מיוחדים. אמר אביי:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר — הָא דַּאֲמַרַן. תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי הִיא? — דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ ״בְּגָדִים״ בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. מַה לְּהַלָּן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, אַף כֹּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים.

ר' שמעון בן אלעזר וכן התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ביסודו אף כי לא באותה צורה. ומפרטים: שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא הא דאמרן [זה שאמרנו] עתה שבאריגים מן הצומח נחשב לאריג ממש רק העשוי מפשתן בלבד. ושיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל מאי [מה] היא? — דתני דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים " בתורה סתם ולא פורש מאלו חמרים עשויים בגדים אלה, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בדיני טומאת נגעים, צמר ופשתים ("והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים". ויקרא יג, מז), יש לומר כי מה להלן בנושא זה "בגד" משמעו העשוי מצמר או מפשתים, אף כל בגדים האמורים בתורה אינם אלא צמר ופשתים, ואריגים אחרים אינם נכללים במובן "בגד".

רָבָא אָמַר: שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בִּשְׁאָר בְּגָדִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר — אִית לֵיהּ. לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — לֵית לֵיהּ.

בניגוד לאביי שראה בשיטות ר' שמעון בן אלעזר ותנא כהן רעיון אחד, רבא אמר כי שתי השיטות אינן זהות וביחס לפיסת אריג גדולה בהרבה שיש בה שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים שאינם צמר ופשתים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שר' שמעון בן אלעזר האומר במפורש "אין בו שלוש על שלש (אצבעות)", משמע כי במטלית בת שלושה טפחים על שלושה הראויה אף לעשירים אית ליה [יש לו, סבור] שהיא מקבלת טומאה, כי בגד הפשתים אינו מיוחד בעצם העובדה שהוא מקבל טומאה אלא בכך שאף מטלית קטנה ממנו מקבלת טומאה. ואילו לדעת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו סבור] שבגדים אחרים מקבלים בכלל טומאה.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בְּצֶמֶר וּפִשְׁתִּים מִיטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״בֶּגֶד״ אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד, שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מִנַּיִן? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַבֶּגֶד״. וְאֵימָא לְרַבּוֹת שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה? לָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? הַשְׁתָּא שְׁתִי וָעֵרֶב מִיטַּמֵּא, שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה מִיבַּעְיָא?!

א ממה ששנינו מקודם משמע דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל בכל אופן] ברור כי שלש על שלש אצבעות בבגד צמר ופשתים מיטמא בטומאת נגעים ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שכך הוא? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא] העוסקת בענין זה: מן האמור בתורה "בגד" סתם אין לי אלא לחשוב ביחס לבגד שלם ממש שהוא מיטמא, ואולם מטלית בת שלש על שלש אצבעות מנין שאף היא בכלל זה? — תלמוד לומר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" (ויקרא יג, יז), שמתוספת הלשון "והבגד" למדים אנו שכל דבר ארוג נכנס, לענין זה, בכלל בגד. ושואלים: ואימא [ושמא אמור] כי הכוונה היא לרבות אריג של שלשה על שלשה טפחים? ומשיבים: דבר זה לא יתכן, שכן לאו [האם לא] קל וחומר הוא? שכן השתא [עכשיו], הרי יודעים אנו שאפילו חוטי שתי או חוטי ערב מיטמא, ואם כן מטלית בת שלשה על שלשה טפחים מיבעיא [צריך לומר]?! והרי בבגד שיש בו שלושה על שלושה טפחים כבר יש כמות מספיקה של חוטי ערב ושתי הנטמאים מכוח עצמם!

אִי הָכִי, שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ נָמֵי לֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר! אֶלָּא: שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, דַּחֲזוּ בֵּין לַעֲשִׁירִים בֵּין לַעֲנִיִּים — אָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר. שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, לַעֲנִיִּים הוּא דְּחַזְיָין לַעֲשִׁירִים לָא חַזְיָין — לָא אָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר. טַעְמָא דְּכַתְבֵיהּ קְרָא, הָא לָא כַּתְבֵיהּ קְרָא — לָא גָּמְרִינַן בְּקַל וָחוֹמֶר.

ודוחים: אי הכי, שלש על שלש אצבעות נמי ליתי [גם כן נביא, נלמד] בקל וחומר משתי וערב! אלא צריך לומר כי קל וחומר זה אינו מושלם, שכיון שנעשו החוטים אריג, שוב אינם נמצאים בדרגה שהיו בה קודם, ואינם ראויים עוד לשימוש בשתי ובערב. ולכך יש לומר כי אריג של שלשה על שלשה טפחים דחזו [שראויים] לשימוש בין לעשירים בין לעניים, שכן זו פיסת אריג שמשתמשים בה לצרכים שונים, אכן אתי [באה נלמדת] בקל וחומר, שודאי רבה חשיבותה משתי וערב, ומקבלת טומאה. ואולם אריג של שלש על שלש אצבעות שלעניים הוא דחזיין [שראויים] ואילו לעשירים לא חזיין [אינם ראויים] — לא אתי [אינו בא, נלמד] בקל וחומר. ועל כן טעמא [הטעם] דווקא משום דכתביה קרא [שכתבו המקרא], הא [הרי] אם לא כתביה קרא [כתבו המקרא] — לא גמרינן [אין אנו לומדים] בקל וחומר. אלא כיון שיש לשון ריבוי בכתוב, וגם קל וחומר, למדים כך. ועוד שואלים: אכן יש בתורה לשון ריבוי, "והבגד", שהוא כלל המרחיב את הפרטים הבאים לאחר מכן.

וְאֵימָא לְרַבּוֹת שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בִּשְׁאָר בְּגָדִים? אָמַר קְרָא: ״בֶּגֶד צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״. בֶּגֶד צֶמֶר וּפִשְׁתִּים — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינֵי — לָא. וְאֵימָא כִּי אִימַּעוּט מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אֲבָל שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה — מִיטַּמֵּא! תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״בֶּגֶד צֶמֶר אוֹ [בְּבֶגֶד] פִּשְׁתִּים״ — חַד לְמַעוֹטֵי מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִשְּׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה.

ואולם שמא אימא [אמור] כי בא דבר זה לרבות מטלית בת שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים שאינם צמר ופשתים שהיא מיטמאה? ומשיבים: דבר זה לא יתכן, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "בגד צמר ופשתים", ומזה משמע כי בגד צמר ופשתים — אין [כן], ואולם מידי אחריני — לא. ושואלים: ואימא כי אימעוט [ושמא תאמר, כי כאשר מיעט הכתוב] הרי זה דווקא בבגד של שלש על שלש אצבעות, אבל בגד של שלשה על שלשה טפחים — מיטמא! ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים], שנאמר פעם אחת "בגד צמר או הפשתים" (ויקרא יג, נט), ונאמר "בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא יג, מז), ובא חד למעוטי [כתוב אחד למעט] משלש על שלש אצבעות, וחד למעוטי [וכתוב אחד למעט] משלשה על שלשה טפחים, ולהדגיש שבגד שאינו של צמר ופשתים אינו מקבל טומאה כלל. וכל זה נאמר לפי שיטת אביי שבגדים שאינם צמר או פשתן אינם מקבלים טומאה.

וּלְרָבָא דְּאָמַר שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בִּשְׁאָר בְּגָדִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אִית לֵיהּ, לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֵית לֵיהּ — שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בִּשְׁאָר בְּגָדִים

ושואלים: ואולם לשיטת רבא שאמר כי נחלקו הדעות, ושלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים לדעת ר' שמעון בן אלעזר אית ליה [יש לו, סבור] כי הם מקבלים טומאה, ואילו לתנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו סבור] שהם מקבלים טומאה, אם כן מטלית בת שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים