דף יומי שבת נ״ח

אֵין בָּהּ מִשּׁוּם עַטְרוֹת כַּלּוֹת.

אין בה משום עטרות כלות, שגזרו חכמים כזכר לחורבן הבית שלא תתקשט כלה בעטרה בחופה, ואיסטמא אינה כלולה באיסור זה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כַּבְלָא דְעַבְדָּא תְּנַן. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, אֲבָל לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתוֹ!

ושמואל אמר: "כבול" זה ששנינו במשנה שאסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים, כבלא דעבדא תנן [חותם של עבד שנינו]. ומקשים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו, ואם חותם זה שבצווארו כבול הוא, הרי אמרו במשנה שאין יוצאים בו לרשות הרבים!

לָא קַשְׁיָא: הָא דַּעֲבַד לֵיהּ רַבֵּיהּ, הָא דַּעֲבַד אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ.

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שאמר שמואל שיוצא בו בשבת — הרי זה באופן דעבד ליה רביה [שעשה לו אותו אדונו], שבכגון זה חושש הוא מרבו ולא יבוא להסירו, ואין אם כן חשש לטלטול, ואילו הא [זה] ששנינו במשנתנו שאסור לצאת בכבול ולדעת שמואל זהו חותם העבד, הרי זה באופן דעבד איהו לנפשיה [שעשה העבד אותו לעצמו], כדי שידעו עבדו של מי הוא ותהא עליו הגנת אדוניו, ומאחר והדבר תלוי בדעתו, יתכן שיבוא להסירו ועלול לבוא לידי טלטול ולכן אסרוהו.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא לְהָא דִּשְׁמוּאֵל — דַּעֲבַד לֵיהּ רַבֵּיהּ? בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתוֹ אַמַּאי לָא!

ומקשים: במאי אוקימתא להא [במה העמדת את זו] של שמואל — בחותם דעבד ליה רביה [שעשה לו רבו], אם כן בחותם שבכסותו אמאי [מדוע] לא יצא בו? והלא גם חותם שבכסותו אם עשה לו אותו רבו לא יבוא להסירו!

דִּילְמָא מִיפְּסַק, וּמִירְתַת וּמְיקַפֵּל לֵיהּ וּמַחֵית לֵיהּ אַכַּתְפֵּיהּ. כִּדְרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית מְקֻפֶּלֶת וּמוּנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפָיו בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת.

ומתרצים: החשש הוא דילמא מיפסק, ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה [שמא יפסק החותם וישבר, ומפחד העבד ומקפל את הטלית ומניחה על כתפו] כדי שלא יראה האדון שנשבר החותם בבגד. והאיסור בדבר. וכפי ששנה רב יצחק בר יוסף, שאמר רב יצחק בר יוסף שכך אמר ר' יוחנן: היוצא לרשות הרבים בטלית מקפלת ומונחת לו על כתפיו בשבת — חייב חטאת, כי אין זו דרך מלבוש, אלא דרך הוצאת משא.

וְכִי הָא דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חִינָּנָא בַּר שֵׁילָא: כּוּלְּהוּ רַבָּנַן דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא לָא לִיפְּקוּ בְּסַרְבָּלֵי חֲתִימֵי, לְבַר מִינָּךְ — דְּלָא קָפְדִי עֲלָיךְ דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא.

וכי הא [וכמו זה] שאמר ליה [לו] שמואל לרב חיננא בר שילא: כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי, לבר מינך, דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא [כל חכמי בית ראש הגולה אל יצאו בסרבלים חתומים, בעלי חותם, בשבת, חוץ ממך, שאין מקפידים עליך בבית ראש הגולה]. שחכמי ראש הגולה נחשבו רשמית לעבדי הבית, והיו מהלכים בחותם של בית ראש הגולה ובשבת אסור להם ללכת בסרבל חתום, שמא יישבר החותם ומפחד ראש הגולה יבואו להסירו מעליהם ולקפלו ולהניחו על כתפיהם ולטלטלו בשבת. ורק רב חיננא בר שילא שאנשי ראש הגולה אינם מקפידים עליו, ואף אם אין חותם בלבושו אין רואים בכך מרידה בראש הגולה מותר לו לצאת בחותם זה בשבת.

גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארוֹ אֲבָל לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יוֹצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארוֹ אֲבָל לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתוֹ.

א מעתה באים לדון גופא [לגוף] הדברים שאמר שמואל שמותר לעבד לצאת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבבגדו. ואומרים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו.

וּרְמִינְהוּ: לֹא יֵצֵא הָעֶבֶד בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארוֹ וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתוֹ, זֶה וָזֶה אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה. וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארוֹ, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּזוֹג שֶׁבִּכְסוּתוֹ, זֶה וָזֶה מְקַבְּלִין טוּמְאָה.

ורמינהו [ומשליכים, מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת: לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו בשבת, ולענין טומאה זה וזה אין מקבלים טומאה. ולא יצא בזוג (פעמון) התלוי בצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, ולענין טומאה זה וזה מקבלין טומאה.

וְלֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארָהּ, וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתָהּ, וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבִּכְסוּתָהּ, וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ, זֶה וָזֶה אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה!

ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה כיון שלגבי הבהמה אין בכך זה נחשב כתכשיט אלא כמשא, ולענין טומאה זה וזה, החותם והזוג, אין מקבלין טומאה, משום שתכשיטי בהמה וכליה אינם בכלל הדברים המקבלים טומאה. והרי שאסור לעבד לצאת אף בחותם שבצווארו, ושלא כשיטת שמואל!

לֵימָא, הָא דַּעֲבַד לֵיהּ רַבֵּיהּ, הָא דַּעֲבַד אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ.

ומשיבים: לימא [נאמר] כי הא [זה] הברייתא שהתירה — הרי זה באופן דעבד ליה רביה [שעשה לו רבו] חותם זה, שמאחר והוא חושש להסירו אין חשש שיבוא לטלטלו, ואילו הא [זו] הברייתא שאסרה — הרי זה באופן דעבד איהו לנפשיה [שעשה הוא לעצמו] ויש חשש שיבוא להסירו ולטלטלו.

לָא, אִידִי וְאִידִי דַּעֲבַד לֵיהּ רַבֵּיהּ — וְכָאן בְּשֶׁל מַתֶּכֶת, וְכָאן בְּשֶׁל טִיט, וְכִדְרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: דָּבָר הַמַּקְפִּיד עָלָיו רַבּוֹ — אֵין יוֹצְאִין בּוֹ. דָּבָר שֶׁאֵין מַקְפִּיד עָלָיו — יוֹצְאִין בּוֹ.

את התירוץ הזה דוחים: לא, אידי ואידי דעבד ליה רביה [וזה וזה מדובר באופן שעשה לו רבו], אלא יש להסביר את ההבדל באופן אחר; וכאן שאסרו מדובר בחותם של מתכת, וכאן שהתירו הרי זה בשל טיט. וכמו שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה: דבר המקפיד עליו רבו אם יאבד — אין יוצאים בו בשבת, שמא יינתק מן הבגד, ומתוך פחד יטלטלנו העבד בידו. דבר שאין מקפיד עליו האדון — יוצאין בו.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: זֶה וָזֶה אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שֶׁל מַתֶּכֶת — הָנֵי הוּא דְּלָא מְקַבְּלִי טוּמְאָה, הָא כֵּלִים דִּידְהוּ מְקַבְּלִי טוּמְאָה.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין את דברי הברייתא, מדקתני [ממה ששנינו] שם: זה וזה אין מקבלין טומאה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מדובר בחותם של מתכת אפשר להבין את החידוש שבברייתא כך: הני הוא דלא מקבלי [אלה הם שאינם מקבלים] טומאה, הא [אבל] כלים דידהו [שלהם, ממינם] — מקבלי [מקבלים] טומאה.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁל טִיט תְּנַן, הָנֵי הוּא דְּלָא מְקַבְּלִי טוּמְאָה, הָא כֵּלִים דִּידְהוּ מְקַבְּלִי טוּמְאָה?!

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בשל טיט תנן [שנינו], האם תוכל לדייק כמו כן ולומר כי הני הוא דלא מקבלי [אלה הם שאינם מקבלים] טומאה, הא [אבל] כלים דידהו מקבלי [שלהם, ממינם] — מקבלי [מקבלים] טומאה?!

וְהָא תַּנְיָא: כְּלֵי אֲבָנִים כְּלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה — אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת. שְׁמַע מִינַּהּ.

והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה שלא נשרפה ולא נעשתה חרס — אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. נמצא שאף כלי גמור העשוי טיט אינו נטמא! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבכלים של מתכת דיברה ברייתא זו, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

אָמַר מָר: וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארוֹ, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּזוֹג שֶׁבִּכְסוּתוֹ.

ב באותה ברייתא שנינו שאמר מר [החכם] שלא יצא העבד בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו.

זוֹג שֶׁבְּצַוָּארוֹ אַמַּאי לָא — דִּילְמָא מִיפְּסִיק וְאָתֵי לְאֵיתוֹיֵי? זוֹג שֶׁבִּכְסוּתוֹ נָמֵי לִיחוּשׁ דִּילְמָא מִיפְּסִיק וְאָתֵי לְאֵיתוֹיֵי!

ושואלים: בזוג שבצוארו אמאי [מדוע] לא יצא — מתוך החשש דילמא מיפסיק ואתא לאיתויי [שמא ייקרע ויבוא להביאו, לטלטלו], אם כן, זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי [גם כן נחשוש שמא ייקרע ויבוא לטלטלו]!

הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן — דִּימְחָא בֵּיהּ מוּמְחָא. וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כׇּל שֶׁהוּא אָרוּג לֹא גָּזְרוּ.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דמיחא ביה מומחא [כשהזוג ארוג בו, בבגד]. וכפי ששנה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא ארוג בבגד לא גזרו לאסור יציאה בו.

אָמַר מָר: לֹא תֵּצֵא בְּהֵמָה לֹא בְּחוֹתָם שֶׁבְּצַוָּארָהּ, וְלֹא בְּחוֹתָם שֶׁבִּכְסוּתָהּ, וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ, וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבִּכְסוּתָהּ, זֶה וָזֶה אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה.

ג בברייתא שהובאה קודם אמר מר [החכם] שלא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה, ולא בזוג שבכסותה, ולענין טומאה זה וזה, החותם והזוג, אין מקבלין טומאה.

וְזוֹג דִּבְהֵמָה אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה? וּרְמִינְהוּ: זוֹג שֶׁל בְּהֵמָה — טְמֵאָה,

ורמינהי [ומשליכים, מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת: זוג של בהמה — טמאה

וְשֶׁל דֶּלֶת — טָהוֹר.

של (התלוי על) דלת — טהור, כי הפעמון בטל לגבי הדלת, והדלת עצמה אינה נחשבת לכלי אלא לחלק מן הבית, ולכן דינה כמותו, שמאחר והוא מחובר בקרקע אינו מקבל טומאה וכן דין כל המחובר לו.

שֶׁל דֶּלֶת וַעֲשָׂאוֹ לִבְהֵמָה — טָמֵא. שֶׁל בְּהֵמָה וַעֲשָׂאוֹ לְדֶלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁחִבְּרוֹ לַדֶּלֶת וּקְבָעוֹ בְּמַסְמְרִים — טָמֵא, שֶׁכׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִידֵּי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה!

ואם לקח זוג של דלת ועשאו לבהמה — טמאה, כלומר הריהו מקבל טומאה, ואילו זוג של בהמה ועשאו לדלת, אף על פי שחיברו לדלת ואף קבעו במסמרים — הריהו נשאר טמא, שדינו עדיין כזוג של בהמה, שכל הכלים יורדין לידי טומאתן להיחשב ככלים גמורים או ככלים המסוגלים לקבל טומאה במחשבה בלבד, שעל ידי החלטה להקצותם לצורך מסויים שעל ידו יקבלו טומאה הריהם מוכשרים מיד לקבל טומאה, ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה שעושים בגוף הכלי, אבל שינוי ייעוד בלבד אינו מועיל. ולענייננו, הלא נאמר כאן שזוג בהמה מקבל טומאה בניגוד למה ששנינו בברייתא הקודמת!

לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ עִינְבָּל, הָא דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שהזוג טמא הרי זה באופן דאית ליה [שיש לו] עינבל, ואילו הא [זה] ששנינו שהזוג טהור הרי זה באופן דלית ליה [שאין לו] עינבל.

מָה נַפְשָׁךְ: אִי מָנָא הוּא, אַף עַל פִּי דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל. אִי לָאו מָנָא הוּא — עִינְבָּל מְשַׁוֵּי לֵיהּ מָנָא?!

ושואלים: מה נפשך, בכל אופן קשה הדבר, שכן אי מנא [אם הפעמון כלי] הוא, אם כן אף על פי דלית ליה [שאין לו] עינבל יקבל טומאה. ומצד אחר, אי לאו מנא [אם לא כלי] הוא — וכי העינבל משוי ליה מנא [הוא שעושה אותו כלי]?!

אִין, כִּדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לְמַשְׁמִיעַ קוֹל בִּכְלֵי מַתָּכוֹת שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ״ — אֲפִילּוּ דִּבּוּר, יָבֹא בָּאֵשׁ.

ומשיבים: אין [כן], אכן העינבל קובע לגבי טומאת הפעמון. וכמו שר' שמואל בר נחמני אמר בשם ר' יונתן. שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מנין למכשיר המשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא (מקבל טומאה) לפי שהוא נחשב לכלי — ממה שנאמר : "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא, וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כג). ודורשים: "כל דבר" — אפילו דיבור, כלומר, כלי המשמיע קול ("דבר") יבא באש לטהרו.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא — בִּדְלֵית לֵיהּ עִינְבָּל? אֵימָא מְצִיעֲתָא: וְלֹא בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארוֹ, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּזוֹג שֶׁבִּכְסוּתוֹ, וְזֶה וָזֶה מְקַבְּלִין טוּמְאָה. אִי דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל מִי מְקַבְּלִי טוּמְאָה?

ואולם עדיין יש מקום לבירור, במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — בדלית ליה [בזוג שאין לו] עינבל, אם כן אימא מציעתא [אמור את אמצעה של הברייתא] ששנינו בה: שאדם לא יוצא בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, ולענין טומאה זה וזה מקבלין טומאה. ומעתה אי דלית ליה [אם מדובר באופן שאין לו עינבל מי מקבלי האם הוא מקבל טומאה?

וּרְמִינְהוּ: הָעוֹשֶׂה זֹגִין לְמַכְתֶּשֶׁת וְלַעֲרִיסָה וּלְמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וּלְמִטְפְּחוֹת תִּינוֹקוֹת, יֵשׁ לָהֶם עִינְבָּל — טְמֵאִין, אֵין לָהֶם עִינְבָּל — טְהוֹרִין, נִיטְּלוּ עִינְבְּלֵיהֶן — עֲדַיִן טוּמְאָתָן עֲלֵיהֶם.

ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: העושה זגין (פעמונים) למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים שעוטפים בהם את ספרי התורה, ולמטפחות תינוקות — כל אלה אם יש להם עינבל — טמאין (מקבלים טומאה), ואם אין להם עינבל — טהורים (אינם מקבלים טומאה). ואם לאחר שנטמאו ניטלו עינבליהן — עדיין טומאתן עליהם. הרי שאף בפעמוני אדם העינבל קובע אם הפעמון נחשב לכלי!

הָנֵי מִילֵּי בְּתִינוֹק, דִּלְקָלָא עָבְדִי לֵיהּ. אֲבָל גָּדוֹל — תַּכְשִׁיט הוּא לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בזוג של תינוק, דלקלא עבידי ליה [שלקול עושים לו את הפעמון], ואם אין הפעמון משמיע קול — אין בו שימוש ואינו בר קבלת טומאה. אבל אצל גדול הזוג עצמו תכשיט הוא ליה [לו] אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] עינבל.

אָמַר מָר: נִיטְּלוּ עִינְבְּלֵיהֶן עֲדַיִן טוּמְאָתָן עֲלֵיהֶן. לְמַאי חֲזוּ? אָמַר אַבָּיֵי: הוֹאִיל שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ.

א שנינו בתוספתא שאמר מר [החכם] שפעמונים שנטמאו ולאחר מכן ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן. ותוהים: למאי חזו [למה ראויים הם] אחר שניטלו עינבליהם? והרי כשבורים הם ולכאורה נטהרים הם בכך! אמר אביי: הטעם לכך שטומאתם בעינה עומדת, הואיל שההדיוט יכול להחזירו לעינבל זה ולקובעו בזוג. שלדעת אביי כל כלי שנתפרק, אם יכול כל אדם (שאינו אומן) להרכיבו מחדש אינו קרוי שבור ולא בטלה טומאתו.

מֵתִיב רָבָא: הַזּוּג וְהָעִינְבָּל חִבּוּר.

על הסבר זה מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: הזוג והעינבל הם חיבור זה לזה;

וְכִי תֵּימָא, הָכִי קָאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא מְחַבַּר — כְּמַאן דִּמְחַבַּר דָּמֵי. וְהָתַנְיָא: מַסְפּוֹרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִיזְמֵל שֶׁל רָהִיטְנֵי — חִבּוּר לַטּוּמְאָה וְאֵין חִבּוּר לַהַזָּאָה.

ומכאן — שאם הפרידם שוב אינם נחשבים כמחוברים! והוא מוסיף, וכי תימא, הכי קאמר [ואם תאמר כי כך אמר, נתכוון לומר]: ש"חיבור" משמעו — אף על גב דלא מחבר [אף על פי שאינו מחובר] — כמאן דמחבר דמי [כמו שמחובר הוא נחשב], ואולם הרי שנינו: מספורת (מספריים) של פרקים (שאפשר לפרק את להביה) ואיזמל של רהיטני (הסכין שבמקצוע) מהווים חיבור לטומאה כאשר הם מחוברים, ואין הם מהווים חיבור להזאה. שבזמן שמטהרים את הכלי מטומאת מת ומזים עליו מי חטאת (במדבר יט) יש להזות על כל חלק לעצמו.

וְאָמְרִינַן: מָה נַפְשָׁךְ, אִי חִבּוּר הוּא — אֲפִלּוּ לְהַזָּאָה, וְאִי לָא חִבּוּר הוּא — אֲפִילּוּ לְטוּמְאָה נָמֵי לָא!

ואמרינן [ואמרנו] בבירור הדבר: מה נפשך, בכל אופן שתסביר ותאמר אין זה מובן, שכן אי [אם] חיבור הוא — ייחשב אם כן חיבור אפילו להזאה, ואי [ואם] לא חיבור הוא — אפילו לטומאה נמי [גם כן] לא ייחשב כחיבור!

וְאָמַר רַבָּה: דְּבַר תּוֹרָה, בִּשְׁעַת מְלָאכָה — חִבּוּר בֵּין לְטוּמְאָה בֵּין לְהַזָּאָה. שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה — אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה. וְגָזְרוּ עַל טוּמְאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם טוּמְאָה שֶׁהִיא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְעַל הַזָּאָה שֶׁהִיא בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם הַזָּאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה.

ואמר רבה: דבר תורה (מיסוד ההלכה האמור בתורה), בשעת מלאכה, כששני החלקים מחוברים הרי זה נחשב כחיבור בין לטומאה בין להזאה. ושלא בשעת מלאכה — אינו נחשב כחיבור לא לטומאה ולא להזאה. ואולם גזרו חכמים להחמיר על טומאה שלא בשעת מלאכה שייחשב הכלי כמחובר משום טומאה שהיא בשעת מלאכה. וכן על הזאה שהיא בשעת מלאכה שלא תועיל לכל החלקים אם הזה על חלק אחד בלבד משום הזאה שלא בשעת מלאכה, שנחשב הכלי כמפורק. ומכל מקום למדנו שחיבור מסוג זה נחשב רק כאשר שני החלקים מחוברים בפועל, אך כשהחלקים נפרדים אפילו עשויים הם להתחבר בקלות — נחשב הכלי כשבור, ויש איפוא לדחות את הסברו של אביי.

אֶלָּא אָמַר רָבָא:

אלא אמר רבא: יש להסביר באופן אחר: