דף י״א עמוד א
דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים הוּא.
שקדושתה קדושת דמים הוא, שהיא נכס של ההקדש, ואולם אין בה קדושת הגוף לעצמה, עד שתוכנס לכף לשם הקטרה.
אֶלָּא מֵעַתָּה, לֹא תִּפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם! אַלְּמָה תַּנְיָא: נְתָנָהּ בְּמַכְתֶּשֶׁת – נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם?
הקשה עליו רבה: אלא מעתה, אם כן, כיון שיש בה רק קדושת דמים, לא תפסל במגע של טבול יום (טמא ביום שטבל לטהרתו, שעדיין אינו רשאי לגעת בתרומה ובקדשים); אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: נתנה, את הקטורת, במכתשת שבה מכינים אותה — נפסלת מאותה שעה בטבול יום!
וְכִי תֵּימָא כׇּל קְדוּשַּׁת דָּמִים מִיפַּסְלִי בִּטְבוּל יוֹם; וְהָתְנַן: הַמְּנָחוֹת, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ; קָדְשׁוּ בִּכְלִי – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה.
וכי תימא [ואם תאמר]: כל הדברים שיש בהם קדושת דמים מיפסלי [נפסלים] בטבול יום, והתנן [והרי שנינו במשנה]: המנחות מועלין בהן (יש בהן דין מעילה) משהוקדשו, שאף בקדושת דמים יש איסור הנאה מן ההקדש. לאחר שקדשו בכלי — הוכשרו (נעשו ראויות) ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים אם נגע בהן אדם שחייב להביא קרבן לטהרתו (כגון יולדת או זב), ובלינה שאם עבר עליהן הלילה בכלי שרת — נפסלו.
קָדְשׁוּ בִּכְלִי אִין, לֹא קָדְשׁוּ בִּכְלִי לָא!
ונדייק מכאן: אם קדשו בכלי — אין [כן], הוכשרו ליפסל בטבול יום, אבל אם לא קדשו בכלי — לא!
אֶלָּא מַאי – קְדוּשַּׁת הַגּוּף הִיא?! אֶלָּא מֵעַתָּה, תִּיפָּסֵל בְּלִינָה! אַלְּמָה תְּנַן: הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשׁוּחַ וּמִנְחַת נְסָכִים – מוֹעֲלִים בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ, קָדְשׁוּ בִּכְלִי – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה.
ומקשה עליו רב חסדא: אלא מאי [מה] תאמר, שהקטורת קדושת הגוף היא? אלא מעתה תיפסל בלינה; אלמה תנן [משום מה שנינו במשנה]: הקומץ שקומצים מכל מנחה ומקטירים על המזבח, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים (שמעלים אותה כולה למזבח), ומנחת כהן משוח ("מנחת חביתין", שמביא הכהן הגדול בכל יום), ומנחת נסכים — מועלים בהן משהוקדשו, ואם קדשו בכלי — הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.
קָדְשׁוּ בִּכְלִי – אִין, לֹא קָדְשׁוּ בִּכְלִי – לָא.
ונדייק: קדשו בכלי — אין [כן], לא קדשו בכלי — לא נפסלו בלינה!
אֲמַר לֵיהּ: לִינָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קְטוֹרֶת, הוֹאִיל וְצוּרָתָהּ בְּכׇל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ.
אמר ליה [לו] רבה: לינה קאמרת [אומר אתה]? משם אין להוכיח לענין קדושת הקטורת, כי שאני [שונה] קטורת שאינה נפסלת בלינה, למרות שהיא קדושה קדושת הגוף, הואיל וטיבה וצורתה נשמרים בכל השנה כולה.
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: וְכִי קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה? אָמַר רַבָּה: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן; אִם הוּצְרְכוּ הוּצְרְכוּ, וְאִם לָאו יִהְיוּ לִדְמֵיהֶן.
וחוזרים ושואלים: גם אם מוכיחים שהקטורת אכן קדושה בקדושת הגוף, ונמצא שהמשנה מתירה לפדות אותה בעודה ראויה להקרבה, מכל מקום עדיין קשיא [קשה], כפי שהקשה רב חסדא מתחילה על דברי ר' יוחנן בענין תמידים: וכי קדושה שבהן להיכן הלכה? אמר רבה: צריך לומר כי דברים הנלקחים לצורך קרבנות ציבור, לב בית דין מתנה עליהן, בשעת קנייתם, תנאי זה: אם הוצרכו לשימוש בקודש — הוצרכו, ואם לאו [לא] — יהיו קדושים רק לדמיהן.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו – קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף! לָא קַשְׁיָא; הָא דְּאָמַר ״לִדְמֵי עוֹלָה״, הָא דְּאָמַר ״לִדְמֵי נְסָכִים״.
אמר ליה [לו] אביי, והא מר [והרי אדוני עצמו] הוא שאמר: הקדיש זכר כלומר, איל זכר הראוי להקרבה, לדמיו בלבד — הריהו קדוש קדושת הגוף, שכיון שהוא תמים וראוי להקרבה חלה עליו קדושת הגוף. וכן נאמר גם בקטורת ובתמידים, שכיון שראוים לכך — תחול עליהם קדושת הגוף! השיב לו רבה: לא קשיא [אין זה קשה], יש להפריד בין שני אופנים של הקדשה, הא [זה] שקדוש בקדושת הגוף, הרי זה במקרה שאמר על האיל שהוא קדוש לדמי עולה, שכיון שהוזכר בו שם עולה — חלה עליו קדושת הגוף. הא [זה] שאמר על האיל שהוא קדוש לדמי נסכים, שמתחילה הוקדש כדי שישתמשו בדמיו לצורך אחר.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם,
איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם,
דף י״א עמוד ב
וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן – כּוּלָּן יָמוּתוּ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.
וכן שעירי עבודה זרה (שמביא הציבור שחטא בשגגה בעבודה זרה בהוראת בית דין) שאבדו והפריש אחרים תחתיהן והקריבם — כולן ימותו, כדין חטאות שנתכפרו בעליהן, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (עד שיפול בהם מום), ואז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.
וְאַמַּאי? לֵימָא לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן!
ואמאי [ומדוע] ימותו או ירעו עד שיסתאבו? לימא [שנאמר] גם כאן: לב בית דין מתנה עליהן וייפדו!
אֲבוּדִין קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי אֲבוּדִין, דְּלָא שְׁכִיחִי.
ודחה רבה: שעירים אבודין קאמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] אבודין, דלא שכיחי [שאינם מצויים], ואין בית דין מתנה על מקרה כזה מתחילה.
הֲרֵי פָּרָה, דְּלָא שְׁכִיחָא, וְתַנְיָא: פָּרָה נִפְדֵּית עַל כׇּל פְּסוּל שֶׁבָּהּ – מֵתָה תִּפָּדֶה, נִשְׁחֲטָה תִּפָּדֶה, מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה תִּפָּדֶה. שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ – אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית! שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא.
והקשה אביי: הרי פרה אדומה, דלא שכיחא [שאינה מצויה], ובכל זאת תניא [שנויה ברייתא]: פרה אדומה נפדית על כל פסול שאירע בה, אם מתה — תפדה, אם נשחטה שלא במקום הראוי — תפדה, אם מצא אחרת נאה הימנה — תפדה, אבל אם שחטה על גבי מערכתה כראוי, אלא שמצאו נאה הימנה — אין לה פדייה עולמית. הרי שפרה אדומה נפדית תמימה, למרות שאינה מצויה! והשיב רבה: שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא, שהרי אין מקריבים אותה על גבי המזבח, ולכן ניתן לפדותה אף בלא שנפל בה מום.
אִי הָכִי, מֵתָה אוֹ נִשְׁחֲטָה תִּפָּדֶה?! הָא בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה! הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לָא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
והקשה אביי: אי הכי [אם כך], אם מתה או נשחטה תפדה? הא בעינן [הרי צריכים אנו] בפדיון קדשים העמדה והערכה, שצריך להעמיד אותה לפני הכהן כדי שיעריך אותה, ואז תיפדה (ראה ויקרא כז, יא— יב), ואם נשחטה — כיצד מעמידים אותה? והשיב רבה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: דווקא קדשי מזבח היו בכלל דין זה של העמדה והערכה לצורך פדיונם (אם נופל בהם מום), ואילו קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אין צריך להעמידם, ופודה אותם אף לאחר שנשחטו.
אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָא סֵיפָא: שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ, אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית.
והקשה לו אביי: אי [אם] אומר אתה שהברייתא כדעת ר' שמעון היא, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: שחטה על גבי מערכתה, אין לה פדייה עולמית.
וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר; וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ!
והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שאינה מותרת באכילה, הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה לה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל. ומתי היא אותה שעת כושר? אומר ריש לקיש, אומר היה ר' שמעון: פרה נפדית אפילו על גב מערכתה! ואם כן ברייתא זאת אינה כשיטת ר' שמעון.
אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה, הוֹאִיל וְדָמֶיהָ יְקָרִין.
ואמר רבה: אלא צריך לומר כך: שאני [שונה] פרה, הואיל ודמיה יקרין דואגים בית דין להתנות אף במקרה כזה שהוא בלתי שכיח. אגב הדברים, דנים באחד מן הפרטים שהוזכרו בברייתא.
אָמַר מָר: מֵתָה תִּפָּדֶה. וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים?! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִשּׁוּם עוֹרָהּ. וְקָיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא דְּעוֹרָהּ?! אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אִינָשֵׁי: מִגַּמְלָא אוּנַּהּ.
אמר מר [החכם]: אם מתה — תפדה. ושואלים על כך: וכי פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים? שהרי אם פודים אותה אינה ראויה אלא למאכל כלבים! אמר רב משרשיא: אין פודים אותה לשם הבשר, אלא משום עורה. ושואלים: וקיימי [וכי עומדים] בית דין ומתנו אדעתא [ומתנים רק על דעת] עורה של הפרה? אמר רב כהנא, אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: מגמלא אונה [מהגמל את אוזנו] כלומר, אם אתה יכול להציל משהו, הצל אפילו אוזן מגמל.
אֵיתִיבֵיהּ: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה? אָמַר לְהוּ: יִקְרְבוּ. אָמְרוּ לוֹ: הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאַךְ הֵן קְרֵיבִין? אָמַר לָהֶן: כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
א ושבים לדון בדברי רבה ש"לב בית דין מתנה". איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לו לר' שמעון: שעירי ראשי חודשים, שעירי רגלים ושעיר יום הכיפורים, מהו שיקרבו של זה בזה, שלא בזמן שהוקדשו לו מתחילה? אמר להו [להם]: יקרבו, אמרו לו: הואיל ולשיטתך אין כפרתן של השעירים השונים שוה, היאך הן קריבין זה בזמנו של זה? אמר להן: כולן יש להם צד שווה, שהם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
וְאַמַּאי? לֵימָא לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן! רַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמְרַתְּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן. דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר, לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים נִפְדִּין תְּמִימִים.
ואמאי [ומדוע] נזקקים לכל זה? לימא [שיאמר] כמו שאתה אומר: לב בית דין מתנה עליהן! השיב לו רבה: מדברי ר' שמעון קאמרת [אומר אתה] להקשות? ר' שמעון לית ליה [אין לו] הכלל הזה של לב בית דין מתנה עליהן, כפי שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור, לדברי ר' שמעון — אין נפדין תמימים, אלא ממתינים להם עד שיפול בהם מום, לדברי חכמים — נפדין תמימים.
וְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – מַאן נִינְהוּ? אִי נֵימָא רַבָּנַן דִּקְטוֹרֶת –
ושואלים: ורבנן דפליגי עליה [ואותם חכמים שחולקים עליו] על ר' שמעון, וסבורים שלב בית דין מתנה, מאן נינהו [מי הם] חכמים אלה? היכן מבוארת שיטתם? אי נימא רבנן [אם תאמר שהם אותם חכמים] שאמרו את ההלכה בענין קטורת, שנותנים אותה לאומנים בשכרם — אין מכאן ראיה לתמידים,
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
