דף יומי שבועות כ״ו

חֲדָא מִינַּיְיהוּ רַב פָּפָּא אַמְרַהּ.

חדא מינייהו [אחת מן האמרות הללו] לא אביי, אלא תלמידו רב פפא הוא שאמרה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה; שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״.

א שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בשבועת ביטוי "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), אין לי שחייב אלא על דברים שיש בהן הרעה והטבה, על דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שגם עליהם מתחייב? תלמוד לומר מתחילה: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד), לרבות גם דברים אחרים.

אֵין לִי אֶלָּא לְהַבָּא, לְשֶׁעָבַר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – לְהַבָּא.

אין לי אלא שנשבע להבא (לעתיד לבוא), שנשבע לשעבר מנין? תלמוד לומר: "לכל אשר יבטא האדם בשבעה" (ויקרא ה, ד), אלו דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר: נאמר "להרע או להיטיב" — הרי זה דווקא להבא, כמשמעותו.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲטָבָה וְהָרָעָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן? אָמַר לוֹ: מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ: אִם רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִיבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ!

אמר לו ר' עקיבא: אם כן, אם אתה מדייק כלשון הכתוב הזה, אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מרבוי הכתוב כמו שראינו. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך לדברים שאינם הרעה והטבה, ריבה הכתוב לכך גם לדברים שהם לשעבר.

שַׁפִּיר קָא אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל!

ושואלים: שפיר קא אמר ליה [יפה אמר לו] ר' עקיבא לר' ישמעאל, וכיצד יתרץ ר' ישמעאל קושי זה?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּכְלָל וּפְרָט – אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ בִּכְלָל וּפְרָט. רַבִּי עֲקִיבָא – שֶׁשִּׁימֵּשׁ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּרִיבָּה וּמִיעֵט – אִיהוּ נָמֵי דּוֹרֵשׁ רִיבָּה וּמִיעֵט.

אמר ר' יוחנן: ר' ישמעאל ששימש כתלמיד את ר' נחוניא בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת הלימוד של כלל ופרט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש בשיטת כלל ופרט, ואילו ר' עקיבא ששימש את נחום איש גם זו, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת ריבה ומיעט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש ריבה ומיעט.

מַאי רַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי? דְּתַנְיָא: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע״ – רִיבָּה, ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מִיעֵט, ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ – חָזַר וְרִיבָּה; רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל.

מאי [מהו] כיצד מצאנו את ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי [שהוא דורש ריבויים ומיעוטים] במקרא זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: "או נפש כי תשבע" (ויקרא ה, ד) — הרי זה ריבה כל מיני שבועות, "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) — מיעט, "לכל אשר יבטא האדם" (ויקרא ה, ד) — חזר וריבה, הרי ריבה ומיעט וריבה, ולפי שיטה זו ריבה הכל,

מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי, וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט דְּבַר מִצְוָה.

מאי [מה] ריבה? ריבה את כל מילי [הדברים] שנשבעים עליהם, ומאי [ומה] מיעט בכל זאת, כיון שמיעט הכתוב "להרע או להיטיב"? מיעט דבר מצוה, שאין שבועה חלה עליו לקיימו או לבטלו.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּרֵישׁ כְּלָל וּפְרָט: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ – כְּלָל, ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – פְּרָט, ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ – חָזַר וְכָלַל; כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – לְהַבָּא, אַף כֹּל לְהַבָּא.

ואילו ר' ישמעאל דריש [דורש] אותו מקרא בכלל ופרט, ובאופן זה: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" — הרי זה כלל, "להרע או להיטיב" — הרי זה פרט, "לכל אשר יבטא האדם" — חזר וכלל, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי דרך זו אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש הוא להבא. אף כל להבא.

אַהֲנִי כְּלָלָא, לְאֵתוֹיֵי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְהַבָּא; אַהֲנִי פְּרָטָא, לְמַעוֹטֵי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה לְשֶׁעָבַר.

אהני כללא לאתויי [הועיל הכלל להביא, להוסיף] אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה שנשבע עליהם להבא, אהני פרטא למעוטי [הואיל הפרט למעט] אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה אם נשבע עליהם לשעבר.

אֵיפוֹךְ אֲנָא!

ושואלים: איפוך אנא [אהפוך אני] ואומר שהכלל בא לרבות לשעבר, והפרט בא למעט דברים שאין בהם הרעה והטבה, כמו ששאל ר' עקיבא!

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דּוּמְיָא דִּ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ״; יָצָאתָה זוֹ, שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ״, אֶלָּא מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּרוּ״.

אמר ר' יצחק: יש להכניס בכלל את מה שהוא דומיא [בדומה] להרע או להיטיב, והוא מי שאיסורו (שהאיסור שיש בכך) הוא משום "בל יחל דברו" (במדבר ל, ג), שמחלל ומפר את השבועה שנשבע, יצאתה (יצאה) זו שבועה על מה שהיה בעבר שאין איסורו משום "בל יחל דברו", שהרי אינו מחלל שבועה, אלא שהוא עובר משום "בל תשקרו" (ראה ויקרא יט, יא).

רַב יִצְחָק בַּר אָבִין אָמַר, אָמַר קְרָא: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ – מִי שֶׁהַשְּׁבוּעָה קוֹדֶמֶת לַבִּיטּוּי, וְלֹא שֶׁהַבִּיטּוּי קוֹדֶמֶת לַשְּׁבוּעָה; יָצָא זֶה ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַשְּׁבוּעָה.

רב יצחק בר אבין אמר הסבר אחר לדבר, אמר קרא [המקרא]: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד), מי שהשבועה קודמת למעשה הביטוי, ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה שנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" — שהמעשה קודם לשבועה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ – פְּרָט לְאָנוּס. ״וְנֶעְלַם״ – פְּרָט לְמֵזִיד.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר שם "לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ד), ומן המלים "האדם בשבועה" יש ללמוד שהאדם הנשבע מתחייב בקרבן דווקא אם היה בשלימות דעתו ורצונו — פרט לאנוס, שאינו עובר על השבועה מרצונו אלא מחמת אונס כלשהו. ומה שנאמר "ונעלם" — פרט למי שעושה זאת במזיד שאינו מתכפר בקרבן.

״מִמֶּנּוּ״ – שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה. יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ חֵפֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם״ – עַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ.

"ממנו" — הכוונה היא שנתעלמה (נשכחה) ממנו שבועה, שעבר על שבועתו לפי ששכח שנשבע. יכול שמדובר גם במי שנתעלמה ממנו חפץ, שעבר על שבועתו משום שטעה וחשב שהוא דבר אחר שלא נשבע עליו? תלמוד לומר: "בשבועה ונעלם", על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.

אָמַר מָר: ״הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ – פְּרָט לְאָנוּס. הֵיכִי דָּמֵי?

את הברייתא הזו מבארים לפרטיה: אמר מר [החכם]: "האדם בשבועה" — פרט לאנוס. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] אנוס? כלומר, מה הוא הנחשב אונס לענין שבועה?

כִּדְרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, כִּי הֲווֹ קָיְימִי מִקַּמֵּי דְּרַב, מָר אֲמַר: שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב, וּמָר אָמַר: שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אֲמַר רַב. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר כְּחַד מִינַּיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וַאֲנָא בְּשִׁיקְרָא אִישְׁתְּבַעִי?!

ואומרים: כדרך שרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי [כאשר היו קמים לאחר לימודם מלפני] רב, והיו מדברים ביניהם על מה שלמדו, והתווכחו מה בדיוק אמר רב, מר אמר [חכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב, ומר אמר [וחכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב. כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב, אמר כחד מינייהו [היה אומר כדברי אחד מהם]. אמר ליה אידך [לו האחר] לרב: ואנא בשיקרא אישתבעי [ואני בשקר נשבעתי]?

אֲמַר לֵיהּ: לִבָּךְ אֲנָסָךְ.

אמר ליה [לו] רב: אין זה נקרא שקר, כי לבך אנסך, כי בשעת שבועה היית בטוח שאתה אומר אמת, ואין זה בכלל שבועת שקר.

״וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״ – שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה. יָכוֹל שֶׁנִּתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּשְׁבוּעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״ – עַל הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם חֵפֶץ.

ג ועוד שנינו בברייתא: "ונעלם ממנו" — שנתעלם ממנו שבועה, יכול שנתעלם ממנו חפץ? תלמוד לומר: "בשבועה ונעלם ממנו", על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.

מַחֲכוּ עֲלֵיהּ בְּמַעְרְבָא: בִּשְׁלָמָא שְׁבוּעָה – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּלָא חֵפֶץ, כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין״, וּכְסָבוּר ״שֶׁאוֹכַל״ קָאָמַר – דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ אִינְּשִׁי, חֶפְצָא דְּכִיר; אֶלָּא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה, הֵיכִי דָּמֵי?

מחכו עליה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל]: בשלמא [נניח] העלם שבועה משכחת לה [מוצא אתה אותה] בלא העלם חפץ, כיצד? כגון שאמר: "שבועה שלא אוכל פת חטין", וכסבור "שאוכל פת חטין" קאמר [אמר] בשבועתו, דשבועתיה אינשי [ששבועתו נשכחה] כלומר, שכח מה בדיוק נשבע, אבל חפצא דכיר [את החפץ זכור] שנשבע על פת חיטין. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי [כיצד יכול להיות]?

כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין״, וּכְסָבוּר ״שֶׁל שְׂעוֹרִים״ קָאָמַר – דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ, חֶפְצָא אִינְּשִׁי. כֵּיוָן דְּחֶפְצָא אִינְּשִׁי לְהוּ, הַיְינוּ הֶעְלֵם שְׁבוּעָה!

אם נאמר כגון שאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" וכסבור "של שעורים" קאמר [אמר], דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא אינשי [והחפץ נשכח], והרי כיון דחפצא אינשי ליה [שהחפץ שכוח לו] היינו [הרי זו] העלם שבועה, שהרי מה ששכח היה מפרטי השבועה!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דָּא וְדָא אַחַת הִיא.

אלא אמר ר' אלעזר: דא ודא [זו וזו] אחת היא.

מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אַלְמָא חֵפֶץ בְּלֹא שְׁבוּעָה לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? וְהָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ – כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין״, וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַסַּל לִיטּוֹל פַּת שְׂעוֹרִין; וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שֶׁל חִטִּין, וּכְסָבוּר שְׂעוֹרִים הִיא וַאֲכָלָהּ; דִּשְׁבוּעֲתֵיהּ דְּכִיר לֵיהּ, חֶפְצָא הוּא דְּלָא יָדַע לֵיהּ!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אלמא [מכאן אתה מסיק] שחפץ בלא שבועה לא משכחת לה [אין אתה מוצא]? והא משכחת לה [והרי אתה יכול למצוא אותה], כגון שאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין", והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין, ועלתה בידו פת של חטין, וכסבור שפת שעורים היא ואכלה, דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא הוא דלא ידע ליה [והחפץ הוא שאינו ידוע לו]!

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כְּלוּם מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ קׇרְבָּן – אֶלָּא אַמַּאי דִּתְפִיס בִּידֵיהּ; הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא!

אמר ליה [לו] אביי: כלום מחייבת ליה [אין אתה מחייב אותו] קרבן שעבר על שבועתו אלא אמאי דתפיס בידיה [על מה שהוא תופס בידו ואוכל], והרי העלם שבועה הוא, שהוא סבור שלא נשבע על כך!

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא – אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: סוֹף סוֹף, קׇרְבָּן דְּקָא מַיְיתֵי עֲלַהּ דְּהַאי פַּת מִיהַת, הֶעְלֵם שְׁבוּעָה הוּא!

לישנא אחרינא [לשון אחרת], אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: סוף סוף קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת מיהת [שהוא מביא על הפת הזו מכל מקום] על העלם שבועה הוא ששכח שנשבע על פת זו, ואין הדבר תלוי בהעלם החפץ!

וְרַב יוֹסֵף אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּכִי יָדַע לֵיהּ דְּחִטִּין הוּא – פָּרֵישׁ מִינֵּיהּ, הֶעְלֵם חֵפֶץ הוּא.

ורב יוסף אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לכך: כיון דכי ידע ליה [שאם היה יודע] שפת של חטין הוא פריש מיניה [היה פורש ממנה], הרי שאת השבועה עדיין הוא זוכר, ולא נעלמה ממנו, אלא שהעלם חפץ הוא.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הֶעְלֵם זֶה וְזֶה בְּיָדוֹ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ, וְחַיָּיב. אַדְּרַבָּה, הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ, וּפָטוּר!

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו (ששכח גם את השבועה וגם את החפץ), מהו? אמר ליה [לו]: הרי העלם שבועה בידו, וחייב. אמר לו: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אני יכול לומר הרי העלם חפץ בידו, ופטור!

אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן; אִי מֵחֲמַת שְׁבוּעָה קָא פָרֵישׁ – הֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה בְּיָדוֹ, וְחַיָּיב; אִי מֵחֲמַת חֵפֶץ קָא פָרֵישׁ – הֲרֵי הֶעְלֵם חֵפֶץ בְּיָדוֹ, וּפָטוּר.

אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], אי [אם] מחמת שבועה קא פריש [הוא פורש] מן הדבר, כאשר אומרים לו: הרי נשבעת — הרי נמצא שהעלם שבועה בידו, וחייב. אי [אם] מחמת חפץ קא פריש [הוא פורש] כשמזכירים לו שמה שנמצא בידו הוא חפץ מסויים — הרי העלם חפץ בידו, ופטור.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: כְּלוּם פָּרֵישׁ מִשְּׁבוּעָה – אֶלָּא מִשּׁוּם חֵפֶץ! כְּלוּם פָּרֵישׁ מֵחֵפֶץ – אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעָה! אֶלָּא לָא שְׁנָא.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: באופן זה אין להוכיח כלל איזה העלם בידו, כי בהכרח הוא חייב להיזכר הכל, כלום פריש [אין הוא פורש] משבועה אלא משום חפץ שנזכר שנשבע עליו, וכן כלום לא פריש [פורש] הוא מחפץ אלא משום שבועה! כשאומרים לו שהוא חפץ מסוים ופורש ממנו, הלוא עושה זאת רק משום שנזכר שנשבע שלא לאכול ממנו! אלא לא שנא [אין שונה] אין הבדל בין זה לזה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן:

ד בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן:

אֵיזוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר? אִי דְּיָדַע – מֵזִיד הוּא! אִי דְּלָא יָדַע – אָנוּס הוּא!

איזו היא כלומר, באיזה אופן מתקיימת שגגת שבועת ביטוי לשעבר ששנינו שחייב עליה קרבן? שכן אי [אם] מדובר דידע [שהוא יודע] כשהוא נשבע שלא כך הדבר — אם כן מזיד הוא ולא שוגג, אי [אם] מדובר דלא ידע [שאינו יודע] והוא סבור שבאמת הרי זה כמו שנשבע, הרי כפי שאמרנו לעיל אנוס הוא!

אֲמַר לֵיהּ, בְּאוֹמֵר: ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אוֹ לָאו״.

אמר ליה [לו]: באומר: יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו [לא] וחוסר ידיעתו בענין חיוב הקרבן הוא העושה אותו שוגג.

כְּמַאן – כְּמוֹנְבַּז, דְּאָמַר: שִׁגְגַת קׇרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה?

שאל אותו: כמאן [כשיטת מי]? כשיטת מונבז, שאמר: שגגת קרבן שמה שגגה? שהוא סבור שאם עבר אדם עבירה (כגון חילול שבת) ואינו יודע שיש בדבר זה חיוב קרבן הרי זה נחשב כשגגה. אבל חכמים חולקים על כך והם סבורים שאי ידיעה כזאת אינה פוטרת מקרבן.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּמוֹנְבַּז – אֶלָּא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא; אֲבָל הָכָא, דְּחִידּוּשׁ הוּא – דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא אַשְׁכְּחַן לָאו דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן,

ודחה רב נחמן: אפילו תימא [תאמר] כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על מונבז, עד כאן לא פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על מונבז, וסבורים ששגגה כזאת אינה נחשבת שגגה לחייבו קרבן, אלא בכל התורה כולה, במקרים דלאו [שלא] חידוש הוא, שכל עבירה שחייב על זדונה כרת חייב על שגגתה קרבן חטאת. אבל הכא [כאן], לענין שבועה, שחידוש הוא, שהרי בכל התורה כולה לא אשכחן [מצאנו] עוד איסור לאו בלבד (שיש בו חיוב מלקות במזיד) דמייתי [שמביא עליו] קרבן, משום

דְּיָלְפִינַן מֵעֲבוֹדָה זָרָה; וְהָכָא מַיְיתֵי – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.

דילפינן [שאנו לומדים] מעבודה זרה שרק על דבר שיש חיוב כרת על זדונו מביאים חטאת, והכא מייתי [ואילו כאן, בשבועה הוא מביא] קרבן, בזה אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שגם על שגגת הקרבן מביא קרבן.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וּמִסְתַּכֵּן עָלֶיהָ, מַהוּ?

בעא מיניה [שאל אותו] רבינא מרבא: נשבע על ככר שלא יאכלנה ומסתכן היה בנפשו עליה אם לא היה אוכלנה, מהו דינו לענין הבאת קרבן על אכילתה?

מִסְתַּכֵּן – לִישְׁרֵי לֵיהּ מָר! אֶלָּא מִצְטַעֵר, וַאֲכָלָהּ בְּשִׁגְגַת שְׁבוּעָה – מַאי?

תהה רבא על שאלתו: אם מסתכן הוא, לישרי ליה מר [שיתיר לו אדוני] מלכתחילה, שהרי פיקוח נפש דוחה גם איסור שבועה, ואין כאן עבירה באכילת הככר אלא אונס גמור! אלא יש לשאול: לא במסתכן, אלא במצטער שסובל מרעב, שהיה אוכל כיכר זו בכל מקרה ואכלה בשגגת שבועה, במקרה כזה מאי [מה] דינו?

אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: שָׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ; לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵין מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.

אמר ליה [לו], תנינא [שנינו] תשובה לשאלה זו: דווקא אם שב מידיעתו כלומר, דווקא מי שחוסר ידיעתו גרם לו לחטוא, ומפני שנודע לו החטא חוזר בתשובה — מביא קרבן על שגגתו, אבל אם לא שב מידיעתו אלא גם אם היה יודע היה חוטא — אין מביא קרבן על שגגתו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״.

א אמר שמואל: אף שגמר אדם בלבו להישבע על דבר, צריך בכל זאת שיוציא את השבועה בשפתיו כדי שיתחייב על כך, שנאמר: "לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד).

מֵיתִיבִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: נאמר "בשפתים" ומשמעו — ולא בלב. אם גמר בלבו ולא ביטא בשפתיים, מנין שחייב? תלמוד לומר: "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה, ד).

הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ ״בִּשְׂפָתַיִם״ וְלֹא בַּלֵּב, וַהֲדַר אָמְרַתְּ ״גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן״?!

ולפני שבאים לביאור הקושיה מבררים את לשון הברייתא, ותמהים: הא גופה קשיא [היא עצמה קשה], אמרת בתחילה: "בשפתים" — ולא בלב, שהריהו פטור על מחשבת הלב, והדר [וחזרת] ואמרת הוכחה להלכה הפוכה: גמר בלבו, מנין שחייב על מחשבת הלב!

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא לָא קַשְׁיָא; הָכִי קָאָמַר: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא הוֹצִיא; גָּמַר בְּלִבּוֹ סְתָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא״.

אמר רב ששת: הא לא קשיא [זה אינו קשה], הכי קאמר [כך אמר], כך יש לישב את לשון הברייתא: "בשפתים" ולא בלב, כוונתו: ולא שגמר בלבו להוציא שבועה זו בשפתיו ולא הוציא בפועל, שכיון שנתכוון לבטא את השבועה בפיו ולא ביטאה — פטור. אבל אם גמר בלבו סתם ומתחילה לא התכוון להוציא בשפתיו, מנין שהוא חייב על פי כוונתו? תלמוד לומר: "לכל אשר יבטא".

אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא!

ושואלים: אלא לשמואל קשיא [קשה] ברייתא זו, שהרי עולה ממנה שגם בלי לבטא בשפתיים הוא חייב!

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״.

אמר רב ששת, תריץ ואימא הכי [ישב את הברייתא בדרך אחרת ואמור כך]: "בשפתים" — ולא שגמר בלבו להוציא מפיו את המלים "פת חטין", והוציא מפיו בטעות את המלים "פת שעורין". אבל אם גמר בלבו להוציא ולומר שהוא אוסר על עצמו "פת חטין", והוציא מפיו "פת" סתם (ולא פירש "פת חיטין"), מנין שהוא חייב על פת חיטין? תלמוד לומר: "לכל אשר יבטא האדם".

מֵיתִיבִי: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל נְדִיב לֵב״!

מיתיבי [מקשים] על שמואל ממה ששנינו בברייתא: נאמר "מוצא שפתיך תשמר ועשית" (דברים כג, כד), אין לי אלא שהוציא בשפתיו, שרק אז חייב לקיים את נדרו, גמר בלבו בלבד מנין שהוא גם כן חייב על כך? תלמוד לומר: "כל נדיב לב" (שמות לה, כב), משמע שמתחייב על ידי החלטת הלב בלבד!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״כׇּל נְדִיב לֵב״.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], בנדבת קודש, דכתיב [שנאמר] במפורש "כל נדיב לב".

וְנִיגְמַר מִינַּהּ!

ושואלים: וניגמר מינה [ונלמד מכאן] שבכל דבר די בהחלטה שבלב!

מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

ומשיבים: משום דהוו [שהריהם] תרומה וקדשים, שבשניהם יש תוקף הלכתי להחלטה בלב, שני כתובין הבאין כאחד, שמלמדים במפורש דין מסויים, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין על השאר.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהם מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע אין למדים מהם?

הָווּ חוּלִּין וְקָדָשִׁים, וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.

ומשיבים: כי הוו [הרי זה] חולין וקדשים, וחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו לומדים], שיש בדיני קדשים צדדים חמורים הרבה.