דף יומי סוטה ד׳

וְכַמָּה שִׁיעוּר סְתִירָה? כְּדֵי טוּמְאָה, כְּדֵי בִיאָה, כְּדֵי הַעֲרָאָה.

ומבררים: וכמה הוא שיעור סתירה — כדי טומאה, כלומר, כדי ביאה, ולא ביאה גמורה, אלא כדי העראה (מגע ראשוני של ביאה).

כְּדֵי הַקָּפַת דֶּקֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ.

וכמה זמן נחוץ לכך — כדי הקפת דקל, כמשך הזמן הנחוץ להקיף בהליכה עץ דקל, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' אליעזר אומר: כדי מזיגת (מהילת) הכוס של יין שיש בה שיעור רביעית. ר' יהושע אומר: כדי לשתותו, את היין, מן הכוס שנמזגה.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כְּדֵי לִגְמוֹעַ שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זוֹ אַחַר זוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִרְמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְשׁוֹר גַּרְדִּי נִימָא.

בן עזאי אומר: כדי לצלות ביצה. ר' עקיבא אומר: כדי לצלותה ולגומעה. ר' יהודה בן בתירא אומר: כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו. ר' אלעזר בן ירמיה אומר: כדי משך הזמן שבו צריך לקשור גרדי (אורג) נימא (חוט).

חָנִין בֶּן פִּנְחָס אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לְתוֹךְ פִּיהָ לִיטּוֹל קֵיסָם. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לַסַּל לִיטּוֹל כִּכָּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״.

חנין בן פנחס אומר: כדי שתושיט האשה ידה לתוך פיה ליטול קיסם מבין שיניה. החכם פלימו אומר: כדי שתושיט אשה ידה לסל ליטול ככר. ומוסיף: אף על פי שאין מן הכתובים ראיה לדבר, מכל מקום יש זכר לדבר: "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (משלי ו, כו).

וְכׇל הָנֵי לְמָה לִי?

ותחילה שואלים: וכל הני [אלה] שיעורי זמן שנאמרו: כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה, כדי הקפת דקל, למה לי?

צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא כְּדֵי טוּמְאָה, הֲוָה אָמֵינָא: כְּדֵי טוּמְאָתָהּ וְאַרְצוּתָהּ, קָא מַשְׁמַע לַן כְּדֵי בִיאָה.

ומשיבים: צריכי [צריכים] הדברים, דאי תנא [שאילו היה שונה] החכם רק כדי טומאה, הוה אמינא [הייתי אומר] שהכוונה למשך הזמן שנדרש כדי טומאתה בביאה וגם כדי ארצותה [ריצויה, פיתויה] קודם לכן, קא משמע לן [השמיע לנו] כדי ביאה בלבד.

וְאִי תְּנָא כְּדֵי בִיאָה, הֲוָה אָמֵינָא: כְּדֵי גְּמַר בִּיאָה, קָא מַשְׁמַע לַן כְּדֵי הַעֲרָאָה.

ואי תנא [ואילו היה שונה] רק כדי ביאה, הוה אמינא [הייתי אומר] עד כדי גמר ביאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כדי העראה בלבד.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן כְּדֵי הַעֲרָאָה, הֲוָה אָמֵינָא: כְּדֵי הַעֲרָאָה וְאַרְצוּתָהּ, קָא מַשְׁמַע לַן כְּדֵי טוּמְאָה. וְכַמָּה כְּדֵי [הַעֲרָאָה] — כְּדֵי הַקָּפַת דֶּקֶל.

ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] כדי העראה בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] כדי העראה וארצותה [וריצויה, פיתויה], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כדי טומאה, וכבר למדנו שאין היא כוללת את הריצוי. ואחר כך בא להשמיענו כמה כדי [העראה] — כדי הקפת דקל.

וּרְמִינְהִי ״וְנִסְתְּרָה״, וְכַמָּה שִׁיעוּר סְתִירָה לֹא שָׁמַעְנוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִיא נִטְמָאָה״, הֱוֵי אוֹמֵר — כְּדֵי טוּמְאָה, כְּדֵי בִיאָה, כְּדֵי הַעֲרָאָה, כְּדֵי חֲזָרַת דֶּקֶל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] מברייתא אחרת; נאמר בסוטה "ונסתרה" (במדבר ה, יג) וכמה שיעור סתירה לא שמענו, כשהוא אומר "והיא נטמאה" (במדבר ה, יג) הוי אומר ששיעור סתירה — כדי טומאה, והוא כדי ביאה, כלומר, כדי העראה, והוא כדי חזרת דקל, אלו דברי ר' אליעזר,

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ.

ר' יהושע אומר: כדי מזיגת הכוס. בן עזאי אומר: כדי לשתותו, ר' עקיבא אומר: כדי לצלות ביצה. ר' יהודה בן בתירא אומר: כדי לגומעה.

קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: הַיְינוּ הַקָּפַת דֶּקֶל, הַיְינוּ חֲזָרַת דֶּקֶל. הָתָם אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּדֵי הַקָּפַת דֶּקֶל, וּפְלִיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲלֵיהּ. הָכָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּדֵי חֲזָרַת דֶּקֶל!

ומעירים: קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר היינו [הוא] הקפת דקל המוזכרת בברייתא הקודמת היינו [הוא] חזרת דקל ששני שיעורי זמן אלה זהים, ואם כן יש סתירה בין המקורות, שכן התם [שם] בברייתא הראשונה אמר ר' ישמעאל כדי הקפת דקל, ופליג [וחלק] ר' אליעזר עליה [עליו], ואילו הכא [כאן] אמר ר' אליעזר עצמו כדי חזרת דקל!

אָמַר אַבָּיֵי: הַקָּפָה בָּרֶגֶל, חֲזָרָה בָּרוּחַ.

אמר אביי: אין שיעורם שווה, אלא הקפה כוונתה משך הזמן שאדם מקיף דקל ברגל, וחזרה היא ברוח שהרוח מניעה את הדקל ואחר חוזר הדקל למקומו, והוא שיעור קצר יותר.

בָּעֵי רַב אָשֵׁי: חֲזָרָה בָּרוּחַ כִּי הֵיכִי דְּאָזֵיל וַהֲדַר אָתֵי, אוֹ דִילְמָא כִּי הֵיכִי דְּאָזֵיל וְאָתֵי וַהֲדַר קָאֵי בְּדוּכְתֵּיהּ. תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב אשי: חזרה זו ברוח האם שיעורה כי היכי דאזיל והדר אתי [כדי שהדקל הולך ושב] ואפילו הוא עדיין נע, או דילמא כי היכי דאזיל ואתי והדר קאי בדוכתיה [שמא כשהוא הולך ובא ושב ועומד במקומו] שנמשך הדבר זמן ארוך יותר עד שהדקל נשאר עומד ונח במקומו. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

הָתָם אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס, הָכָא: כְּדֵי חֲזָרַת דֶּקֶל! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא.

וסתירה נוספת: התם [שם] בברייתא ראשונה אמר ר' אליעזר: כדי מזיגת הכוס, הכא [כאן] הוא אומר: כדי חזרת דקל! ומשיבים, אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא.

הָתָם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ, הָכָא אָמַר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס! אֵימָא כְּדֵי לִמְזוֹג וְלִשְׁתּוֹת. וְלֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא! אִם כֵּן, הַיְינוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ועוד שואלים: התם [שם] אמר ר' יהושע: כדי לשתותו, הכא [כאן] אמר: כדי מזיגת הכוס! ומשיבים: אימא [אמור] שיש לצרף את הדברים ולומר שהכוונה בשתי הברייתות היא לשיעור זמן כדי למזוג ולשתות. ושואלים: ולימא [ושיאמר]: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא, כפי שתירצנו את שיטת ר' אליעזר! ומשיבים: אם כן היינו [זוהי] שיטת ר' אליעזר שאמר: כדי חזרת דקל, וכבר אמרנו שמזיגת הכוס וחזרת דקל הם שיעור אחד.

הָתָם אָמַר בֶּן עַזַּאי: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה, הָכָא אָמַר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא.

ועוד שואלים: התם [שם] אמר בן עזאי: כדי לצלות ביצה, ואילו הכא [כאן] אמר: כדי לשתותו. ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא.

הָתָם אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ, הָכָא אָמַר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה! אֵימָא כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה וּלְגוֹמְעָהּ. וְלֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא! אִם כֵּן, הַיְינוּ בֶּן עַזַּאי.

ועוד, התם [שם] אמר ר' עקיבא: כדי לגומעה, הכא [כאן] אמר: כדי לצלות ביצה! ומשיבים: אימא [אמור] שהכוונה היא כדי לצלות ביצה ולגומעה. ושואלים: ולימא [ושיאמר]: אידי ואידי חד שיעורא [ושיאמר זה וזה שיעור אחד] הוא! ומשיבים: אם כן אתה מפרש, היינו [זו היא] שיטת בן עזאי, שאמר: כדי לשתותו, וצריך לומר שיש חילוק ביניהם.

הָתָם אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: כְּדֵי לִגְמוֹעַ שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זוֹ אַחַר זוֹ, הָכָא אָמַר: כְּדֵי לְגוֹמְעָהּ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי עֲקִיבָא קָאָמַר, דְּקָאָמַר מְשַׁעֲרִין בִּצְלִיאָה וּבִגְמִיעָה: אֵימָא שִׁיעוּר גְּמִיעָה לְחוֹדַהּ כְּדֵי לִגְמֹעַ שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זוֹ אַחַר זוֹ, דְּהַיְינוּ צְלִיאָה וּגְמִיעָה.

ועוד שואלים: התם [שם] אמר ר' יהודה בן בתירא: כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו, הכא [כאן] אמר: כדי לגומעה, כלומר, ביצה אחת! ומשיבים: לדבריו של ר' עקיבא קאמר [אומר הוא], דקאמר [שאמר] ר' עקיבא משערין בצליאה (בצליה) ובגמיעה, והשיב לו ר' יהודה: אימא [אמור] שיעור גמיעה לחודה [לבדה] שיש בו כדי לגמע שלש ביצים זו אחר זו, דהיינו [שהוא] שווה שיעור צליאה וגמיעה, ואין צורך לשער גם בצליה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִרְמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְשׁוֹר גַּרְדִּי נִימָא. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: דִּמְרַחַק, אוֹ דִּמְקָרַב? תֵּיקוּ.

בברייתא הראשונה שנינו שר' אלעזר בן ירמיה אומר: כדי שיקשור גרדי (אורג) נימא (חוט). בעי [שאל] רב אשי: האם מדובר שחלקי הנימה דמרחק [שרחוקים] הם, ומשך הזמן הנדרש לקשירתם ארוך יותר, או דמקרב [שקרובים] הם? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

חָנִין בֶּן פִּנְחָס אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לְתוֹךְ פִּיהָ לִיטּוֹל קֵיסָם. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: דִּמְהַדַּק אוֹ דְּלָא מְהַדַּק? תֵּיקוּ.

ועוד שנינו שם, חנין בן פנחס אומר: כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם. בעי [שאל] רב אשי: כיצד בדיוק מדובר, האם הקיסם דמהדק [שמהודק] בין השיניים ומשך הזמן להוציאו ארוך יותר או שלא מהדק [מהודק]? גם לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתּוֹשִׁיט יָדָהּ לַסַּל לִיטּוֹל כִּכָּר. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: דִּמְהַדַּק אוֹ דְּלָא מְהַדַּק? בְּחַדְתָּא אוֹ בְּעַתִּיקָא? בְּחַמִּימָא אוֹ בְּקָרִירָא?

ועוד, פלימו אומר: כדי שתושיט אשה ידה לסל כדי ליטול מתוכו ככר. בעי [שאל] רב אשי: האם מדובר דמהדק [שמהודק] הככר בתוך הסל או דלא מהדק [שאינו מהודק], בחדתא [בסל חדש] או בעתיקא [בישן], שהסל הישן חלק יותר, ואילו בסל חדש מעכבים ראשי הנצרים את הככר, בחמימא [בלחם חם] או בקרירא [בלחם קר], שככר לחם חמה רכה ונצמדת יותר, וקשה יותר להוציאה.

בִּדְחִטֵּי אוֹ בְּדִשְׂעָרֵי? בְּרַכִּיכָא אוֹ בַּאֲקוֹשָׁא? תֵּיקוּ.

בדחטי [בשל חיטים] או בדשערי [בשל שעורים], שזו של חיטים מחליקה מן הידים, ושיעור הוצאתה מהסל ארוך יותר. ברכיכא [בככר רכה] או באקושא [בקשה]? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד, יעמדו] במקומן.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד — בְּעַצְמוֹ שִׁיעֵר. וְהָאִיכָּא בֶּן עַזַּאי דְּלָא נְסֵיב?

אמר רב יצחק בר רב יוסף אמר ר' יוחנן: כל אחד ואחד מן החכמים הללו שחלקו מהו שיעור זמן העראה — בעצמו מתוך נסיונו שלו שיער (העריך) את הזמן. ושואלים: והאיכא [והרי יש] בין חכמים אלה בן עזאי שלא נסיב [נשא אשה] וכיצד שיער בעצמו?

אִיבָּעֵית אֵימָא: נְסֵיב וּפֵירַשׁ הֲוָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵרַבֵּיהּ שְׁמִיעַ לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: נסיב ופירש הוה [שנשא אשה ופרש ממנה היה] ולכן ידע מעצמו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מרביה שמיע ליה [מרבו נשמע לו הדבר], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד) ויודעים הם אפילו דברים שלא התנסו בהם בעצמם.

דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: כׇּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם — כְּאִילּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״.

א כיון שהוזכרה דרשת החכם פלימו על הכתוב "כי בעד אשה זונה וכו'" (משלי ו, כו), מביאים דרשה אחרת על אותו פסוק. דרש רב עוירא, זמנין אמר לה [פעמים אמר אותה, את השמועה הזו] משמיה [משמו] של ר' אמי, וזמנין אמר לה משמיה [ופעמים אמר אותה משמו] של ר' אסי: כל האוכל לחם בלא נטילת ידים — הרי זה עוון חמור ונחשב לו כאילו בא על אשה זונה. שנאמר "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם".

אָמַר רָבָא: הַאי ״בְּעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״ — ״בְּעַד כִּכַּר לֶחֶם עַד אִשָּׁה זוֹנָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כׇּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה, לְסוֹף מְבַקֵּשׁ כִּכַּר לֶחֶם.

אמר רבא: האי [כתוב זה] "בעד אשה זונה עד ככר לחם" הרי אינו מבטא כלל רעיון זה, שאם כן בסדר הפוך: "בעד ככר לחם עד אשה זונה" מיבעי ליה [צריך היה לו] שיאמר! אלא אמר רבא, כך צריך לדרוש את הכתוב: כל הבא על אשה זונה — לסוף מגיע לידי עניות והוא מבקש מן הבריות ככר לחם.

אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מַיִם רִאשׁוֹנִים — צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, מַיִם אַחֲרוֹנִים — צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנּוֹטֵל יָדָיו — צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, שֶׁמָּא יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַפֶּרֶק, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.

ובענין נטילת ידיים, אמר ר' זריקא אמר ר' אלעזר: כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מים ראשונים כשנוטל את ידיו לפני האכילה — צריך שיגביה ידיו למעלה לאחר מכן שלא יחזרו המים לידיו, וכשנוטל מים אחרונים בסוף הסעודה — צריך שישפיל ידיו למטה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל ידיו לסעודה — צריך שיגביה ידיו למעלה לאחר הנטילה, שמא יצאו המים בשעת נטילה חוץ לפרק על חלק היד שלא תקנו חכמים נטילה עליו, ואם אינו מגביה ידיו יש לחשוש שמא יחזרו המים האלו, ויטמאו את הידים.

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלֹא נִיגּוּב יָדַיִם — כְּאִילּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ׳״.

אמר ר' אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים לאחר נטילה, וממאיס הוא בכך את הפת — כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר על אכילת לחם מאוס: "ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים

וּמַאי ״וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — לְבַסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד״.

ב כיון שדרשו את הכתוב "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" שואלים: ומאי [ומה פירוש] המשך הפסוק "ואשת איש נפש יקרה תצוד"? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח (גאוה) — לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר "ואשת איש נפש יקרה תצוד".

אָמַר רָבָא: הַאי ״נֶפֶשׁ יְקָרָה״ — ״נֶפֶשׁ גְּבוֹהָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְעוֹד: ״הִיא תָּצוּד״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כׇּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִילּוּ לָמַד תּוֹרָה דִּכְתִיב בַּהּ ״יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים״, מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים, ״הִיא תְּצוּדֶנּוּ״ — לְדִינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

אמר רבא: האי [ביטוי זה] "נפש יקרה" אינו מתאים לפירוש זה, אלא "נפש גבוהה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שזה הוא הביטוי הראוי עבור גאוה. ועוד: "היא תצוד" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר "נפש יקרה היא תצוד אשת איש"! אלא אמר רבא, כך יש לדרוש את הכתוב: כל הבא על אשת איש, אפילו למד תורה, דכתיב [שנאמר] בה "יקרה היא מפנינים" (יחזקאל ג, טו), ופירשו חכמים כי יקרה וחשובה התורה עד שהלומדה נחשב יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ("פנינים") — היא עבירה זו באשת איש תצודנו לדינה של גיהנם ולא תועיל לו התורה שלמד.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְלָא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״.

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח — כאילו עובד עבודה זרה. והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "תועבת ה' כל גבה לב" (יחזקאל טז, ה) וכתיב התם [ונאמר שם] בכתובים המדברים על השמדת עבודה זרה: "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו).

וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: כְּאִילּוּ כָּפַר בָּעִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳״.

ור' יוחנן דידיה [משל עצמו] אמר: מי שיש בו גסות הרוח כאילו כפר בעיקר, שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח, יד).

רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּאִילּוּ בָּא עַל כׇּל הָעֲרָיוֹת. כְּתִיב הָכָא: ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל וְגוֹ׳״.

ר' חמא בר חנינא אמר: מי שמתגאה כאילו בא על כל העריות, והראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם [ונאמר שם] בסיום פרשת העריות "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ

עוּלָּא אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״ — אַל תִּיקְרֵי ״בַּמֶּה״, אֶלָּא ״בָּמָה״.

"(ויקרא יח, כז). עולא אמר: המתגאה כאילו בנה במה לעבודה זרה, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ישעיה ב, כב) בזה שמרגיש ומדגיש את מציאותו ("אשר נשמה באפו") — אל תיקרי [תקרא] "במה" אלא "במה של עבודה זרה נחשב הוא".

מַאי ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה״? אָמַר רַב: כׇּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִילּוּ הִקְנָהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה׳ אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

כיון שדרשו את הכתוב "תועבת ה' כל גבה לב" שואלים לגבי המשכו של פסוק זה: מאי [מה] פירוש "יד ליד לא ינקה"? אמר רב: כל הבא על אשת איש, אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "הרימתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ" (בראשית יד, כב) שידו דומה מבחינה זו לידו של אברהם אבינו ("יד ליד") — לא ינקה מדינה של גיהנם.

קַשְׁיָא לְהוּ לִדְבֵי רַבִּי שֵׁילָא: הַאי ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה״, ״יָדִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

קשיא להו [היה קשה להם] לדבי [לחכמים בבית מדרשו] של ר' שילא: האי [זה] הביטוי "יד ליד לא ינקה" אינו מתאים לדרשה זו, אלא "ידי" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] אם הוא מרמז לדברי אברהם אבינו!

אֶלָּא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: אֲפִילּוּ קִיבֵּל תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

אלא אמרי דבי [אומרים החכמים מבית מדרשו] של ר' שילא: אפילו קיבל תורה מידיו של הקדוש ברוך הוא כמשה רבינו, דכתיב ביה [שנאמר בו] "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), שכביכול נתן ה' את התורה מימינו שלו לידו של משה — לא ינקה מדינה של גיהנם.

קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הַאי ״יָד לְיָד״, ״יָד מִיָּד״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ!

קשיא ליה [קשה לו] לר' יוחנן על פירוש זה: האי [ביטוי זה] "יד ליד" אינו מתאים, אלא "יד מיד" מיבעיא ליה [נצרכה לו] לומר!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

אלא אמר ר' יוחנן: