דף מ״ב עמוד א
״וַיְהִי הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּה בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אֵינֶנִּי נֹפֵל אֶל הַכַּשְׂדִּים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְיִתְפֹּשׂ יִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל הַשָּׂרִים״.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה — מְאוּסָה כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד״, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה. מַאי ״גַּלְמוּדָה״ — גְּמוּלָה מִבַּעְלָהּ.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה — לְסוֹף גּוֹלָה, כְּתִיב הָכָא: ״כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְגוֹ׳״.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵיצִים, וְכַת חֲנֵיפִים, וְכַת שַׁקָּרִים, וְכַת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע.
כַּת לֵיצִים — דִּכְתִיב: ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים״. כַּת חֲנֵיפִים — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא״. כַּת שַׁקָּרִים — דִּכְתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״.
כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״, צַדִּיק אַתָּה ה׳ — לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע.
הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּקָרׇבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן״ — זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וְדִבֶּר אֶל הָעָם״ — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
״וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ עַל אוֹיְבֵיכֶם״ — וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן וְלָא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין. שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכׇל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכׇל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן וְגוֹ׳״. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם.
״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ׳״. ״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם״ — מִפְּנֵי צׇהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת, ״אַל תִּירְאוּ״ — מִפְּנֵי הַגָּפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין, ״אַל תַּחְפְּזוּ״ — מִקּוֹל קְרָנוֹת, ״אַל תַּעַרְצוּ״ — מִפְּנֵי קוֹל צְווֹחוֹת.
״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם״. הֵם בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גׇּלְיָת, מָה הָיָה סוֹפוֹ — לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ, מָה הָיָה סוֹפוֹ — לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן, ״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ׳״ — זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן.
גְּמָ׳ מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: שֶׁנֶּאֱמַר ״וְדִבֶּר״, וּלְהַלָּן אוֹמֵר ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״, מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם״. יָכוֹל כׇּל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים״, מָה שׁוֹטְרִים בִּמְמוּנֶּה, אַף כֹּהֵן בִּמְמוּנֶּה. וְאֵימָא כֹּהֵן גָּדוֹל? דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֵר, מָה שׁוֹטֵר שֶׁיֵּשׁ מְמוּנֶּה עַל גַּבָּיו — אַף כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ מְמוּנֶּה עַל גַּבָּיו.
כֹּהֵן גָּדוֹל נָמֵי, הָאִיכָּא מֶלֶךְ עַל גַּבָּיו! בַּעֲבוֹדָתוֹ קָאָמַר. וְאֵימָא סְגָן! סְגָן לָאו מְמוּנֶּה הוּא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: לָמָּה סְגָן מְמוּנֶּה — שֶׁאִם אֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו.
״וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַאי שְׁנָא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית — אִי אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיָדָם.
״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ כּוּ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעֲמַיִים מְדַבֵּר עִמָּם, אַחַת בַּסְּפָר, וְאַחַת בַּמִּלְחָמָה. בַּסְּפָר מַה הוּא אוֹמֵר —
"ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקדת ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר אל הכשדים אתה נפל. ויאמר (לו) ירמיהו שקר אינני נפל אל (על) הכשדים", וכתיב [ונאמר]: "ויתפש (יראייה ב) ירמיהו ויבאהו אל השרים" (ירמיה לז, יג-יד), והוא היה בן בנו של חנניה בן עזור, ונענש ירמיהו ונתפס ביד נכד זה כעונש על שהחניף לסבו.
ואמר ר' אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה — הריהי מאוסה כנדה, שנאמר: "כי עדת חנף גלמוד" (איוב טו, לד), שכן בכרכי הים קורין לנדה "גלמודה". ומעירים: מאי [מה פירוש הלשון] "גלמודה" — נוטריקון: גמולה (מובדלת, מופרשת) מבעלה.
ואמר ר' אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה — לסוף גולה, כתיב הכא [נאמר כאן] "כי עדת חנף גלמוד", וכתיב התם [ונאמר שם] "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה" (ישעיה מט, כא) ולמד מכאן שעם הגלמוד באה גם הגלות.
אמר ר' ירמיה בר אבא: ארבע כיתות (ארבעה סוגים) של אנשים אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרים (שקרנים), וכת מספרי לשון הרע.
וראיה לדבר: כת ליצים — דכתיב [שנאמר]: "משך ידו את לצצים" (הושע ז, ה), כלומר הקדוש ברוך הוא כביכול מושך ידו ואינו רוצה להיות איתם. כת חניפים — דכתיב [שנאמר]: "כי לא לפניו חנף יבוא" (איוב יג, טז). כת שקרים — דכתיב [שנאמר]: "דבר שקרים לא יכון (יתייצב) לנגד עיני" (תהלים קא, ז).
כת מספרי לשון הרע — דכתיב [שנאמר]: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע" (תהלים ה, ה), ומפרשים: צדיק אתה ה' — לא יגור במגורך, יחד איתך, רע, כלומר מי שמספר לשון הרע. שכן נאמר בהמשך הפסוקים: "כי אין בפיהו נכונה קירבם הוות קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון" (תהלים ה, י).
א משנה משוח מלחמה בשעה שהיה מדבר אל העם — בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן" (דברים כ, ב) — זה כהן משוח מלחמה שנמשח במיוחד לצורך זה, "ודבר אל העם" (דברים כ, ב) — בלשון הקודש.
"ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם" (דברים כ, ג) — ולא על אחיכם, כלומר, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין. וההבדל הוא שאם תפלו בידם של אחיכם ירחמו עליכם, כמה שנאמר שלאחר המלחמה שהיתה בין יהודה וישראל "ויקמו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערמיהם הלבישו מן השלל וילבשום וינעלום ויאכלום וישקום ויסכום וינהלום בחמרים לכל כושל ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שמרון" וגו' (דברי הימים ב כח, טו). אלא על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם.
ועוד אומר להם הכהן "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ, ג), ומפרשים: "אל ירך לבבכם" — מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות של האויב, "אל תיראו" — מפני הגפת תריסין (הקשת מגינים) ושפעת (רעש) הקלגסין (הנעליים), "אל תחפזו" — מקול קרנות (חצוצרות), "ואל תערצו" — מפני קול צווחות,
"כי ה' אלהיכם ההלך עמכם" (דברים כ, ד). זכרו כי הם באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום (הקדוש ברוך הוא). פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו — לסוף נפל בחרב ונפלו הם עמו. בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו — לסוף נפל בחרב והם נפלו עמו. ואתם אי (אין) אתם כן, "כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם" (דברים כ, ד) — זה מחנה הארון שהיה הולך איתם למלחמה.
ב גמרא על האמור במשנה שואלים: מאי קאמר [מה אמר], כלומר, כיצד הוא לומד ממה שנאמר "ודבר אל העם" שהיה אומר בלשון הקודש? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: הדבר נלמד בגזירה שווה, שנאמר כאן: "ודבר", ולהלן אומר: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט), מה להלן דברי ה' ומשה היו בלשון הקודש — אף כאן בלשון הקודש.
תנו רבנן [שנו חכמים]: "ונגש הכהן ודבר אל העם" (דברים כ, ב). יכול כל כהן שירצה עושה זאת — תלמוד לומר באותה פרשה: "ודברו השטרים" (דברים כ, ה), מה שוטרים — בממונה, שהשוטר אינו סתם אדם, אלא מי שנתמנה לצורך שמירת הסדר וכפיית הדינים, אף כהן — דווקא בממונה לצורך זה. ושואלים: ואימא [ואמור] שיעשה זאת דווקא כהן גדול? ומשיבים: דומיא [בדומה] לשוטר, מה שוטר הוא מי שיש ממונה על גביו שהוא השופט — אף בכהן זה מדובר שיש ממונה על גביו, שהכהן גדול הוא הממונה על משוח המלחמה.
ושואלים: כהן גדול נמי [גם כן], האיכא [הרי יש] מלך על גביו, ומדוע לא ידבר הוא אל העם! ומשיבים: שיש עליו ממונה בעבודתו קאמר [אמר], שאף שהמלך גבוה מהכהן הגדול בשררה, אבל בתפקידו בכהונה הוא הגדול. ושואלים: ואימא [ואמור] שיהיה המדבר אל העם סגן הכהנים, שהוא השני בגדולה לכהן גדול! ומשיבים: סגן לאו [לא] ממונה הוא, שאין לו בעצם מינוי מסויים של שררה אלא הוא רק ממלא מקום. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' חנינא סגן הכהנים: למה סגן ממונה — שאם אירע בו פסול בכהן גדול נכנס הסגן ומשמש תחתיו, אבל כשלעצמו אין לו מינוי מיוחד.
ג נאמר במשוח מלחמה "ואמר אלהם שמע ישראל" (דברים כ, ג). ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] בלשון "שמע ישראל"? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי, אומר הוא להם דווקא "שמע ישראל" כיון שאמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית — אי (אין) אתם נמסרין בידם של אויביכם, וזהו שרומז בלשון "שמע ישראל".
על מה ששנינו במשנה בין הדברים הנאמרים על ידי הכהן ליוצאים למלחמה : "אל ירך לבבכם אל תיראו" כו', תנו רבנן [שנו חכמים]: פעמיים מדבר הכהן עמם, פעם אחת כשהם נאספים למלחמה בספר (ליד הגבול), ופעם אחת במלחמה בשדה המערכה. בספר מה הוא אומר —
דף מ״ב עמוד ב
שִׁמְעוּ דִּבְרֵי מַעַרְכֵי הַמִּלְחָמָה, וְחִזְרוּ. בַּמִּלְחָמָה מָה הוּא אוֹמֵר: ״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ״. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין: מְגִיפִין, וּמְרִיעִין, צוֹוְחִין, וְרוֹמְסִין.
שמעו דברי מערכי המלחמה, ותדעו מי הם הראויים והמותרים לחזור מן המלחמה, וחזרו אלה שצריכים לחזור. במלחמה מה הוא אומר — "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו" (דברים כ, ג), ומעירים: ארבע אזהרות אלו הם כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין: מגיפין מקישים בכלי מלחמה, ומריעין בקרנות, צווחין, ורומסין רוקעים ברגלי סוסיהם כדי להפחיד את האוייב.
פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גׇּלְיָת כּוּ׳. גׇּלְיָת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁעָמַד בְּגִילּוּי פָּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי״, וְאֵין ״אִישׁ״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מַפִּילוֹ עַל יַד בֶּן אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה״.
א נאמר במשנה שאומר הכהן אל העם: פלשתים באו בנצחונו של גלית וכו'. כיון שנזכר ענין זה מפרשים את ענין מלחמת דוד בגלית. גלית, אמר ר' יוחנן: נקרא כך משום שעמד בגילוי פנים (בעזות מצח) לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ברו (בררו) לכם איש וירד אלי" (שמואל א, יז ח), ואין "איש" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג). אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מפילו על יד בן איש, שנאמר: "ודוד בן איש אפרתי הזה" (שמואל א, יז יב).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לְכָדוֹ פִּיו לְאוֹתוֹ רָשָׁע. אֶחָד: ״בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי״, וְאִידַּךְ: ״אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְגוֹ׳״. וְאִידַּךְ, דְּקָאָמַר לֵיהּ לְדָוִד: ״הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת״. דָּוִד נָמֵי אֲמַר לֵיהּ ״אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן״! הֲדַר אֲמַר לֵיהּ: ״וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי (יִשְׂרָאֵל) מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ״.
אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר: בשלשה מקומות לכדו פיו לאותו רשע, כלומר, שהוציא מפיו דברים שהיה בהם רמז שהוא עצמו עתיד ליפול: אחד — "ברו לכם איש וירד אלי" (שמואל א, יז ח), ודייק בלשון "ירד", כלומר, שהוא עצמו יהיה למטה. ואידך [והלשון האחר]: "אם יוכל להלחם אתי והכני" (שמואל א, יז ט), שפתח בלשון שיש בה מפלה לעצמו. ואידך [והאחר], דקאמר ליה [שאמר לו] לדוד: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות" (שמואל א, יז מג). ושואלים: דוד נמי [גם כן] אמר ליה [לו] "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון" (שמואל א, יז מה)! ומשיבים: הדר [חזר] ואמר ליה [לו] מיד: "ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי (ישראל) מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א, יז מה).
״וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְבַטְּלָן מִקְּרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. ״וַיִּתְיַצַּב אַרְבָּעִים יוֹם״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶן תּוֹרָה.
על מה שנאמר "ויגש הפלשתי השכם והערב" (שמואל א, יז טז), אמר ר' יוחנן: עשה זאת בכוונה, כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית שזמנה הוא בבוקר ובערב. ועל מה שנאמר "ויתיצב ארבעים יום" (שמואל א, יז טז), אמר ר' יוחנן: כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה שרצה לבטלה.
״וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְגוֹ׳״. מַאי ״בֵּינַיִם״? אָמַר רַב: שֶׁמְּבוּנֶּה מִכׇּל מוּם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּינוֹנִי שֶׁבְּאֶחָיו. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּבִנְיַן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בַּר מְאָה פָּפֵי וַחֲדָא נָאנָאי.
נאמר "ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת" (שמואל א, יז ד). ושואלים: מאי [מה פירוש] "בינים"? אמר רב: שמבונה ומושלם ונקי מכל מום. ושמואל אמר: משמעות "בינים" — שהוא בינוני שבאחיו, והיו גדולים ממנו. דבי [בבית מדרשו] של ר' שילא אמר החכם: שהוא עשוי חזק כבנין. ר' יוחנן אמר: בר [בן] מאה פפי וחדא נאנאי [אבות וכלב אחד], שנבעלה אמו לכלב, וזה לשון "בינים" — שיצא מבין כולם.
״וְגׇלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אֶת אִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב ״מַעֲרוֹת״, וְקָרֵינַן ״מַעַרְכוֹת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ.
נאמר: "גלית שמו מגת" (שמואל א, יז ד). תני [שנה] רב יוסף: שהכל דשין (בועלים) את אמו כגת שהכל דשים בה. כתיב [כתוב] על גלית שעלה מ"מערות פלשתים" (שמואל א, יז כג), וקרינן [וקוראים אנו] (הקרי הוא) "מערכות פלשתים ". תני [שנה] רב יוסף: שהכל הערו באמו ובעלוה, ולכן הכתיב הוא "מערות פלשתים".
כְּתִיב ״הָרָפָה״, וּכְתִיב ״עׇרְפָּה״, רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר: ״הָרָפָה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״עׇרְפָּה״ — שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאַחֲרֶיהָ, וְחַד אָמַר: ״עׇרְפָּה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״הָרָפָה״ — שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וְתִפְרֹשׁ הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי״.
כתיב [נאמר] ששם אמו של גלית היה "הרפה" (שמואל ב כא, טז), וכתיב [ונאמר] במקום אחר שם דומה "ערפה" (רות א, ד), רב ושמואל נחלקו בכך; חד [אחד] מהם אמר: "הרפה" שמה, ולמה נקרא שמה "ערפה" — שהכל עורפין (בועלים) אותה מאחריה. וחד [ואחד] אמר: "ערפה" שמה, ולמה נקרא שמה "הרפה" — שהכל דשין אותה כהריפות (כחיטים כתושות), וכן הוא אומר: "ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הרפות" (שמואל ב יז, יט). ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שתילמד משמעות המלה הזו מהכא [מכאן], ממקום זה: "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הרפות בעלי" (משלי כז, כב).
״וְאֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף וּמָדוֹן גׇּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב.
נאמר "את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו" (שמואל ב כא, כב), ושואלים: מאי נינהו [מי הם אלה]? אמר רב חסדא: סף ומדון גלית וישבי בנוב (ראה שמואל ב כא, טז-כ).
״וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״, דִּכְתִיב: ״וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה, וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה. דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר אַרְבַּע דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִידָה עׇרְפָּה עַל חֲמוֹתָהּ — זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד״,
נאמר שם: "ויפלו ביד דוד וביד עבדיו", מדוע? — דכתיב [שנאמר]: "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" (רות א, יד), אמר ר' יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה, כלומר, גלית שבא מערפה שנשקה לחמותה אך נפרדה ממנה, ויפלו ביד בני הדבוקה, דוד שבא מרות שדבקה בה. דרש רבא: בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה בצער — זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים, שנאמר: "ותשנה קולן ותבכינה עוד" (רות א, יד).
כְּתִיב: ״חֵץ חֲנִיתוֹ״, וְקָרֵינַן ״עֵץ חֲנִיתוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעָנוּ לַחֲצִי שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן שֶׁל רְשָׁעִים. וְלָא לִפְתַּח בֵּיהּ כְּלָל! לְאוֹדוֹעֵי שְׁבָחֵיהּ דְּדָוִד.
כתיב [נאמר] בגלית: "וחץ חניתו כמנור אורגים" (שמואל א יז, ז) וקרינן [וקוראים אנו] על פי המסורת "ועץ חניתו". אמר ר' אלעזר: עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע. כלומר, אפילו חצי חניתו היה גדול כל כך, ושינו בלשון כדי שלא ייאמר במפורש. מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים, להודיע כמה גיבורים הם. ושואלים: אם כן ושלא לפתח ביה [יפתח בו] כלל בסיפור גבורתו! ומשיבים: מכל מקום היה צריך לספר משהו כדי לאודועי שבחיה [להודיע את שבחו] של דוד שניצח אותו למרות שגיבור גדול היה גלית.
״בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ כּוּ׳״. כְּתִיב ״שׁוֹבַךְ״, וּכְתִיב ״שׁוֹפַךְ״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: ״שׁוֹפַךְ״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״שׁוֹבַךְ״ — שֶׁעָשׂוּי כְּשׁוֹבָךְ. וְחַד אָמַר: שׁוֹבַךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״שׁוֹפַךְ״ — שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ נִשְׁפָּךְ לְפָנָיו כְּקִיתוֹן.
ב שנינו במשנה שאמר הכהן לעם: "בני עמון באו בנצחונו של שובך כו'". כתיב [נאמר] במקום אחד "שובך" (שמואל ב י, יח), וכתיב [ונאמר] במקום אחר "שופך" (דברי הימים א יט, יח). רב ושמואל נחלקו בכך; חד [אחד] מהם אמר: "שופך" שמו, ולמה נקרא שמו "שובך" — כינוי הוא שהיה עשוי כשובך, שהיה גבוה ביותר. וחד [ואחד] אמר: "שובך" שמו, ולמה נקרא שמו "שופך" — שכל הרואה אותו נשפך לפניו מרוב אימה כקיתון זה של מים.
״אַשְׁפָּתוֹ כְּקֶבֶר פָּתוּחַ כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״. רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹרְקִין חֵץ עוֹשִׂין אַשְׁפַּתּוֹת אַשְׁפַּתּוֹת שֶׁל חֲלָלִים, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוּמָּנִין בַּקְּרָב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״. וְחַד אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צוֹרְכֵיהֶן עוֹשִׂין אַשְׁפַּתּוֹת אַשְׁפַּתּוֹת שֶׁל זֶבֶל, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מִפְּנֵי שֶׁחוֹלֵי מֵעַיִים הֵם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״.
נאמר "הנני מביא עליכם גוי ממרחק... אשפתו כקבר פתוח כלם גבורים" (ירמיה ה, טו-טז). רב ושמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' אמי ור' אסי נחלקו; חד [אחד] מהם אמר: בשעה שזורקין חץ, עושין הם אשפתות אשפתות (ערימות ערימות) של חללים, ושמא תאמר שאומנין (מומחים, בעלי מקצוע) בקרב ולא מחמת כוחם הגדול — תלמוד לומר: "כלם גבורים". וחד [ואחד] מהם אמר: בשעה שעושין צורכיהן עושין אשפתות אשפתות של זבל, ושמא תאמר מפני שחולי מעיים הם — תלמוד לומר: "כלם גבורים".
אָמַר רַב מָרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי מַאן דִּנְפִישׁ זִיבְלֵיהּ, חוֹלִי מֵעַיִים הוּא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לִיטְרַח בְּנַפְשֵׁיהּ.
אמר רב מרי: שמע מינה [למד מכאן], ממאמר זה: האי מאן דנפיש זיבליה [מי שמרובה הזבל, הצואה, שלו] — חולי מעיים הוא. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להודיענו שחולה הוא? ומשיבים: ליטרח בנפשיה [שידאג לעצמו] לחפש תרופה, שלא יכביד החולי.
״דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי חַד אָמַר: יַשִּׂחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ, וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים.
וכיוצא בו על הכתוב "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב, כה) נחלקו ר' אמי ור' אסי; חד [אחד] מהם אמר: ישחנה מדעתו, כלומר, ינסה להסיח אותה מליבו, וחד [ואחד] מהם אמר: הכוונה היא ישיחנה, יספרנה לאחרים.
״וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן כּוּ׳״, וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם וְכׇל כִּינּוּיָו
ג ועוד שנינו שאומר הכהן "ואתם אי אתם כן כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם "— זה מחנה הארון. וכל כך למה מכנים את מחנה הארון "ה' אלוקיכם"? מפני שהשם וכל כינויו הכתובים בלוחות הברית
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
