דף יומי סוכה נ״ג

אִשָּׁה הָיְתָה בּוֹרֶרֶת חִטִּים לָאוֹר שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה שעד כדי כך היה האור מרובה.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, יֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּישָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ — אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא, וּמִי שֶׁחָטָא — יָשׁוּב וְיִמְחוֹל לוֹ.

א שנינו במשנה כי חסידים ואנשי מעשה היו שרים לפניהם. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא: יש מהן שהיו אומרים בשירם כשבח לקדוש ברוך הוא: אשרי ילדותנו שלא חטאנו בצעירותינו, שלא ביישה בשל כך את זקנותנו — אלו חסידים ואנשי מעשה שהיו כל ימיהם עוסקים בתורה ומצוות. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו לאחר שחטאנו בהיותנו צעירים — אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא — ישוב וימחול לו ה'.

תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, אָמַר כֵּן: אִם אֲנִי כָּאן — הַכֹּל כָּאן, וְאִם אֵינִי כָּאן — מִי כָּאן. הוּא הָיָה אוֹמֵר כֵּן: מָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב — שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי. אִם תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, אִם אַתָּה לֹא תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי לֹא אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.

תניא [שנויה תוספתא]: אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, היה דורש בפני הציבור ומפציר בהם לבל יחטאו, ואמר כן, דעו כי כך אומר הקדוש ברוך הוא: אם אני כאן, שחפץ אני בבית הזה ומשרה אני בו את שכינתי — הכל כאן, שיהא כבודו קיים ויבואו כולם אליו, ואם איני כאן, שאסלק את שכינתי ממנו אם תחטאו — הרי מי כאן, מי הוא זה שיחפוץ לבוא לכאן. וכן הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב — שם רגלי מוליכות אותי, ולכן אני בא למקדש. ואף הקדוש ברוך הוא אומר: אם אתה תבא אל ביתי — אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי — אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).

אַף הוּא רָאָה גֻּלְגּוֹלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אֲמַר לַהּ: עַל דְּאַטֵּפְתְּ אַטְפוּךְ וּמְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ, לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי — תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ.

כיון שהוזכר הלל הזקן מזכירים אימרה אחרת שלו: אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך ומטיפיך יטופון [על שהטבעת — הטביעוך, ומטביעיך — יטובעו], שכך הדרך שכל אדם נענש ונגזר עליו מידה כנגד מידה. כהמשך לדברי הלל שרגלי אדם מוליכות אותו למקום האהוב עליו, אמר ר' יוחנן פתגם שונה במקצת: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה [רגליו של אדם הם ערבות בו], לאתר דמיתבעי [למקום שהוא מתבקש שם] — תמן מובילין יתיה [לשם הן מובילות אותו].

הָנְהוּ תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דַּהֲווֹ קָיְימִי קַמֵּי שְׁלֹמֹה, אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא, סוֹפְרִים דִּשְׁלֹמֹה הֲווֹ. יוֹמָא חַד חַזְיֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָא עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּקָא בָעוּ מִינַּאי הָנֵי תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דְּיָתְבִי הָכָא. מַסְרִינְהוּ לִשְׂעִירִים, שַׁדְּרִינְהוּ לְמָחוֹזָא דְלוּז. כִּי מְטוֹ לְמָחוֹזָא דְלוּז — שְׁכִיבוּ.

ומספרים: הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי [אותם שני כושיים שהיו עומדים לפני] שלמה; "אליחרף ואחיה בני שישא" (מלכים א' ד, ג) וסופרים של שלמה הוו [היו]. יומא חד חזייה [יום אחד ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קא עציב [שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה: דקא בעו מינאי [שרוצים ממני] שאקח את נפשם של הני תרתי כושאי דיתבי הכא [שני הכושים היושבים כאן]. מסרינהו [מסר אותם] שלמה לשעירים, השדים שהיו משמשים את שלמה, שדרינהו למחוזא דלוז [ושלח אותם על ידיהם למחוז לוז] ששם אין שליטה למוות. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו [כאשר הגיעו למחוז לוז מתו].

לִמְחַר, חַזְיֵהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָבָדַח! אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי בְּדִיחַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: בַּאֲתַר דִּבְעוֹ מִינַּאי, תַּמָּן שַׁדַּרְתִּינְהוּ. מִיָּד פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר: רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ, לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי — תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ.

למחר חזיא [ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קבדח [שהוא שמח]! אמר ליה [לו]: אמאי בדיחת [מדוע אתה שמח]? אמר ליה [לו] מלאך המות: באתר דבעו מינאי, תמן שדרתינהו [במקום שביקשו ממני שאקחם משם, לשם שלחת אותם]. שכן הורו לו ליטול את נפשם במחוז לוז, ומאחר והיו יושבים בבית שלמה ולא הגיעו מעולם ללוז, לא היתה לו אפשרות לבצע את שהוטל עליו ולכך היה עצב בתחילה. ומאחר שבסופו של דבר הגיעו ללוז בהוראת שלמה, ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן ונטל את נפשם ובשל כך היה שמח. ואז מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי, תמן מובילין יתיה [רגליו של אדם הן ערבות בו, למקום שהוא מתבקש לשם הן מובילות אותו].

תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר, וְזוֹרֵק אַחַת וְנוֹטֵל אַחַת וְאֵין נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ. וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה, נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוּדָלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, וְאֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְזוֹ הִיא קִידָּה.

ב ועוד בענין שמחת בית שואבה. תניא [שנויה ברייתא]: אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור (אש), וזורק אחת ונוטל אחת והיו כולן באויר ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה, היה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן לפי שהוא מעשה קשה ביותר, וזו היא קידה שהיה עושה הכהן הגדול.

לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאִיטְּלַע. וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם אַל יָטִיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאִיטְּלַע, וּמַנּוּ — לֵוִי. הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ.

ומספרים: החכם לוי אחוי [הראה] כיצד עושים קידה קמיה [לפני] רבי ואיטלע [ונעשה צולע], שנקעה ירכו מחמת המאמץ. ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זה שעשה קידה הוא שגרם לו] להיות צולע? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לעולם לא יטיח (יזרוק) אדם דברים כלפי מעלה בתפילתו, שלא יבוא בטענות קשות כלפי הקדוש ברוך הוא, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואף שנענה בתפילתו נענש ואיטלע [ונעשה צולע], ומנו [ומי הוא] זה — לוי. הרי שצליעתו נבעה בשל סיבה אחרת! ומשיבים: אין זו סתירה, הא והא גרמא ליה [זה וזה גרם לו], שמפני שהטיח דברים אירע לו שבשעת המאמץ נעשה צולע.

לֵוִי הֲוָה מְטַיֵּיל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בְּתַמְנֵי סַכִּינֵי. שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא בִּתְמָנְיָא מְזָגֵי חַמְרָא. אַבָּיֵי קַמֵּיהּ (דְּרָבָא) בִּתְמָנְיָא בֵּיעֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּאַרְבְּעָה בֵּיעֵי.

ומספרים: לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני [היה מהלך וזורק לפני רבי שמונה סכינים] באויר, ואילו שמואל היה עושה כן קמיה [לפני] שבור מלכא [המלך] בתמניא מזגי חמרא [בשמונה כוסות זכוכית המלאים יין] ולא היה היין נשפך, ואביי היה עושה כן קמיה [לפני] רבה בתמניא ביעי [בשמונה ביצים], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה עושה כן בארבעה ביעי [ביצים], וכל זה אגב אותו סיפור שסיפרנו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: כְּשֶׁהָיִינוּ שְׂמֵחִים שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ. כֵּיצַד? שָׁעָה רִאשׁוֹנָה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, מִשָּׁם לִתְפִלָּה, מִשָּׁם לְקׇרְבַּן מוּסַף, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין, מִשָּׁם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, מִשָּׁם לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה, מִשָּׁם לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, מִכָּאן וְאֵילָךְ לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.

תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יהושע בן חנניה, שהיה לוי: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו כל אותם הימים. כיצד היה סדר היום? שעה ראשונה של יום היה קרב תמיד של שחר והיו באים לראות בהקרבתו, משם היו הולכים לתפלה לבית הכנסת הסמוך, משם היו הולכים לראות בהקרבת קרבן מוסף, משם הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין, משם היו הולכים לבית המדרש ללמוד, משם היו הולכים לאכילה ושתיה בסוכה, משם הולכים לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים בבית המקדש, מכאן ואילך לאחר התמיד, היה לשמחת בית השואבה.

אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ — מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: לֹא טָעַמְנוּ טַעַם שֵׁינָה, דַּהֲווֹ מְנַמְנְמִי אַכַּתְפָּא דַהֲדָדֵי.

ותוהים: איני [וכן הוא] ויכול אדם לעשות כן? והאמר ר' יוחנן: אדם שאמר: "שבועה שלא אישן שלשה ימים" — מלקין אותו על שנשבע לשוא וישן לאלתר (מיד), כי אין אדם יכול להישאר ער שלושה ימים רצופים! אלא הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את דברי ר' יהושע: לא טעמנו טעם שינה, שלא ישנו שינה כתיקונה, אלא דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי [שהיו מנמנמים זה על כתיפו של זה], ואכן לא היו ערים לגמרי כל הזמן.

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהָהוּא מִדְּרַבָּנַן דַּהֲוָה קָמְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: שְׁמִיעַ לְךָ, הָנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָם דָּוִד? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קְפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. אָמַר דָּוִד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְהוֹרִידָן. אִי הָכִי, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה ״מַעֲלוֹת״ — ״יוֹרְדוֹת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

ג שנינו במשנה שחמש עשרה מעלות היו מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבספר תהלים. אמר ליה [לו] רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר אגדות לפניו], אמר ליה: שמיע לך [האם שמעת], הני [אותם] חמש עשרה שירי המעלות הכתובים בספר תהלים, כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה [לו] אותו תלמיד חכם: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין שהם המערות והנקבים ביסוד המקדש קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם], מיד אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן. הקשה לו רב חסדא: אי הכי [אם כך], לא חמש עשרה "מעלות" היו צריכים להיקרא אלא "יורדות" מיבעי ליה [היה צריך לו] שייקראו!

אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאַדְכַּרְתַּן (מִלְּתָא), הָכִי אִתְּמַר: בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קְפָא תְּהוֹמָא וּבְעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שְׁרֵי לְמִכְתַּב שֵׁם

אמר ליה [לו] רב חסדא: הואיל ואדכרתן מלתא, הכי אתמר [הואיל והזכרתני את הדבר, כך נאמר הדבר] במקורו: בשעה שכרה דוד את השיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם] אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב [האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב] שם של קודש

אַחַסְפָּא, וְנִשְׁדְּיֵהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח! לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי. אֲמַר דָּוִד: כׇּל דְּיָדַע לְמֵימַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ. נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי.

אחספא [על חרס] ואם אכן יש מי שברור לו הדבר להיתר, נשדיה בתהומא ומנח [נזרוק אותו לתהום וינוח התהום]! ליכא דקאמר ליה מידי [לא היה מי שיאמר לו דבר]. אמר דוד: כל דידע למימר [כל מי שיודע לומר] ואינו אומר לי דבר, יחנק בגרונו. ואז נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו מדעתו, ואמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו בדין סוטה, שבעלה חושד בה שנטמאה עם אחר אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, שכן בסוטה מוחקים מגילה שכתוב בה שם ה' במים ששותה הסוטה, לעשות שלום לכל העולם כולו — על אחת כמה וכמה שמותר. אמר ליה [לו] לדוד: שרי [מותר] הדבר.

כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא, וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי. כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא, אֲמַר: כַּמָּה דְּמִידְּלֵי — טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוֹקְמֵיהּ בְּאַלְפָּא גַּרְמִידֵי. אָמַר עוּלָּא: שְׁמַע מִינַּהּ סוּמְכָא דְאַרְעָא אַלְפָּא גַּרְמִידֵי. וְהָא חָזֵינַן דְּכָרֵינַן פּוּרְתָּא וְנָפְקִי מַיָּא! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָהוּא מִסּוּלָּמָא דִפְרָת.

כתב שם אחספא ושדי לתהומא, ונחית תהומא שתסר אלפי גרמידי [כתב שם קודש על חרס וזרק אותו לתהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמות]. כי חזי דנחית טובא [כאשר ראה שירד ביותר], אמר: כמה דמידלי [שמורם] התהום — טפי מירטב עלמא [יותר רטוב העולם] ומועיל לחקלאות, על כן אמר חמש עשרה שירי מעלות, ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי [והעלוהו לתהום חמש עשרה אלף אמות] ואוקמיה באלפי גרמידי [והעמידוהו שיהא התהום באלף אמות]. אמר עולא: שמע מינה סומכא דארעא אלפי גרמידי [למד מכאן כי יסודה, עובייה של הארץ עד התהום אלף אמות]. ושואלים: והא חזינן דכרינן פורתא ונפקי מיא [והרי אנו רואים שאנו חופרים מעט ויוצאים מים] ואין צריך לחפור אלף אמה! אמר רב משרשיא: ההוא מסולמא דפרת [זה מסולמות הפרת], כלומר ממימי הנהר פרת ושאר הנהרות שמוצאם במקום גבוה ועוברים ומחלחלים דרך האדמה, ומהם יוצאים ובוקעים המים, אבל לא ממימי התהום עצמם.

וְעָמְדוּ כֹּהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד כּוּ׳. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית — דְּנָחֵית חַמְשָׁה וְקָאֵי אַעַשְׂרָה, אוֹ דִלְמָא דְּנָחֵית עַשְׂרָה וְקָאֵי אַחַמְשָׁה? תֵּיקוּ.

א שנינו במשנה: ועמדו כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל וכשהגיעו למעלה עשירית תקעו. בעי [שאל] ר' ירמיה: האם למעלה עשירית משמעו דנחית [שיורד] חמשה מדרגות וקאי [ועומד] אעשרה [על מעלה עשירית] מלמטה, או דלמא [שמא] משמעו דנחית [שיורד] עשרה וקאי אחמשה [על מעלה חמישית] מלמטה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

תָּנוּ רַבָּנַן, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״?

ב שנינו במשנה כי משהגיעו לשער היוצא ממזרח היו הופכים את פניהם ממזרח למערב, והיו אומרים: אבותינו שחיו בזמן בית המקדש הראשון והיו נוהגים שלא כראוי "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש" (יחזקאל ח, טז), ואילו אנו — ליה עינינו. תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמע שנאמר: "ופניהם קדמה" איני יודע ש"אחוריהם אל היכל ה'"? שהרי ההיכל לצד מערב הוא!

אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״ — מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ פּוֹרְעִין עַצְמָן, וּמַתְרִיזִין כְּלַפֵּי מַטָּה.

אלא מה תלמוד לומר בתחילת הפסוק "אחריהם אל היכל ה'" (יחזקאל ח, טז) — דבר זה מרמז לנו שהרעו עוד לעשות, מלמד שהיו פורעין (מגלין) עצמן ומתריזין (מטילין רעי) כלפי מטה כלומר, בלשון נקיה, כלפי צד שכינה.

אָנוּ לְיָהּ וּלְיָהּ עֵינֵינוּ כּוּ׳. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָאוֹמֵר ״שְׁמַע״ ״שְׁמַע״, כְּאִילּוּ אָמַר ״מוֹדִים״ ״מוֹדִים״! אֶלָּא הָכִי אָמְרִי: הֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה, וְאָנוּ לְיָהּ (אֲנַחְנוּ מוֹדִים), וְעֵינֵינוּ לְיָהּ מְיַחֲלוֹת.

ג שנינו במשנה כי בזמן הבית השני היו אומרים: אנו ליה וליה עינינו. ושואלים: איני [כן הוא]?! וכי מותר לעשות כן? והאמר [והרי אמר] ר' זירא: כל האומר "שמע" "שמע" פעמיים כאילו אמר "מודים" "מודים" והאומר כך משתקים אותו, שנשמע כמאמין בשתי רשויות, וכיצד הזכירו פעמיים את השם! אלא הכי אמרי [כך היו אומרים]: המה משתחוים קדמה, ואנו ליה אנחנו מודים, ועינינו ליה מיחלות, שלא אמרו את שני השמות יחד.

מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. בְּכׇל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבַמּוּסָפִין הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע.

ד משנה אין פוחתין בכל יום מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין בשום יום על ארבעים ושמונה. ומפרטים: בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש: שלש תקיעות שתקעו לפתיחת שערים בבוקר, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים — הרי עשרים ואחת. ובמוספין אם היה יום שמקריבים בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש — היו מוסיפין עוד תשע תקיעות לכבוד קרבן המוסף.

וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין שֵׁשׁ: שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.

ובערב שבת היו מוסיפין שש תקיעות סמוך לשבת: שלש מהן כדי להבטיל את העם ממלאכה שידעו שהשבת מתקרבת וראוי להפסיק לעבוד, ושלש מהן להבדיל בין קדש לחול שתקעו ברגע כניסת השבת.

עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה: שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים, שָׁלֹשׁ לְשַׁעַר הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלֹשׁ לְשַׁעַר הַתַּחְתּוֹן, וְשָׁלֹשׁ לְמִילּוּי הַמַּיִם, וְשָׁלֹשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְתֵשַׁע לְמוּסָפִין, שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל.

ערב שבת שבתוך החג (הסוכות) היו שם ארבעים ושמונה תקיעות. כיצד? שלש תקיעות בבקר לפתיחת השערים, שלש לשער העליון ושלש לשער התחתון, ושלש למילוי המים כאשר מתואר סדר הבאת המים לניסוך (לעיל סוכה מח, ב), ושלש כשהיו זוקפים את הערבה על גבי המזבח, תשע תקיעות היו לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, ועוד שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש נוספות להבדיל בין קודש לחול — הרי בסך הכל ארבעים ושמונה תקיעות.

גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: תְּקִיעָה תְּרוּעָה תְּקִיעָה — אַחַת הִיא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: תְּקִיעָה לְחוּד וּתְרוּעָה לְחוּד.

ה גמרא מעירים: מתניתין [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: הפוחת בתקיעות לא יפחות בשום יום משבע תקיעות, והמוסיף ביום שצריך להוסיף לא יוסיף על שש עשרה. ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים, ר' יהודה סבר: תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ששלוש אלה נחשבות כתקיעה משולבת אחת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: תקיעה לחוד ותרועה לחוד, וכל תרועה נחשבת כשלוש תקיעות. ונמצא שלמעשה מתכוונים הם לדבר אחד, ואינם חולקים אלא בדרך המנין.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה״ (וּכְתִיב: ״תְּרוּעָה יִתְקְעוּ״, הָא כֵּיצַד? תְּקִיעָה וּתְרוּעָה — אַחַת הִיא). וְרַבָּנַן: הַהוּא לִפְשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הוּא דַּאֲתָא (וְרַבִּי יְהוּדָה, לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ מְנָלֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״שֵּׁנִית״).

ושואלים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' יהודה? אמר קרא [הכתוב]: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ו) וכתיב [ונאמר] עוד: "תרועה יתקעו" (במדבר י, ו), הא כיצד יש לבאר את דברי הכתוב המדבר גם על תקיעת תרועה וגם על תרועת תקיעה? אלא משמע שתקיעה ותרועה אחת היא. ורבנן [וחכמים] — כתובים אלה לדעתם כך משמעם: הפסוק ההוא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתא [שבא], ללמד שלפני השמעת התרועה משמיעים קול פשוט לפניו ולאחריו, הוא קול התקיעה. ושואלים: ור' יהודה, שתוקעים אחת פשוטה לפניה ולאחריה מנליה [מניין לו]? ומסבירים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] ממה שנאמר "ותקעתם תרועה שנית" (במדבר י, ו), משמע: תקיעה נוספת.

וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ? דִּכְתִיב: ״וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ״, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ: תְּקִיעָה תְּרוּעָה — אַחַת הִיא, אָמַר רַחֲמָנָא פַּלְגָא דְּמִצְוָה עֲבֵיד וּפַלְגָא לָא עֲבֵיד?! וְרַבִּי יְהוּדָה: הָהוּא לְסִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא.

ושואלים: ורבנן מאי טעמייהו [וחכמים מה טעמם]? דכתיב [שנאמר]: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י, ז), ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי תקיעה ותרועה אחת היא, אם כן אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד [אמרה התורה חצי המצוה עשה וחצי לא תעשה]? שאם קול תקיעה הוא קול אחד משולב, מדוע עושים רק מחציתו? אלא משמע שכל אחת מצוה לעצמה היא. ושואלים: ור' יהודה מה עונה הוא על כך? ומשיבים: ההוא כלומר: אותה תקיעה האמורה בעת הקהיל את הקהל לסימנא בעלמא [לסימן בלבד] הוא דאתא [שבא], שזו לא היתה תקיעה של מצוה (שלדעתו היא תמיד משולשת), אלא שימשה כסימן בלבד למחנות, ואין למדים ממנה.

וְרַבָּנַן: סִימָנָא הוּא, וְרַחֲמָנָא שַׁוְּיֵהּ מִצְוָה. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֵין בֵּין תְּקִיעָה לִתְרוּעָה וְלֹא כְּלוּם, כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. (אִי רַבִּי יְהוּדָה) פְּשִׁיטָא!

ורבנן [וחכמים] אמרו: אכן, סימנא [סימן] הוא לזה, ורחמנא שויה [והתורה עשתה אותו] מצוה, שלא יקהילו את הקהל אלא בסימן זה. וכיון שכך למדים שכל אחת מצוה לעצמה. כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום שמשמיעים אותן ברצף אחד בלי להפסיק בין זו לזו — כמאן [כמי]? — כשיטת ר' יהודה היא, שהוא סובר כי תקיעה ותרועה אחת היא. ושואלים: אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה, הרי פשיטא [פשוט] שכך צריך לעשות, ואם כן היה עליו לומר כך, שהלכה כר' יהודה!