דף יומי יבמות כ״ט

וְהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁתֵּי אֲחָיוֹת לֹא חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת!

והא [והרי] אמר ר' שמעון: שבכל מקרה שיש אחות חלוצה — שתי האחיות לא חולצות ולא מתייבמות, וכאן הלא מדין התורה ראויות וזקוקות הן לייבום מדין תורה, ומכיון שכן, הריהי נחשבת כזקוקה, ולדעת ר' שמעון יש לפוטרה אף מן החליצה, ומדוע נאמר שחולצות ולא מתייבמות!

גְּזֵירָה מִשּׁוּם אִיסּוּר מִצְוָה דְּעָלְמָא.

ומשיבים: גזירה היא משום איסור מצוה דעלמא [בכלל], שאם לא היו חולצים להן, יש חשש שיחשבו שנפטרו מחליצה לא משום שהן אחיות אלא משום איסור מצוה, ויחשבו שבאיסור מצוה אין חליצה, ולכן גזרו שיחלצו.

הָא תִּינַח אִיהִי, אֲחוֹתָהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גְּזֵירָה אֲחוֹתָהּ מִשּׁוּם לַתָּא דִּידַהּ.

ושואלים: הא תינח איהי [זה נוח בזו], באחת מהן, שראוי שיחלצו לה כדי להראות שיש חליצה באיסור מצוה, אבל אחותה מאי איכא למימר [מה יש לומר] על כך שאף היא נזקקת לחליצה? ומשיבים: גזירה גם באחותה משום לתא דידה [הגרר שלה].

וְהָא גַּבֵּי עֶרְוָה לָא גָּזְרִינַן? שָׁאנֵי עֶרְוָה דְּמִגְמָר גְּמִירִי לַהּ אִינָשֵׁי, וְקָלָא אִית לַהּ.

ושואלים: אם כך, שאנו גוזרים מפני חשש ואומרים שמוטב שיחלצו, והא [והרי] גבי איסור ערוה לא גזרינן [אין אנו גוזרים] לדעת ר' שמעון שתצטרך הערוה חליצה משום אחותה, אלא פוטרים אותה לגמרי? ומשיבים: שאני [שונה] הוא ענין ערוה דמגמר גמירי לה אינשי [שלומדים אותה אנשים], שהרי איסור ערוה מפורש בתורה והכל יודעים אותו, וקלא אית [וקול יש] לה, ואין לחשוש שיבואו לטעות ולהחליף אותה ביבמה סתם — מה שאין כן באיסור מצוה שאינו מפורש בתורה ואין הכל יודעים אותו.

מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מוּפְנֶה. מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר. וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי —

א משנה היו שלשה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ואחד מופנה (רווק). מת אחד מבעלי האחיות בלא בנים והשאיר אשה, ועשה בה מופנה מאמר. כלומר, קידש אותה, והוא הקרוי "מאמר יבמים", אבל לא בא עליה עדיין, ואחר כך לפני שהספיק לכנוס אותה מת אחיו השני, ונפלה לפניו לייבום גם אשת האח השני שהיא אחותה של זו שקידש —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלֵּזוּ תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וּבַחֲלִיצָה, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: אוֹי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, וְאוֹי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו.

בית שמאי אומרים: אשתו עמו, שאותה יבמה שקידש הרי היא כאשתו, והלזו, האחרת, תצא ותיפטר מייבום משום אחות אשה. ובית הלל אומרים: כיון שעדיין לא כנס גם את הראשונה — שתיהן זקוקות לו בזיקת ייבום. ולכן מוציא את אשתו, כלומר, את זו שעשה בה מאמר, בגט, לבטל את המאמר שעשה בה, ובחליצה לבטל את קשר הזיקה. ומוציא גם את אשת אחיו השני בחליצה. ומעירים, זו היא שאמרו: אוי לו על אשתו, ואוי לו על אשת אחיו. שהרי בגלל צירוף המאורעות מאבד את שתיהן.

גְּמָ׳ ״זוֹ הִיא״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי הָךְ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּלָא עָבְדִינַן כְּווֹתֵיהּ. אֶלָּא אִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

ב גמרא שואלים: "זו היא" שאמרו במשנה, שהיא לשון דיוק וצמצום, למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? ומשיבים: למעוטי הך [למעט את זו] של ר' יהושע (להלן בדף קט, א) במי שהיה נשוי לקטנה, ונפלה לפניו אחותה לייבום, שסבור ר' יהושע שצריך הלה להוציא את שתיהן, ואמר שם: אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. וממשנתנו נלמד דלא עבדינן כוותיה [שאין אנו עושים כמותו כשיטתו], אלא אי [או] כשיטת רבן גמליאל, אי [או] כשיטת ר' אלעזר שם, שמוצאים בכגון זה דרך שיוכל לשאת לפחות את אחת מהן.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָא תֵּימָא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר, דְּאִי בָּעֵי לְאַפּוֹקֵי סַגִּי לַהּ בְּגִיטָּא, אֶלָּא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת בַּצָּרָה בִּלְבָד.

ג לגופם של הדברים, לכאורה אפשר היה ללמוד שלדעת בית שמאי יש למאמר תוקף בייבום, אולם אמר ר' אלעזר: לא תימא [אל תאמר] שמאמר לדעת בית שמאי קונה קנין גמור והיא נעשית כאשתו ממש עד כדי כך דאי בעי לאפוקי, סגי לה בגיטא [שאם הוא רוצה להוציא אותה, די לה בגט] ואינה צריכה חליצה, אלא מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא כדי לדחות בצרה בלבד, שכוח המאמר מספיק כדי שהצרה, כלומר האחות שנפלה גם היא לפניו, תידחה ולא יצטרך לחלוץ לה.

אָמַר רַבִּי אָבִין: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יְקַיְּימוּ. יְקַיְּימוּ אִין — לְכַתְּחִלָּה לָא.

אמר ר' אבין: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] הוכחה לכך שמאמר איננו קונה קנין גמור אף לדעת בית שמאי, שכן שנינו במשנה בראש הפרק, שכאשר נפלו שתי אחיות יבמות לפני שני אחים, אם קדמו האחים וכנסו, בית שמאי אומרים: יקיימו, ומדיוק הלשון אפשר להבין: יקיימו — אין [כן], שאם כבר כנסו — יקיימו, אבל לכתחלה — לא, שאינם רשאים לשאת אותן, בגלל האיסור של אחות זקוקתו.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר: זֶה יַעֲשֶׂה מַאֲמָר וְיִקְנֶה, וְזֶה יַעֲשֶׂה מַאֲמָר וְיִקְנֶה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור ביבמה, הרי יש דרך לפתור ענין זה לכתחילה, דהיינו שאח זה יעשה מאמר ויקנה ואח זה יעשה מאמר ויקנה כי מכיון שעשיית המאמר אין בה איסור כלל — אין כאן חשש של האיסור הקיים בכונס את אחות זקוקתו, שהרי אינו בא עליה אלא רק מקדש אותה, ולאחר שקידש נדחית ממנו הזיקה של אחותה ויוכל לבוא עליה.

אֶלָּא מַאי? דּוֹחֶה דְּחִיָּיה גְּמוּרָה — זֶה יַעֲשֶׂה מַאֲמָר וְיִדְחֶה, וְזֶה יַעֲשֶׂה מַאֲמָר וְיִדְחֶה.

ומקשים: אלא מאי [מה] רוצה אתה לומר, שלבית שמאי אף שהמאמר אינו קונה ביבמה קנין גמור, מכל מקום דוחה את הצרה דחייה גמורה ויכול איפוא לשאת את בעלת המאמר — אם כן עדיין קיימת אפשרות אחרת: זה יעשה מאמר באחות אחת וידחה את צרתה, וזה יעשה מאמר וידחה, ואם היתה דרך זו מועילה בשלימות לדעת בית שמאי, הרי אפשר היה להשתמש בה גם במקרה הראשון.

אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר: מַאֲמָר דְּהֶתֵּירָא — דָּחֵי, דְּאִיסּוּרָא — לָא דָּחֵי, הָכִי נָמֵי מַאֲמָר, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר: מַאֲמָר דְּהֶתֵּירָא קָנֵי, דְּאִיסּוּרָא לָא קָנֵי.

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]: שאין זו תקנה גמורה כי מאמר דהתירא [שנעשה בהיתר], שאין בו איסור קרובת זקוקה — דחי [דוחה] את הצרה דחייה גמורה, ואילו מאמר דאיסורא [של איסור] לא דחי [אינו דוחה], הכי נמי [כך גם כן] עליך לומר כי מאמר, אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמאמר קונה קנין גמור כנישואין, אין לכך סתירה ממה שלא השתמשו בית שמאי בדרך זו, כי גם שם אפשר לומר: מאמר דהתירא קני [של היתר קונה] קנין גמור, אבל מאמר דאיסורא [שיש בו איזה סרך של איסור] לא קני [אינו קונה] ואין להוכיח מכאן.

רַב אָשֵׁי מַתְנֵי הָכִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָא תֵּימָא מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי דָּחֵי דְּחִיָּיה גְּמוּרָה, וְצָרָתָהּ חֲלִיצָה נָמֵי לָא בָּעֲיָא, אֶלָּא דּוֹחֶה וּמְשַׁיֵּיר הוּא.

רב אשי מתני הכי [היה שונה כך] את הסוגיה הזו, ובנוסח אחר: אמר ר' אלעזר: לא תימא [אל תאמר] שמאמר לבית שמאי דחי [דוחה] דחייה גמורה, וצרתה של זו שעשה בה מאמר, חליצה נמי לא בעיא [גם כן אינה צריכה], אלא דוחה ומשייר הוא. כלומר, הוא דוחה את הצרה לענין שאינו חייב לגרש את זו שקידש, אבל עדיין הוא משייר זיקת ייבום כדי לחייב לחלוץ לה.

אָמַר רַבִּי אָבִין, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יְקַיְּימוּ. יְקַיְּימוּ — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי דּוֹחֶה דְּחִיָּיה גְּמוּרָה, זֶה יַעֲשֶׂה מַאֲמָר וְיִדְחֶה, וְזֶה יַעֲשֶׂה מַאֲמָר וְיִדְחֶה! וְאֶלָּא הָא קָתָנֵי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלֵּזוּ תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

אמר ר' אבין: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] מעין זו, במשנה, ששנינו בה: בית שמאי אומרים יקיימו. ונדייק: יקיימו — אין [כן], אבל לכתחלה לשאת אותן — לא. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמאמר לבית שמאי דוחה דחייה גמורה, אם כן זה יעשה מאמר וידחה את אחותה מעליו, ואחר כך ישא את זו, וזה יעשה מאמר וידחה! אלא ודאי אינה דוחה דחייה גמורה ומאחר ומוטלת לפניו לחליצה, הריהי זקוקתו ואוסרת את השניה עליו! כנגד הוכחה זו טוענים: ואלא הא קתני [זו ששנינו] במשנתנו בית שמאי אומרים: אשתו עמו, והלזו, השניה, תצא משום אחות אשה. משמע שאיננו צריך לחלוץ לה, ויוצאת אף בלא חליצה, ומכאן שזו דחייה גמורה!

אֶלָּא: יְבָמָה דְּחַזְיָא לְכוּלְּהוּ — חַזְיָא לְמִקְצָתה, יְבָמָה דְּלָא חַזְיָא לְכוּלְּהוּ — לָא חַזְיָא לְמִקְצָתה.

אלא יש לומר כך: ודאי שהיא דוחה דחייה גמורה, יבמה דחזיא לכולהו [שראויה לכל הדברים כולם], שהיא ראויה לייבום גמור כמו במקרה של משנתנו שזו שעשה בה מאמר נפלה ראשונה והיתה ראויה לייבום — חזיא [ראויה] גם למקצתה כשאינו מייבם אותה אלא עושה בה רק מאמר, ויש במאמר כוח לדחות את הצרה לגמרי, ואילו יבמה דלא חזיא לכולהו [שאיננה ראויה לכולם], שהרי במקרה שמדובר בו במשנה הראשונה שנפלו שתיהן כאחת אינו רשאי לייבם, לכן גם לא חזיא למקצתה [אינה ראויה למקצתה] ואין המאמר קונה ואיננו דוחה לגמרי.

בָּעֵי רַבָּה: מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי, נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, אוֹ אֵירוּסִין עוֹשֶׂה? אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְמַאי הִלְכְתָא?

א באותו נושא בעי [שאל] רבה: האם מאמר, לדעת בית שמאי, נישואין הוא שעושה, כלומר, שאנחנו רואים אותו כקשר נישואין גמור או אירוסין הוא שעושה כמו כל קידושין אחרים? אמר ליה [לו] אביי: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] אתה שואל זאת?

אִילֵּימָא לְיוֹרְשָׁהּ וְלִיטַמֵּא לָהּ וּלְהָפֵר נְדָרֶיהָ, הַשְׁתָּא אֲרוּסָה בְּעָלְמָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִטַּמֵּא לַהּ, וְכֵן הִיא לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִטַּמֵּאת לוֹ, מֵתָה — אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ, עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר מִיבַּעְיָא?

אילימא [אם תאמר] ליורשה כשמתה, וליטמא לה אם הוא כהן או להפר את נדריה שהם זכויות וחובות הבאות רק על ידי נישואין, השתא [עכשיו] הרי ארוסה בעלמא [בכלל] שהיא ארוסה גמורה, מדין תורה, תני [שנה] ר' חייא בברייתא: אשתו ארוסה — לא אונן שאינו מתאבל עליה אבילות גמורה ביום מותה, ולא מטמא לה במותה. וכן היא לא אוננת ולא מחוייבת להיות מטמאת לו. אם מתה — אינו יורשה, אם מת הוא — גובה כתובתה. ואם גם ארוסה גמורה איננה נחשבת כאשתו לעניינים אלה, הרי כאשר עבד [עשה] בה מאמר מיבעיא [נצרכה] לומר שאיננו יורשה ואינו מיטמא לה? ואין איפוא כל מקום לשאלה בענין זה.

וְאֶלָּא לְעִנְיַן מְסִירָה לְחוּפָּה, מַאי? נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה — וְלָא בָּעֲיָא מְסִירָה לְחוּפָּה, אוֹ דִלְמָא אֵירוּסִין עוֹשֶׂה — וּבָעֲיָא מְסִירָה לְחוּפָּה?

ואלא יש לומר כי השאלה היא לענין מסירה לחופה, מאי [מה דינה]? האם יש צורך גם שיעשה חופה כדרך שכונס ארוסה אחרת, או לא? וצדדי השאלה, האם נישואין עושה המאמר, ולא בעיא [ואינה צריכה] עוד מסירה לחופה, או דלמא [שמא] רק אירוסין עושה המאמר, ובעיא [וצריכה] מסירה לחופה?

אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא לָא עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר, כְּתִיב: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — בְּעַל כׇּרְחָהּ, עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר מִיבַּעְיָא?

אמר ליה [לו] אביי: אם כן הוא — זו איננה שאלה: השתא [עכשיו], הרי אם לא עבד [עשה] בה מאמר כלל, הלא כתיב [נאמר] "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), ולמדנו שאפילו בעל כרחה — אם עבד [עשה] בה מאמר מיבעיא [נצרכה] לומר שיכול לבוא עליה, ואיננו זקוק לחופה?

אֲמַר לֵיהּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ פָּרְחָה מִמֶּנּוּ זִיקַּת יְבָמִין, וְחָלָה עָלָיו זִיקַּת אֵירוּסִין. מַאי?

אמר ליה [לו] רבה: שאני אומר: כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין שאינו נחשב עוד כיבם, ודיני ייבום אינם חלים עוד עליו וחלה עליה [עליו] זיקת אירוסין רגילה. ולכן יש מקום לשאלה אם גם לענין חופה הרי זו כזיקת אירוסין ממש, או שמא יש בה עדיין דין ייבום, שאיננה זקוקה לחופה כדי להיכנס לנישואין, ונחשבת כיבמה רגילה, שאין המאמר גורע מכח הייבום. ואם כן מאי [מה] ההלכה בזה?

תָּא שְׁמַע: שׁוֹמֶרֶת יָבָם, בֵּין יָבָם אֶחָד בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָפֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לכך, ממה ששנינו: שומרת יבם, אשה הזקוקה לייבום, בין שהיתה ממתינה ליבם אחד שהיה רק אח אחד למת, בין שהיתה ממתינה לשני יבמין, מהו לענין הפרת נדרים? ר' אליעזר אומר: יפר. שהיבם יכול להפר את נדריה כשם שבעלה מפר. ר' יהושע אומר: שזה נכון רק כשהיתה זקוקה ליבם אחד ולא לשנים. ר' עקיבא אומר: לא לאחד ולא לשנים אפשרות להפר נדריה.

וְהָוֵינַן בַּהּ: בִּשְׁלָמָא, רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֵין זִיקָּה אֲפִילּוּ לְחַד. לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לְחַד יֵשׁ זִיקָּה, לִתְרֵי אֵין זִיקָּה. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נְהִי נָמֵי דְּקָסָבַר יֵשׁ זִיקָּה, בִּשְׁלָמָא לְחַד מֵיפֵר, אֶלָּא לִתְרֵי אַמַּאי?

והוינן [והיינו עוסקים] בה, בשאלה זו, בפירוש השיטות: בשלמא [נניח] ר' עקיבא הוא סבר: אין זיקה אפילו לחד [לאחד], שלדעתו אין הזיקה יוצרת קירבה כלל אפילו כשיש רק יבם אחד. לר' יהושע צריך לומר לחד [לגבי יבם אחד] יש זיקה שכיון שודאי זקוקה לו היא נחשבת כעין אשתו, לתרי [לשניים] אין זיקה, כיון שלא ברור מי הוא זה שייבם אותה. אלא לר' אליעזר, נהי נמי דקסבר [אם אמנם שהוא סובר] יש זיקה, בשלמא לחד [נניח שזקוקה ליבם אחד] מובן שהוא מיפר, אלא לתרי אמאי [לשניים מדוע]? הרי לא ברור למי מן האחים תתקשר האשה!

וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי (בַּר אַהֲבָה): הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דַּעֲבַד בַּהּ מַאֲמָר, וּבֵית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמַר: מַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר.

ואמר ר' אמי בר אהבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דעבד [שעשה] בה אחד מהם מאמר וכשיטת בית שמאי היא, שאמר: מאמר קונה קנין גמור.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה — מִשּׁוּם הָכִי מֵיפֵר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵירוּסִין עוֹשֶׂה — הֵיכִי מָצֵי מֵיפֵר, וְהָתְנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה — אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִים נְדָרֶיהָ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי מֵיפֵר — מֵיפֵר בְּשׁוּתָּפוּת.

ומכאן נפתור את שאלתנו, אי אמרת בשלמא [אם אתה אומר נניח] שהמאמר נישואין עושה — משום הכי [כך] מיפר היבם את הנדרים כדרך שהבעל עושה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהמאמר רק אירוסין עושה — היכי מצי מיפר [איך יכול להפר]? והרי גם ארוס גמור מדין תורה אינו מפר נדרי ארוסתו לבדו, שכן והתנן [והרי שנינו במשנה]: נערה המאורסה — אביה ובעלה יחד מפירים נדריה. וכיצד יוכל היבם להפר לבדו, אם אינו נחשב כבעל? אמר רב נחמן בר יצחק אפשר לדחות ולפרש: מאי [מה] פירוש מיפר — מיפר בשותפות עם האב.

וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: מַאֲמָר לְבֵית שַׁמַּאי אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת לַצָּרָה בִּלְבַד, אַמַּאי מֵיפֵר בְּשׁוּתָּפוּת? אָמַר לָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת לַצָּרָה בִּלְבַד, דְּלָא סַגִּי לַהּ בְּגִיטָּא אֶלָּא בָּעֵי נָמֵי חֲלִיצָה, לְהָפֵר נְדָרֶיהָ מִי אָמְרִינַן?

ושואלים: ולדעת ר' אלעזר, שאמר: מאמר אף לבית שמאי אינו קונה קנין גמור, ואינו מועיל אלא לדחות לצרה בלבד, ואינו קונה קנין גמור, אם כן אמאי [מדוע] מיפר אפילו בשותפות? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אלעזר: אימר דאמרי אנא [אמור שמה שאמרתי אני] שאינו קונה אלא לדחות לצרה בלבד, לא היתה הכוונה לומר שאין במאמר כל קנין, אלא להדגיש שלא סגי [די] לה בגיטא [בגט] אלא בעי נמי [צריכה גם כן] חליצה, אבל לענין שלא יוכל להפר נדריה מי אמרינן [האם אמרנו] שאין המאמר קונה בה כלל, שלא יוכל להפר נדריה לבד?

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, אָמַר לָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר: וּלְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִי נִיחָא? מִי קָתָנֵי ״יָפֵרוּ״? ״יָפֵר״ קָתָנֵי. אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁעָמְדָה בַּדִּין, וּפָסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת מִשֶּׁלּוֹ,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אלעזר: ולרב נחמן בר יצחק מי ניחא [האם נוח] תירוץ זה, שאמר שהכוונה שיפרו האב והיבם יחד? מי קתני [האם שנה במשנה] "יפרו"? הלא "יפר" קתני [שנה], משמע שאין ההפרה נעשית בשותפות, אלא הוא מפר לבדו. אלא יש להסביר את המשנה בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה כזה שהיבם (בין כשעשה מאמר או לא עשה מאמר) לא רצה לא ליבם ולא לחלוץ, שעמדה היבמה בדין שיכפו אותו ליבם או לחלוץ, ופסקו לה מזונות משלו, שכיון שהיא זקוקה לו ואינה יכולה להינשא לאחר, פסקו בית דין שיפרנסנה משלו,

וְכִדְרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כׇּל הַנּוֹדֶרֶת — עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת.

וכפי שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא. שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא: כל הנודרת — על דעת בעלה היא נודרת, שכיון שהיא תלויה בו בפרנסתה — אינה עושה דבר אלא מדעתו. וכיון שיבם זה מספק את מזונותיה של היבמה, יש לומר שגם נדריה הם על דעתו, ומטעם זה הוא יכול להפר את נדריה לבד. ומכאן אין איפוא הוכחה לגבי תוקפו של קנין המאמר.