דף יומי יבמות מ״ח

וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד.

ומותר בה מיד, מכאן, שלדעתו עבד איננו צריך לקבל על עצמו מצוות בזמן טבילת שחרור, אלא מיד הוא נעשה כישראל, שהרי אותה אשה לא רצתה לקבל על עצמה יהדות ומשמע שעל ידי שחרורה היא נעשית בעל כורחה יהודית.

אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר — דִּכְתִיב: ״כׇּל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״. ״עֶבֶד אִישׁ״, וְלֹא עֶבֶד אִשָּׁה? אֶלָּא ״עֶבֶד אִישׁ״ — אַתָּה מָל בְּעַל כׇּרְחוֹ, וְאִי אַתָּה מָל בֶּן אִישׁ בְּעַל כׇּרְחוֹ.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן אלעזר — דכתיב [שנאמר]: "ו כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו" (שמות יב, מד). והוא מדייק כאן: מדוע נאמר "עבד איש" ולא נאמר "עבד" סתם? וכי הכוונה היא עבד איש ולא עבד אשה? אלא עבד שהוא איש, שהוא אדם מבוגר — אתה מל בעל כרחו ("ומלתה אותו"), (ואין) אתה מל בן איש, כלומר, סתם גוי, לגיירו בעל כרחו.

וְרַבָּנַן? אָמַר עוּלָּא: כְּשֵׁם שֶׁאִי אַתָּה מָל בֶּן אִישׁ בְּעַל כׇּרְחוֹ, כָּךְ אִי אַתָּה מָל עֶבֶד אִישׁ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאֶלָּא הָכְתִיב ״כׇּל עֶבֶד אִישׁ״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את הכתוב? אמר עולא, כך הם מבינים: כשם שאי (שאין) אתה מל בן איש בעל כרחו, וצריך אדם להתגייר מרצונו, כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו. ושואלים: ואלא הכתיב [הרי נאמר] "כל עבד איש", ומה למדים הם מפסוק זה? ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] לכ דבריו של שמואל.

דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְאֵין צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״. ״עֶבֶד אִישׁ״, וְלֹא עֶבֶד אִשָּׁה? אֶלָּא: עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו — קָרוּי עֶבֶד, וְשֶׁאֵין רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו — אֵין קָרוּי עֶבֶד.

שאמר שמואל: המפקיר עבדו — יצא על ידי כך לחירות, ונעשה כישראל, ואין צריך גט (שטר) שחרור, שנאמר "ו כל עבד איש מקנת כסף". ויש לדייק: וכי דווקא עבד איש ולא עבד אשה? אלא ודאי הכוונה: עבד שיש לו רשות לרבו עליו ושהוא עובד אותו ("עבד איש" — עבד של איש) — קרוי עבד, ושאין רשות לרבו עליו שהפקירו — אין קרוי עבד.

מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לְהוּ לְרַבָּנַן בִּיפַת תּוֹאַר, דְּלָא שָׁיְיכָא בְּמִצְוֹת. אֲבָל עֶבֶד, דְּשָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת, הָכִי נָמֵי דַּאֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.

על כל אותה שיטה של רב ששת שיש כאן מחלוקת בין ר' שמעון בן אלעזר לחכמים אם עבד משוחרר צריך לקבל על עצמו עול מצוות, מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: אימור דשמעת להו לרבנן [אמור ששמעת אותם את חכמים] שמצריכים קבלת מצוות ביפת תואר, שלא שייכא [היתה שייכת] מתחילה במצות, שהרי גויה גמורה היתה, אבל עבד ששייך במצות בהיותו עבד, שהרי בעבדותו נתחייב בחלק מן המצוות של ישראל, הכי נמי [כך גם כן] שאפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שכאשר מטבילו לשם שחרור אינו צריך לקבל עליו עול שאר המצוות.

דְּתַנְיָא: אֶחָד גֵּר וְאֶחָד לוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי — צָרִיךְ לְקַבֵּל. הָא לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד גר ואחד לוקח (קונה) עבד מן הגוי — צריך העבד לקבל עליו עול מצוות. הא [הרי] מכאן תלמד שמי שלוקח מישראל — אין צריך לקבל.

מַנִּי? אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָאָמַר: לוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי נָמֵי אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל! אֶלָּא לָאו רַבָּנַן, וּשְׁמַע מִינַּהּ: דְּלוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי — צָרִיךְ לְקַבֵּל, אֲבָל לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל.

ונברר, מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] תאמר כדעת ר' שמעון בן אלעזר — האמר [הרי אמר] כי לוקח מן הגוי נמי [גם כן] אין צריך לקבל! אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון בן אלעזר, ושמע מינה [ולמד מכאן] בדרך הדיוק: שלוקח מן הגוי צריך לקבל עליו עול מצוות אבל לוקח עבד מישראל — אין צריך לקבל, שכבר קיבל כשנעשה עבד.

וְאֶלָּא קַשְׁיָא אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — לְעִנְיַן טְבִילָה תַּנְיָא.

ושואלים: ואלא אם כן קשיא [קשה] מה ששנינו במשנתנו אחד גר ואחד עבד משוחרר, שדינם שווה! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא ששניהם שווים — לענין טבילה תניא [היא שנויה], לומר ששניהם חייבים בטבילה, ולא לענין קבלת מצוות, שבענין זה יש ביניהם הבדל.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפׇּרְנֶיהָ״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תָּקוֹץ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תְּגַדֵּיל.

א כיון שהזכרנו את דין אשת יפת תואר, בגלל הקירבה לנושא של גירות, מביאים דברים שנאמרו בהלכה זו. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בענין אשת יפת תואר: "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" (דברים כא, יב), ונחלקו תנאים בפירושו של ביטוי זה; ר' אליעזר אומר כי פירושו: תקוץ (תקצוץ) את צפרניה, ר' עקיבא אומר: תגדיל.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: נֶאֶמְרָה עֲשִׂיָּה בָּרֹאשׁ, וְנֶאֶמְרָה עֲשִׂיָּה בַּצִּפׇּרְנַיִם. מָה לְהַלָּן הַעֲבָרָה — אַף כָּאן הַעֲבָרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֶמְרָ[ה] עֲשִׂיָּה בָּרֹאשׁ, וְנֶאֶמְרָ[ה] עֲשִׂיָּה בַּצִּפׇּרְנַיִם. מָה לְהַלָּן נִיוּוּל — אַף כָּאן נִיוּוּל.

ומסבירים את שיטותיהם, אמר ר' אליעזר: נאמרה עשיה בראש שהיא עושה מעשה בראשה ("וגלחה את ראשה") ונאמרה עשיה בצפרנים, מה להלן, בראש, פירושו: העברה וקציצה של השיער — אף כאן הכוונה להעברה של הצפרניים מן הגוף. ר' עקיבא אומר: נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים, מה להלן גילוח השערות נעשה לניוול וכיעור — אף כאן, בצפרניים, הכוונה היא לניוול על ידי שתגדלן.

וּרְאָיָה לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ״, מַאי עֲשִׂיָּה — הַעֲבָרָה.

וראיה לדברי ר' אליעזר — ממה שנאמר: "ומפיבשת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו" (שמואל ב' יט, כה), ושם על כורחך אתה מבין מאי [מה] פירוש עשיה האמורה שם — העברה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ״,

תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין, נאמר: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא, יג),

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אָבִיהָ״ — אָבִיהָ מַמָּשׁ, ״אִמָּהּ״ — אִמָּהּ מַמָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ — זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אוֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְגוֹ׳״.

ר' אליעזר אומר: "אביה" — אביה ממש, "אמה" — אמה ממש, שהיא נפרדת מהם, ובוכה על כך. ר' עקיבא אומר: "אביה ואמה" — זו עבודה זרה, ועליה היא בוכה שנאלצת להיפרד ממנה. וכן הוא אומר: "אמרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו" (ירמיהו ב, כז).

״יֶרַח יָמִים״ — יֶרַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, תִּשְׁעִים יוֹם: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים, ״יָמִים״ — שְׁלֹשִׁים, ״וְאַחַר כֵּן״ — שְׁלֹשִׁים.

ומחלוקת נוספת בפירוש הכתובים: מה שנאמר "ירח ימים", פירושו: ירח (חודש) בן שלשים יום. ר' שמעון בן אלעזר אומר: תשעים יום היא שוהה. וכך הוא דורש: "ירח" — שלשים יום, ו"ימים" — שלשים יום נוספים, "ואחר כן" — עוד שלשים יום.

מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים, ״יָמִים״ — שְׁלֹשִׁים, ״וְאַחַר כֵּן״ — כִּי הָנֵי? קַשְׁיָא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: אימא [אמור] לפי דרך דרשה זו באופן אחר: "ירח" — שלשים, "ימים" — שלשים, "ואחר כן" — כי הני [כמו אלה], כלומר, עוד שישים יום? ומסכמים, אכן קשיא [קשה].

תָּנוּ רַבָּנַן: מְקַיְּימִין עֲבָדִים שֶׁאֵינָם מָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מְקַיְּימִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״! אָמַר לוֹ: בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לְמוּלוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מקיימין, כלומר, מותר להחזיק עבדים שאינם מלין (נימולים), אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין מקיימין. אמר ליה [לו] ר' ישמעאל, הרי הוא אומר במצוות השבת: "וינפש בן אמתך" (שמות כג, יב) ואם אין מקיימים אלא עבד שמל, משמע שכל עבד מקבל על עצמו מצוות השייכות לעבד, והן כוללות כל מצוות לא תעשה, וממילא חייב הוא לשמור את השבת ואין צורך להזהיר על כך לחוד! אמר ליה [לו] ר' עקיבא: בלוקח (קונה) עבד בערב שבת בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל כְּתִיב, מַאי מַשְׁמַע? דְּתַנְיָא: ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֶבֶד עָרֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעֶבֶד מָהוּל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ״, הֲרֵי עֶבֶד מָהוּל אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל.

שאף עבד זה אסור להעבידו בשבת, ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] "וינפש בן אמתך" בעבד ערל כתיב [הוא שנאמר], מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נובעת משמעות זו מן הכתוב? ומסבירים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "וינפש בן אמתך" — בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל, או אינו אלא בעבד מהול? כשהוא אומר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה, יד), הרי עבד מהול אמור, שהכתוב אומר שהוא כמוך ודומה לך. הא [הרי] מה אני מקיים "וינפש בן אמתך" — בעבד ערל.

״וְהַגֵּר״ — זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. אַתָּה אוֹמֵר זֶה גֵּר תּוֹשָׁב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא גֵּר צֶדֶק? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״, הֲרֵי גֵּר צֶדֶק אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהַגֵּר״ — זֶה גֵּר תּוֹשָׁב.

"והגר" שנאמר באותו פסוק — זה גר תושב שהוא גוי שגר בארץ ישראל ולא קיבל על עצמו יהדות. אתה אומר זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק שהוא יהודי לכל דבריו?! כשהוא אומר "וגרך אשר בשעריך" (שם ה, יד), הרי גר צדק אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "והגר" — זה גר תושב.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי וְלֹא רָצָה לָמוּל — מְגַלְגֵּל עִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לֹא מָל — חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם.

אמר ר' יהושע בן לוי: הלוקח (קונה) עבד מן הגוי ולא רצה העבד למול — מגלגל עמו, כלומר, מחזיק אותו ומשדלו עד שנים עשר חדש. ואם עד תום תקופה זו לא מל — חוזר ומוכרו לגויים.

אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כְּמַאן — דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָאָמַר: אֵין מְקַיְּימִין! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא פַּסְקַהּ לְמִילְּתֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּפַסְקַהּ לְמִילְּתֵיהּ — פַּסְקַהּ.

אמרוה [אמרו אותה] את הברייתא הזו רבנן קמיה [החכמים לפני] רב פפא וביררו: כמאן [כמי היא] ברייתא זו — שלא כדעת ר' עקיבא. דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר' עקיבא — האמר [הרי אמר]: אין מקיימין עבד שלא מל! אמר להו [להם] רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' עקיבא, הני מילי היכא דלא פסקא למילתיה [דברים אלה אמורים היכן שלא פסק את דבריו], שלא קצב לעבד זמן מוגדר של שנים עשר חודש למולו, ובענין זה אמר ר' עקיבא שלא יקיימו, אבל היכא דפסקא למילתיה [היכן שפסק לדבריו], שקצב לו זמן של שנים עשר חודש — פסקא [פסק], שאינו נחשב אלא כשכיר ומותר לו לקיימו כל שנים עשר חודש ומגלגל עמו עד שיסכים, ואם לא הסכים — ימכרנו.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, אָמַר לִי: אִי הָכִי, כִּי אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָא! חֲדָא מִתְּרֵי טַעְמֵי קָאָמַר.

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את ההלכה הזאת לפני] רב זביד מנהרדעא, אמר לי: אי הכי [אם כך] כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] ר' עקיבא לר' ישמעאל שהפסוק המדבר על עבד ערל הוא בלוקח עבד בין השמשות, לישני ליה הא [שיתרץ לו זאת] שאמר רב פפא כמדובר באופן שפסק דבריו, שהוא מצוי יותר מאשר במקרה נדיר זה שהזכיר! ומשיבים: אין זו קושיה, כי חדא מתרי טעמי קאמר [אחד משני טעמים אמר], שבאמת היה יכול להביא דוגמה אחרת שמותר לקיים, והביא בין השאר את זו.

שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אִילְעַאי, וְכׇל רַבּוֹתַי אָמְרוּ לִי מִשְּׁמוֹ: אֵיזֶהוּ עֶבֶד עָרֵל שֶׁמּוּתָּר לְקַיְּימוֹ — זֶה שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְמוּלוֹ. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָאָמַר: אֵין מְקַיְּימִין! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַתְנִי בַּהֲדֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאַתְנִי — אַתְנִי.

שלח רבין משמיה [משמו] של ר' אילעאי, והוסיף: כל רבותי אמרו לי משמו: איזהו עבד ערל שמותר לקיימו בישראל — זה שלקחו (קנה אותו) רבו על מנת שלא למולו. אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לשמועה זו לפני] רב פפא: כמאן [כדעת מי] הלכה זו? — שלא כדעת ר' עקיבא, דאי [שאם] כדעת ר' עקיבא היא — האמר [הרי אמר]: אין מקיימין עבד שאינו נימול! אמר להו [להם] רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' עקיבא, אולם הני מילי [דברים אלה] שאמר ר' עקיבא אמורים דווקא היכא [היכן] שלא אתני בהדיה [התנה אתו] העבד מראש שאינו נימול, אז חייב למולו או למוכרו, אבל היכא דאתני [היכן שהתנה] — אתני [התנה].

אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, וַאֲמַר לִי: אִי הָכִי, כִּי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לְמוּלוֹ — לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָא!

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי אותה, את ההלכה לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: אי הכי [אם כך], כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] ר' עקיבא לר' ישמעאל שעבד ערל יכול להיות רק בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו — לישני ליה הא [שיתרץ לו זאת] שהעבד התנה שלא ימול!

וְלִיטַעְמָיךְ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָךְ! אֶלָּא, חַד מִתְּרֵי וּתְלָת טַעְמֵי קָאָמַר.

ומשיבים: וליטעמיך, לישני ליה הך [ולטעמך, לשיטתך, שיתרץ לו ר' עקיבא זו], שפסק שלא למול, אלא ודאי חד מתרי ותלת טעמי קאמר [אחד משנים ושלושה טעמים אמר] ולא בא לומר את כולם.

יְתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא רָצוּ עֲבָדֶיהָ לָמוּל, וְגִלְגְּלוּ עִמָּהֶם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְחָזְרוּ וּמְכָרוּם לְגוֹיִם. כְּמַאן —

מסופר: יתיב [ישבו] ר' חנינא בר פפי ור' אמי ור' יצחק נפחא [הנפח] אקילעא [בחצר] של ר' יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: עיר אחת היתה בארץ ישראל ולא רצו עבדיה למול, וגלגלו עמהם עד שנים עשר חדש, וחזרו ומכרום לגויים. כמאן [כדעת מי] הלכה זו —

כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי וְלֹא רָצָה לָמוּל — מְגַלְגֵּל עִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, לֹא מָל — חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין מְשַׁהִין אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הֶפְסֵד טְהָרוֹת. וּבָעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֵין מְשַׁהִין אוֹתוֹ כׇּל עִיקָּר, שֶׁמָּא יִשְׁמַע דָּבָר וְיֵלֵךְ וְיֹאמַר לַחֲבֵרוֹ גּוֹי.

כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה העבד למול — מגלגל עמו עד שנים עשר חדש, לא מל — חוזר ומוכרו לגויים. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין משהין אותו את העבד שלא נימול בארץ ישראל, מפני הפסד טהרות. שכיון שאינו נימול דינו כגוי, וגזרו חכמים טומאה במגע גוי טמא, ועבד זה שבבית ישראל עלול לנגוע בטהרות ולטמאן. ובעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו כל עיקר, שמא ישמע דבר של סוד (כגון בענייני צבא ושמירה) וילך ויאמר דבר זה לחברו הגוי, שרק עבד שמל, וקיבל על עצמו יהדות במידה מסויימת, אין חוששים לו עוד.

תַּנְיָא, רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה גֵּרִים בִּזְמַן הַזֶּה מְעוּנִּין, וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִיְּימוּ שֶׁבַע מִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר — כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה מְעוּנִּין — לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה, אֶלָּא מִיִּרְאָה.

ב תניא [שנויה ברייתא]: ר' חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין מכל צד, ויסורין באין עליהן — מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח בהיותם גויים, והם נענשים על כך כשמגיעים להיות ישראלים. ר' יוסי אומר: טעם זה אינו נכון, כי גר שנתגייר — כקטן שנולד דמי [הוא נחשב] וכל מה שעשה קודם לכן אינו נחשב לו, אלא מפני מה מעונין — לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, ועוברים עבירות מתוך חוסר ידיעה. אבא חנן אומר משום (משמו של) ר' אלעזר: הטעם הוא לפי שאין עושין מאהבה לקדוש ברוך הוא, אלא מיראה, מחשש עונשי גיהנום, וכיון שעשו זאת רק מיראת העונש הם מעונים אחר כך ביסורים.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁהוּ עַצְמָם לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא, מַאי קְרָאָה: ״יְשַׁלֵּם ה׳ פׇּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת וְגוֹמֵר״.

אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם מלהכנס תחת כנפי השכינה. אמר ר' אבהו ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא: מאי קראה [מהו הכתוב] המלמדנו ענין זה — "ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב, יב), כלומר, שתקבל שכר על שמיהרה לחסות תחת כנפי השכינה.