דף יומי יבמות נ״ד

יָשֵׁן לֹא קָנָה בִּיבִמְתּוֹ. אֶלָּא בְּנִתְקָע — וְהָא אָמַר רַבָּה: נָפַל מִן הַגָּג וְנִתְקַע — חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, וּבִיבִמְתּוֹ לֹא קָנָה.

ישן לא קנה ביבמתו, שכיון שלא התכוון כלל לביאה אינו יכול לקנותה. אלא תאמר שמדובר באופן שנתקשה לאשתו ונתקע בתוך כך ביבמתו כתוצאה מתאונה — והא [והרי] אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה כעין ביאה חייב בארבעה דברים שמשלם כל מזיק אדם, כלומר: נזק, צער, ריפוי ושבת, אבל אינו חייב בבושת שהרי לא התכוון לכך, ובמקרה שהיתה זו יבמתו לא קנה בכגון זה.

אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּון לְאִשְׁתּוֹ, וּתְקָפַתּוּ יְבִמְתּוֹ, וּבָא עָלֶיהָ. שְׁנֵיהֶם אֲנוּסִים דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּון לְאִשְׁתּוֹ, וּתְקָפוּהוּ גּוֹיִם וְדִבְּקוּם זֶה בָּזֶה, וּבָא עָלֶיהָ.

אלא אונס שאמרו כגון שנתכוון לאשתו, ותקפתו (והחזיקה בו בכוח) יבמתו, ובא עליה. ושואלים עוד: אם כן, "שניהם אנוסים" דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר' חייא היכי דמי [כיצד הוא בדיוק לפי זה]? ומשיבים: כגון שנתכוון לאשתו, ותקפוהו (והחזיקו בו) גוים ודבקום אותו ואת יבמתו זה בזה, ובא עליה.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִצְוָה. דָּבָר אַחֵר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״ — בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן.

א ושואלים למקורן של הלכות אלה: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: הכתוב "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) בא ללמד שביאה זו מצוה היא יותר מן החליצה. דבר אחר: "יבמה יבא עליה", כוונתו: יבוא עליה, מכל מקום — בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.

וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְמִצְוָה? לְמִצְוָה מִ״וְּאִם לֹא יַחְפּוֹץ הָאִישׁ״ נָפְקָא, הָא חָפֵץ — יִבֵּם, וְכִי אֲתָא קְרָא: בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאתו], למדת כבר, מפסוק זה שביאה זו מצוה היא, ואיך אפשר ללמוד ממנו דבר נוסף? ומשיבים: לענין הלימוד של "מצוה" מהכתוב "ואם לא יחפץ האיש" (שם ז) נפקא [יוצא נלמד], שאנו מדייקים: הא [הרי] אם הוא חפץ — יבם [מייבם], שיש בייבום מצוה יותר מבחליצה. וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב הזה] "יבמה יבא עליה", כוונתו: בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, כְּדַרְכָּהּ. ״וּלְקָחָהּ״ — שֶׁלֹּא ״כְּדַרְכָּהּ״. ״וְיִבֵּם״ — בִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ, וְאֵין כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִין בָּהּ. ״וְיִבְּמָהּ״ — בְּעַל כׇּרְחָהּ. דָּבָר אַחֵר: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, בֵּין בְּשׁוֹגֵג כּוּ׳.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הכתוב "יבמה יבא עליה", משמעו, שקונה אותה בביאה כדרכה, ומה שנאמר "ולקחה" (שם) — לומר שקונה אותה אפילו בביאה שלא כדרכה. אם היה כתוב רק "יבמה יבוא עליה ויבם" הרי זה די כדי ללמדנו שביאה גומרת בה את קניינה, ואולם אין כסף ושטר גומרין בה קנין אישות כבאשה אחרת, ואילו ההדגשה בכתוב "ויבמה" באה ללמד כי קונה אותה אפילו בעל כרחה. דבר אחר: הכתוב "יבמה יבא עליה", כוונתו: בין בשוגג בין במזיד וכו'.

וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לִכְדַרְכָּהּ! הָהוּא — מִ״לְּהָקִים לְאָחִיו שֵׁם״ נָפְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁמֵּקִים שֵׁם. וְכִי אֲתָא קְרָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאתו], למדת כבר, מפסוק זה לענין ביאה כדרכה! ומשיבים: ההוא [אותו] ענין של ביאה כדרכה יש לו מקור אחר — ממה שנאמר ביבם "להקים לאחיו שם" (שם ז) נפקא [יוצא], לומר שבא עליה במקום שמקים שם. כלומר, ביאה כזו שעל ידה יש אפשרות שתהיה הולדה. וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב], הרי זה ללמדנו שקונה אותה בביאה, בין שהיתה זו בשוגג, בין במזיד, בין באונס, בין ברצון.

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה: יָשֵׁן — לֹא קָנָה בִּיבִמְתּוֹ, דְּאָמַר קְרָא: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, עַד דִּמְכַוֵּין לַהּ לְשֵׁם בִּיאָה. וְהָתַנְיָא: בֵּין עֵר [בֵּין יָשֵׁן! אֵימָא: בֵּין עֵרָה בֵּין יְשֵׁנָה.

ב בדיון הקודם הוזכרו כמה הלכות, ודנים עכשיו לגופא [לגופה] של הלכה זו, אמר רב יהודה: הבא על אשה כשהוא ישן — לא קנה ביבמתו, שאמר קרא [הכתוב]: "יבמה יבא עליה" (שם ה), וכוונתו: עד שמכוין לה לשם ביאה, והישן, שלא נתכוון לביאה, אינו קונה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] בדין המייבם: הבא על יבמתו בין ער בין ישן — קנה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן כך: בין היא ערה בין היא ישנה — קנה, מפני שבבעילה של יבמה אין הדבר צריך להיות מדעתה.

וְהָתַנְיָא: בֵּין עֵר] הוּא בֵּין יָשֵׁן הוּא, בֵּין עֵרָה הִיא בֵּין יְשֵׁנָה הִיא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּמִתְנַמְנֵם. הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי: נִים וְלָא נִים תִּיר וְלָא תִּיר, כְּגוֹן דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי, וְלָא יָדַע לְאַהְדּוֹרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִדְּכַר.

ומקשים: והתניא [הרי שנינו ברייתא אחרת], שבה אי אפשר לפרש כך: בין ער הוא בין ישן הוא, בין ערה היא בין ישנה היא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן, במה שאמרנו שהישן קנה, במה אנו עוסקים] — לא בישן ממש אלא במתנמנם. ושואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מתנמנם? אמר רב אשי: נים [ישן] ולא נים [ישן] תיר [ער] ולא תיר [ער], וכגון שהוא במצב דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר [שכאשר קוראים לו והוא עונה, ואינו יודע להשיב דבר התלוי במחשבה, וכאשר מזכירים לו מה שאירע — הוא נזכר], זהו הקרוי מתנמנם.

גּוּפָא, אָמַר רַבָּה: נָפַל מִן הַגָּג וְנִתְקַע — חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, וּבִיבִמְתּוֹ לֹא קָנָה. בְּנֵזֶק, בְּצַעַר, בְּשֶׁבֶת, בְּרִפּוּי. אֲבָל בּוֹשֶׁת לָא מִיחַיַּיב, דְּאָמַר מָר: אֵין חַיָּיב עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון.

ג וענין נוסף שהזכרנו ודנים לגופא [לגופו], אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה כעין ביאה — חייב בארבעה דברים, ובביאה ביבמתו בדרך זו — לא קנה. ובמה חייב — בנזק אם גרם לאשה, בצער, בשבת (שישלם על ביטול מלאכה עד לריפוי), וברפוי. אבל על הבושת שנגרמה לה לא מיחייב [חייב] לשלם. שאמר מר [החכם]: אין אדם חייב על הבושת שגרם לאחר עד שיתכוון לביישו. ובודאי זה שנפל מן הגג לא נתכווין לביישה ולכך אין לחייבו בשל כך.

אָמַר רָבָא: נִתְכַּוֵּון לְהָטִיחַ בַּכּוֹתֶל וְהֵטִיחַ בִּיבִמְתּוֹ — לֹא קָנָה. לְהָטִיחַ בִּבְהֵמָה וְהֵטִיחַ בִּיבָמָה — קָנָה, דְּהָא קָמְכַוֵּין לְשֵׁם בִּיאָה בְּעוֹלָם.

אמר רבא: נתכוון להטיח להכניס איברו שלא לשם ביאה בכותל, ונזדמן והטיח (בעל) בלי כוונה ביבמתו — לא קנה, שכן לא התכוון לביאה. ואם התכוון להטיח (לבעול) בבהמה והטיח ביבמה — קנה, דהא קמכוין [שהרי הוא מתכוון] על כל פנים לשם ביאה בעולם, לאיזו שהיא ביאה, שאף שאין זו ביאה כדרך הטבע, בכל זאת ביאה היא.

אֶחָד הַמְעָרֶה. אָמַר עוּלָּא: מִנַּיִן לְהַעֲרָאָה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה״, מִכָּאן לְהַעֲרָאָה מִן הַתּוֹרָה.

ד שנינו במשנה שאחד המערה ואחד הגומר — קנה. אמר עולא: מנין להעראה (השלב הראשון של ביאה) שדי בה מן התורה לענין רוב ההלכות הנוגעות לביאה, ואין צורך בגמר ביאה? שנאמר: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה" (ויקרא כ, יח), ומכאן אנחנו למדים מקור לענין זה של העראה, שפירוש ביאה: גילוי (פתיחה), שאין צורך שתהא ביאה גמורה כדי להתחייב עליה מן התורה.

אַשְׁכְּחַן נִדָּה, שְׁאָר עֲרָיוֹת מִנַּיִן? וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִנִּדָּה — מָה לְנִדָּה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ!

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא מקור לדין זה בנדה, ואולם לענין שאר עריות מנין שגם בהן חייב על העראה בלבד? וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד דבר זה] מנדה — אולם יש הבדל בין הדינים, שכן מה לנדה שהיא חמורה יותר — שכן מטמאה את בועלה, שהבא על הנידה נעשה טמא כמותה, מה שאין כן בעריות אחרות!

אֶלָּא אָתְיָא מֵאֵשֶׁת אָח, דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִיא״ — וְכִי אֵשֶׁת אָחִיו [לְעוֹלָם] נִדָּה הִיא? אֶלָּא כְּנִדָּה: מָה נִדָּה בְּהַעֲרָאָה — אַף אֵשֶׁת אָח בְּהַעֲרָאָה.

אלא אתיא [בא נלמד] הדבר מאשת אח, דכתיב [שנאמר]: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" (שם כא) — וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת? אלא ודאי הכוונה היא שדינה כנדה, ונלמד מכאן בין השאר: מה נדה חייב עליה אף בהעראה בלבד — אף אשת אח די בהעראה כדי לחייבו עליה.

מָה לְאֵשֶׁת אָח — שֶׁכֵּן בְּיָדוֹ לְרַבּוֹת, דְּאִי בָּעֵי מְקַדֵּשׁ וְאָזֵיל כִּי אַלְפָּא.

ועדיין שואלים: מה לאיסור אשת אח יש בו צד מיוחד — שכן בידו של אדם לרבות הרבה נשים שיהיו אסורות על אחיו באיסור אשת אח, דאי בעי [שאם הוא רוצה] הריהו מקדש ואזיל [והולך] כי אלפא [כדי אלף נשים] וכולן נאסרות על אחיו. וכיון שיש באיסור הזה צד מיוחד, אין ללמוד ממנו לאיסורים אחרים שאין בידו לרבות.

אֶלָּא אָתְיָא מֵאֲחוֹת אָב וַאֲחוֹת אֵם, דִּכְתִיב: ״וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה״. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לַאֲחוֹת אָב וַאֲחוֹת אֵם — שֶׁכֵּן אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו.

אלא אתיא [בא, נלמד] הדבר מאחות אב ואחות אם, דכתיב [שנאמר]: "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה" (שם יט), שלשון "העראה" כתובה שם במפורש, ומכאן ללמוד לשאר איסורי ביאה. ועדיין מקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור, לסתור] את ההשוואה לכל איסורי ביאה: מה לאחות אב ואחות אם שהם איסורים מיוחדים מצד אחר — שכן איסור הבא מאליו, שאיסור זה אינו בא על ידי מעשה קידושין, אלא הוא בא מעצם העובדה שפלונית היא אחות אביו או אחות אמו, ולכן אינו דומה לאיסורים אחרים הבאים מכוח קידושין.

מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי [חֲדָא] מִתַּרְתֵּי. מֵהֵי תֵּיתֵי? תֵּיתֵי מֵאֵשֶׁת אָח וַאֲחוֹת אָב וַאֲחוֹת אֵם — מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁאֵר.

ואומרים: מחדא [מאחת] מההוכחות הללו לא אתיא [באה, נלמדת], ההלכה הכללית לגבי העראה, ובכן, תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד, אחת משתים], ושואלים: מהי תיתי [מאיזו מהן תבוא, תילמד]? אם תאמר כי תיתי [תבוא, תילמד] מאשת אח ואחות אב ואחות אם — מהם אי אפשר ללמוד לכל איסורי ביאה, שהרי אפשר לומר מה להנך [לאלה] שכן אסורין משום שאר (קירבת משפחה), ואין בהם איסור אחר ואין ללמוד מהם איפוא אלא לאיסורי שאר אחרים, ולא לשאר איסורי ביאה.

אֶלָּא תֵּיתֵי מִנִּדָּה וַאֲחוֹת אָב וַאֲחוֹת אֵם. מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו. אֶלָּא תֵּיתֵי מִנִּדָּה וְאֵשֶׁת אָח, דְּמַאי פָּרְכַתְּ.

אלא תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מנדה ואחות אב ואחות אם, שנידה אינה אסורה משום שאר. ודוחים: גם מאלה אין ללמוד לכל מקרה, כי מה להנך [לאלה] שכן שניהם איסור הבא מאליו, שאיסורים אלה אינם נובעים ממעשה קידושין אלא נוצרים מעצמם בין בנידה ובין באחות אב ואחות אם. אלא תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מנדה ואשת אח. דמאי פרכת [שמה אתה יכול עוד לפרוך, להקשות], שכל פירכה שאתה מפריך נכונה לגבי אחד אבל לא לגבי השני. שהרי איסור נידה הוא איסור הבא מעצמו ואינו איסור שאר, ואי אפשר להרבות בו. ואשת אח הוא איסור שאינו בא מעצמו אלא מכח קידושין.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: מָה לְנִדָּה וְאֵשֶׁת אָח, שֶׁכֵּן אֵין לָהֶם הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָן, תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁכֵּן יֵשׁ לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָהּ!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: מה לנדה ואשת אח שיש בהם צד מיוחד, שכן אין להם היתר בחיי אוסרן, כלומר, שכל זמן שהגורם לאיסור קיים אין לאיסור זה היתר, שאין הנידה מותרת כל זמן שרואה דם נידות, ולא אשת אח כל זמן שהאח חי, תאמר באשת איש, שכן יש לה היתר בחיי אוסרה על ידי גט!

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: אַטּוּ נִדָּה וְאֵשֶׁת אָח בְּחַיֵּי אוֹסְרָן הוּא דְּאֵין לָהֶם הֶיתֵּר, אֲבָל לְאַחַר מִכָּאן יֵשׁ לָהֶם הֶיתֵּר? נִדָּה —

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אטו [וכי] נדה ואשת אח בחיי אוסרן הוא שאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר? הלא נדה

בְּיוֹמֵי תַּלְיָא מִילְּתָא. אֵשֶׁת אָח — בְּבָנִים תְּלָא רַחֲמָנָא.

אפילו אם פסקה לראות, עדיין אסורה היא, שכן ביומי תליא מילתא [בימים תלוי הדבר] ולא בראיית הדם דווקא, שהרי כל שבעת הימים אסורה היא, גם אם אין דם שופע ממנה. ואף אשת אח — בבנים תליא רחמנא [תלתה התורה] את איסורה, שאם יש לה בנים — אסורה לעולם אפילו אם מת בעלה־אחיו.

אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְנִדָּה וְאֵשֶׁת אָח שֶׁכֵּן אֵין אוֹסְרָן מַתִּירָן. תֹּאמַר בְּאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ!

אלא פריך הכי [הקשה כך], בלשון שונה: מה לנדה ואשת אח שכן אין אוסרן, כלומר, הדבר שגורם שתיאסרנה, אינו זה המתירן, שההיתר בא מצד אחר; בנידה — כאשר חולפים שבעה ימים. ובאשת אח כאשר במותו אינו משאיר בנים — תאמר באשת איש שהאוסרה (בעלה) הוא עצמו מתירה בגט!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָה, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר קְרָא: ״כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת״ — הוּקְּשׁוּ כׇּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּן לְנִדָּה: מָה נִדָּה בְּהַעֲרָאָה, אַף כֹּל בְּהַעֲרָאָה.

אלא, עלינו לחזור בנו מהוכחות אלה ולסמוך על מה שאמר ר' יונה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה דרב יהושע: אמר קרא [הכתוב] בסוף פרשת העריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (ויקרא יח, כט) — הוקשו (הושוו) כל העריות כולן זו לזו וממילא גם לנדה המוזכרת באותה פרשה, ויש לומר: מה נדה חייב עליה בהעראה ("את מקורה הערה"), אף לחייב את כל שאר העריות די בהעראה.

וְאֶלָּא ״נִדָּה״ דִּכְתִיבָא גַּבֵּי אֵשֶׁת אָח לְמָה לִי? לְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: רֶמֶז לִיבָמָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, מִנַּיִן?! הָא כְּתִיב: ״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״! אֶלָּא: רֶמֶז לִיבָמָה שֶׁאֲסוּרָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ מִנַּיִן?

ושואלים: אם מכאן למדים, ואלא "נדה" דכתיבא [שנאמרה] גבי אשת אח למה לי? שהרי לענין העראה למדים את כל העריות מנידה בהיקש! ומשיבים: כתוב זה צריך לכ פי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: רמז ליבמה מן התורה מנין, ומיד תוהים על הלשון: מנין?! מה מקום לשאלה זו? הא כתיב [הרי נאמר] במפורש: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה)! אלא: רמז ליבמה שאסורה לאח בעלה בחיי בעלה גם לאחר שגירשה, מנין יודעים זאת.

הַאי סְבָרָא הִיא: מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ שָׁרְיָא, מִכְּלָל דִּבְחַיֵּי בַּעְלָהּ אֲסוּרָה!

ומוסיפים לתהות: הלא גם לדבר זה אין צורך בהוכחה מיוחדת, שכן האי [הלכה זו] סברא היא, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] שלאחר מיתת בעלה שריא [מותרת האשה], מכלל הדברים אתה למד שבחיי בעלה אסורה היא לאחיו!

וְדִלְמָא: לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ מִצְוָה, בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ רְשׁוּת? אִי נָמֵי: לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ אִין, בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ לָא, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה — עֲשֵׂה,

ודוחים: אפשר היה לומר דלמא [שמא] לאחר מיתת בעלה — מצוה לשאתה, בחיי בעלה — רשות? אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שלאחר מיתת בעלה — אין [כן], מותרת, בחיי בעלה — לא, ויש בכך רק לאו הבא מכלל עשה, שאין זה איסור לאו מפורש אלא רק ביטול ושלילה של מצות עשה, ולאו הבא מכלל עשה — דינו כעשה, ולא יותר,

אָמַר קְרָא: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִיא״, וְכִי אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִיא? אֶלָּא כְּנִדָּה: מָה נִדָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר לְאַחַר מִכָּאן — בִּשְׁעַת אִיסּוּרָהּ בְּכָרֵת, אַף אֵשֶׁת אָח [נָמֵי], אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר לְאַחַר מִכָּאן — בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ בְּכָרֵת.

ולכן אמר קרא [הכתוב]: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" (ויקרא כ, כא), ויש להבין: וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת? אלא הריהי כנדה, מה נדה אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן בתום שבעה ימים לראייתה, בכל אופן בשעת איסורא [האיסור] עובר הבא עליה בכרת, אף אשת אח נמי [גם כן] אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן כשמת בעלה בלא ילדים — בחיי בעלה נענש עליה האח הבא עליה בכרת.

אֶלָּא: הַעֲרָאָה דִּכְתִיבָא גַּבֵּי אָחוֹת אָב וַאֲחוֹת אֵם, לְמָה לִּי?

ושואלים: אלא העראה דכתיבא [שנאמרה] גבי (אצל) אחות אב ואחות אם, למה לי? אם למדים דין זה בהיקש?

לִכְדִבְעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא: הַמְעָרֶה בִּזְכוּר מַהוּ? בִּזְכוּר — ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיבָא!

ומשיבים: דבר זה מועיל לפתור בעיה אחרת, לכדבעא מיניה [לכ מו זה ששאל אותו] רבינא מרבא: המערה בזכור (משכב זכר) מהו? האם גם כאן העראה דינה כביאה גמורה, או לא? ותוהים: בזכור אין צורך בהוכחה מיוחדת! הלא "משכבי אשה" כתיבא [נאמר] בו ("ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". שם יח, כב) ומכאן יודעים כי כל הנתפס במושג ביאה ביחס לאשה יכול להיתפס גם בזכר.

אֶלָּא: הַמְעָרֶה בִּבְהֵמָה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהַעֲרָאָה, דִּכְתִיבָא גַּבֵּי אֲחוֹת אָב וַאֲחוֹת אֵם, דְּאָתְיָא בְּהֶקֵּישָׁא מִדְּרַבִּי יוֹנָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְהַעֲרָאָה דִבְהֵמָה.

אלא, השאלה היא בענין המערה בבהמה, מהו? האם זו נחשבת כביאה או לא? אמר ליה [לו]: אם ביטוי זה הכתוב בתורה אינו ענין, שאינו בא ללמד, להעראה, דכתיבא [שנאמרה] גבי אחות אב ואחות אם, דאתיא בהקישא [שהרי באה, נלמדת הלכה זו בהיקש] מדברי ר' יונה, תנהו ענין להעראה של בהמה. שמייתור ההלכה בענין זה, למדים לדין אחר באותו תחום, שכל דיני ביאות יש להם צד שווה בהעראה.

מִכְּדֵי בְּהֵמָה חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין הִיא, מַאי טַעְמָא כְּתִיב לְהַעֲרָאָה דִּידַהּ גַּבֵּי חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת? לִכְתּוֹב גַּבֵּי מִיתַת בֵּית דִּין, וְנֵילַף מִיתַת בֵּית דִּין מִמִּיתַת בֵּית דִּין!

ושואלים: מכדי [הלא] ביאה על בהמה חייבי מיתות בית דין היא, מאי טעמא כתיב [מה טעם אם כן נאמר] ענין העראה דידה [שלה] גבי (אצל) חייבי כריתות, אחות אב ואחות אם? לכתוב [שיאמר] אותה לגבי עריות שחייבים עליהם כמותה במיתת בית דין, ונילף [ונלמד] מיתת בית דין של בהמה ממיתת בית דין של עריות!

אַיְּידֵי דְּכוּלֵּיהּ קְרָא לִדְרָשָׁא אָתֵי, כְּתִיב בֵּיהּ נָמֵי הָא מִילְּתָא לִדְרָשָׁא.

ומשיבים: איידי דכוליה קרא לדרשא אתי [כיון שכל הכתוב של אחות אב ואחות אם כולו לדרשה בא], כתיב ביה נמי הא מילתא לדרשא [נאמר בו גם דבר זה לדרשה], שכן פסוק זה עצמו אינו בא ללמדנו דבר חדש, אלא רק מסקנות היוצאות ונובעות מעבר לדברים המפורשים בו.

מַאי דְּרָשָׁא? דְּתַנְיָא: ״עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה״, בֵּין מִן הָאָב, בֵּין מִן הָאֵם. אַתָּה אוֹמֵר בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם —

ושואלים: מאי דרשא [מה היא הדרשה] הזו? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "ערות אחות אביך לא תגלה" (שם יח, יב), משמע: בין שהיא אחותו של אב מן האב, בין שהיא אחותו מן האם. אתה אומר שאחות זו היא בין מן האב בין מן האם, או אינו אלא אחות אביו מן האב דווקא ולא מן האם.

וְדִין הוּא: חַיָּיב כָּאן וְחַיָּיב בַּאֲחוֹתוֹ, מָה אֲחוֹתוֹ — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, אַף כָּאן — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם.

ולכאורה אין צורך בכתוב מפורש, שהרי דין הוא ואפשר ללמוד זאת מן הסברה: חייב כאן באחות אביו וחייב באחותו, מה אחותו חייב עליה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם — אף כאן באחות אביו, חייב עליה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: חַיָּיב כָּאן וְחַיָּיב בְּדוֹדָתוֹ, מָה דּוֹדָתוֹ — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם, אַף כָּאן — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם,

אולם אם לדון רק על פי השוואה, יש גם אפשרות אחרת, או כלך [לך] לדרך זו ונשווה להלכה אחרת: חייב כאן וחייב בדודתו שהיא אשת אחי אביו, מה דודתו האסורה לו היא דווקא זו הנשואה לאחי אביו מן האב ולא מן האם (אשת אחי אביו מן האם), אף כאן — לא אסרה התורה אלא את אחות אביו מן האב ולא מן האם?!

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? דָּנִין אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו מֵאִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו, וְאַל תּוֹכִיחַ דּוֹדָתוֹ, שֶׁאֵין אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו.

ודנים: נראה למי דומה למה אפשר להשוות? דנין איסור הבא מאליו כאיסור אחות אב, מאיסור אחותו שלו הבא מאליו, ששניהם איסורים שאינם תלויים בקשרי נישואין, אלא בקירבה, ואל תוכיח דודתו, שאין זה איסור הבא מאליו, אלא על ידי נישואין.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זֶה: דָּנִין קְרוֹבֵי הָאָב מִקְּרוֹבֵי הָאָב, וְאַל תּוֹכִיחַ אֲחוֹתוֹ שֶׁקְּרוֹבֵי עַצְמוֹ —

אלא שאפשר לדחות ולטעון: או כלך [לך] לדרך זה ואמור: דנין קרובי האב מקרובי האב, ואל תוכיח אחותו שקרובי עצמו היא, ואם כן אין להביא הוכחה מכרעת מן הסברה —

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה״ — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם. ״עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה״ — בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם.

תלמוד לומר מן הכתוב היתר: "ערות אחות אביך לא תגלה", ללמדנו — בין מן האב בין מן האם. וכן למדים "ערות אחות אמך לא תגלה" (שם יג) — בין מן האב בין מן האם,

לְמָה לִי לְמִכְתַּב בַּאֲחוֹת אָב, לְמָה לִי לְמִכְתַּב בַּאֲחוֹת אֵם? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּאֲחוֹת אָב, שֶׁכֵּן יֵשׁ לָהּ חַיִיס, אֲבָל אֲחוֹת אֵם — אֵימָא לָא.

ושואלים: למה לי, מדוע היה צריך למכתבא [לומר] אותו דבר באחות אב, למה לי למכתבא [לומר] אותו דבר באחות אם? די היה שייכתב באחד מהם! אמר ר' אבהו: צריכי [צריכים הם], דאי כתב רחמנא [שאם היתה אומרת התורה] רק באחות אב, היינו אומרים שהיא שונה, שכן יש לה חייס (ייחוס), משום שייחוס המשפחה הולך אחרי האב, אבל אחות אם אימא [אמור] שלא, משום שמשפחת אם איננה קרויה משפחה.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בַּאֲחוֹת אֵם — שֶׁכֵּן וַדָּאִית, אֲבָל אֲחוֹת אָב — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ולהיפך: ואי כתב רחמנא [אם היתה אומרת התורה] באחות אם, הייתי אומר — שכן ודאית, שהרי הקשר של אדם עם אמו הוא ודאי, ולכן יש לאסור את אחותו מן האם, אבל אחות אב אימא [אמור] שלא נאסור אותה עליו, שכן אבהות לעולם אינה ודאית, ויתכן שאינה אחותו כלל, ולכן צריכא [נצרכה] ההלכה להיאמר בשתיהן.

וְדוֹדָתוֹ, דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְתַנָּא דְּמִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם, מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ודודתו דפשיטא ליה [שפשוט לו] לתנא שהיא דווקא אשת אחי אביו מן האב ולא מן האם מנא ליה [מניין לו] דבר זה?

אָמַר רָבָא: אָתְיָא ״דּוֹדוֹ״ ״דּוֹדוֹ״. כְּתִיב הָכָא: ״עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה״, וּכְתִיב הָתָם: ״אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ״, מָה לְהַלָּן — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם, אַף כָּאן — מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם.

אמר רבא: אתיא [בא, נלמד] הדבר מגזירה שווה של המילים "דודו" "דודו". כתיב הכא [נאמר כאן]: "ערות דדו גלה" (שם כ, כ), וכתיב התם [ונאמר שם]: בדיני גאולת קרקע של אדם על ידי בני משפחתו: "או דדו או בן דדו יגאלנו" (שם כה, מט), מה להלן בענייני גאולה בקרובים אין חובת הגאולה מוטלת אלא על דודו מן האב ולא מן האם, אף כאן בדיני ערוה, דודו זה — ודאי שהוא מן האב ולא מן האם.

וְהָתָם מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ״, מִשְׁפַּחַת אָב קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה, מִשְׁפַּחַת אֵם אֵינָהּ קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה.

ושואלים: והתם [ושם] בדיני גאולה מנלן [מניין לנו] שאין מדובר בדוד מן האם? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "ממשפחתו יגאלנו" (שם), וידוע כי רק משפחת אב קרויה משפחה, ואילו משפחת אם אינה קרויה משפחה, שייחוס האדם הוא לפי משפחת האב.

וְהָדִתְנַן: אָמְרוּ לוֹ מֵתָה אִשְׁתְּךָ וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ, מֵתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ, מֵתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ, מֵתָה וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ —

והדתנן [וזה ששנינו במשנה] אמרו לו לאדם: מתה אשתך, והוא נשא את אחותה של אשתו מצד אביה, ולאחר מכן אמרו לו: מתה האחות הזו, אשתו השניה, ונשא את אחותה מאמה של אשתו השניה, ושוב אמרו לו שמתה אף זו, ונשא את אחותה מאביה של השלישית, ואמרו לו שגם זו מתה, ונשא אחותה מאמה — אם התברר אחר כך כי כל השמועות הללו היו שמועות שקר, וכל הנשים חיות, אם כן חלק מן הנישואין הללו לא היו נישואין כלל, לפי שנשא אחות אשתו בחייה,

מוּתָּר בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁלִישִׁית וּבַחֲמִישִׁית, וּפוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן. וְאָסוּר בַּשְּׁנִיָּה וּבָרְבִיעִית, וְאֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.

ולכן מותר באשתו הראשונה ובשלישית שאיננה קרובת אשתו מכל צד, ובחמישית שאינה קרובה לא לאשתו הראשונה ולא לאחרת, ונישואיהן נישואין גמורים הם, ופוטרות את צרותיהן, שאם נפלו לייבום ונחלצה (או נבעלה) אחת מהם — נפטרו כולן. אבל אסור בשניה וברביעית משום שכל אחת מהן היא אחות אשתו בחייה ונשא אותה באיסור, ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, שאינה אשת אחיו שהרי לא תפסו בהן קידושין.

וְאִם בָּא עַל הַשְּׁנִיָּה לְאַחַר מִיתַת הָרִאשׁוֹנָה, מוּתָּר בַּשְּׁנִיָּה וּבָרְבִיעִית, וּפוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, וְאָסוּר בַּשְּׁלִישִׁית וּבַחֲמִישִׁית.

ואם אכן מתה הראשונה, ובא על השניה לאחר מיתת הראשונה, הרי אז מותר בשניה, וברביעית (שהרי אינה קרובה לשניה) ונישואיהן נישואין גמורים היו, ופוטרות צרותיהן, ואסור בשלישית ובחמישית, משום אחות אשתו בחייה.