דף יומי יבמות נ״ט

מַהוּ? בָּתַר נִישּׂוּאִין אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר אֵירוּסִין אָזְלִינַן.

יש מקום לדון מהו הדין, האם מותר לו לשאת אותה? וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] הנישואין אזלינן [הולכים אנו] והרי בזמן הנישואין לא היתה ראויה לו, או בתר [אחר] האירוסין אזלינן [הולכים אנו] ובשעת קידושין, ראויה היתה.

אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: נִתְאַרְמְלוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, מִן הַנִּשּׂוּאִין — פְּסוּלוֹת, מִן הָאֵירוּסִין — כְּשֵׁרוֹת.

אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה] ויש במשנה תשובה לשאלה זו. ששנינו: נתארמלו או נתגרשו, מן הנשואין — פסולות, מן האירוסין — כשרות. משמע שבפסול כהונה הכל הולך אחר הנישואין ולא אחר האירוסין.

אֲמַר לֵיהּ: לְשַׁוּוֹיֵהּ חֲלָלָה לָא קָמִיבַּעְיָא לִי, דְּבִיאָה הִיא דִּמְשַׁוְּויָה חֲלָלָה. כִּי קָמִיבַּעְיָא לִי: ״וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח״, מַאי? קִיחָה דְקִדּוּשִׁין בָּעֵינַן, אוֹ קִיחָה דְנִישּׂוּאִין בָּעֵינַן.

אמר ליה [לו]: לשוויה [לענין זה לעשות אותה] חללה לא קמיבעיא [נסתפק] לי, שביאה היא דמשוויה [שעושה אותה] חללה וכל עוד לא בא עליה, ודאי איננה חללה. כי קמיבעיא לי [כאשר, מה שנסתפק לי] היה בענין אחר: מה שנאמר בכהן גדול "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג), מאי [מה] עניינו? האם כבר בקיחה של קדושין בעינן [צריכים אנו] שתהיה בבתוליה, כלומר, קטנה או נערה, או אף בקיחה של נישואין בעינן [צריכים אנו] שתהיה בבתוליה.

אֲמַר לֵיהּ, הָא נָמֵי תְּנֵיתוּהָ: אֵירַס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל — יִכְנוֹס. שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״יִקַּח אִשָּׁה״.

אמר ליה [לו]: הא נמי תניתוה [זו גם כן שניתם אותה] ששנינו: אירס את האלמנה ואחר כך נתמנה להיות כהן גדול — יכנוס, למרות שכהן גדול אסור באלמנה, משמע שהולכים אחר זמן האירוסין, ולא אחר זמן הנישואין. ודוחים: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר] בלשון ריבוי "יקח אשה" (שם יד), ללמד שרשאי לשאת אשה שהיתה ארוסה לו מקודם, אם נתמנה להיות כהן גדול בין אירוסין לנישואין.

הָכָא נָמֵי, כְּתִיב ״אִשָּׁה״! אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם.

ומקשים: הכא נמי כתיב [כאן גם כן נאמר] "אשה" ("והוא אשה בבתוליה יקח"), ושמא גם זה בא לרבות! ומשיבים: "אשה" שנאמרה שם באה למעט רק אשה אחת (שדנים אותה לפי זמן האירוסין) ולא שתים או יותר, שהלימוד מוגבל לאשה אחת.

וּמָה רָאִיתָ? הָא — אִישְׁתַּנִּי גּוּפַהּ, וְהָא — לָא אִישְׁתַּנִּי גּוּפַהּ.

ושואלים: ומה ראית במה עדיף לרבות את האלמנה ולהוציא את הבוגרת ולא להיפך? ענה לו: הא [זו], הבוגרת — אישתני [השתנה] גופה בינתיים, ולכן היה מקום לפסול אותה גם אם בגרה כשהיתה ארוסתו. והא [ואילו זו] באלמנה — לא אישתני [השתנה] גופה, אלא מעמדו שלו הוא שהשתנה, ולכן יש מקום להתירה.

מַתְנִי׳ כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא יִשָּׂא אַלְמָנָה, בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין, בֵּין אַלְמָנָה מִן הַנִּישּׂוּאִין. וְלֹא יִשָּׂא אֶת הַבּוֹגֶרֶת. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת [וְלֹא יִשָּׂא אֶת מוּכַּת עֵץ].

א משנה כהן גדול לא ישא אלמנה, בין אלמנה מן האירוסין, בין אלמנה מן הנשואין. ולא ישא את הבוגרת, אלא קטנה או נערה. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת,.ולא ישא את מוכת עץ, כלומר, אשה שנפגעו בתוליה לא על ידי ביאה אלא כתוצאה מתאונה, כגון מחבלה מעץ.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַלְמָנָה ... לֹא יִקַּח״ — בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין, בֵּין אַלְמָנָה מִן הַנִּישּׂוּאִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵילַף ״אַלְמָנָה״ ״אַלְמָנָה״ מִתָּמָר, מָה לְהַלָּן מִן הַנִּישּׂוּאִין — אַף כָּאן מִן הַנִּישּׂוּאִין, קָא מַשְׁמַע לַן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: בכהן הגדול נאמר "אלמנה... לא יקח" (שם יד), והכוונה — בין אלמנה מן האירוסין, בין אלמנה מן הנשואין. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הרי נאמר אלמנה סתם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: לילף [שנלמד] "אלמנה" "אלמנה" בגזירה שווה מתמר כלת יהודה, שנאמר בה "ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך" (בראשית לח, יא); מה להלן, בתמר, אלמנה מן הנשואין היתה — אף כאן אינו אסור אלא באלמנה מן הנשואין, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא לאסור אף את האלמנה מן האירוסין.

וְאֵימָא הָכִי נָמֵי?! דּוּמְיָא דִּגְרוּשָׁה: מָה גְּרוּשָׁה — בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵירוּסִין, אַף אַלְמָנָה — בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין.

ושואלים: ובאמת, ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שאסור רק באלמנה מן הנישואין?! ומשיבים: דומיא [בדומה] לגרושה, מה גרושה — בין מן הנישואין בין מן האירוסין, אף אלמנה — בין מן האירוסין בין מן הנישואין.

וְלֹא יִשָּׂא אֶת הַבּוֹגֶרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח״, פְּרָט לַבּוֹגֶרֶת — שֶׁכָּלוּ לָהּ בְּתוּלֶיהָ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת.

ג שנינו במשנה: ולא ישא את הבוגרת. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בכהן גדול: "והוא אשה בבתוליה יקח" (שם יג), ולמדו מזה פרט לבוגרת, ומדוע — מפני שכלו לה בתוליה. שאין הבתולים בה שלמים כמו בקטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״בְּתוּלָה״ — אֲפִילּוּ מִקְצָת בְּתוּלִים מַשְׁמַע. ״בְּתוּלֶיהָ״ — עַד דְּאִיכָּא כׇּל הַבְּתוּלִים. ״בִּבְתוּלֶיהָ״, בִּכְדַרְכָּהּ — אִין, שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ — לָא.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים, ר' מאיר סבר: אילו נאמר "בתולה" הייתי אומר שאפילו מקצת בתולים משמע, כלומר, בתולה כלשהי. אך כיון שנאמר "בתוליה" — עד דאיכא [שיש] כל הבתולים משמע, למעט את הבוגרת. ומה שנוספה האות "ב" שנאמר: "בבתוליה", בא ללמד שבביאה כדרכה, במקום הבתולים — אין [כן], היא נפסלת בתור בעולה, אבל אם נבעלה שלא כדרכה — לא.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי: ״בְּתוּלָה״ — בְּתוּלָה שְׁלֵימָה מַשְׁמַע. ״בְּתוּלֶיהָ״ — וַאֲפִילּוּ מִקְצָת בְּתוּלִים. ״בִּבְתוּלֶיהָ״ — עַד שֶׁיִּהְיוּ כׇּל בְּתוּלֶיהָ קַיָּימִין, בֵּין בִּכְדַרְכָּהּ, בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

ור' אלעזר ור' שמעון סברי [סבורים]: אילו היה כתוב "בתולה" — בתולה שלימה משמע, וצורת הכינוי "בתוליה" משמעה: ואפילו מקצת בתולים, ולרבות אף בוגרת בכלל ההיתר. ומה שנאמר "בבתוליה" — עד שיהיו כל בתוליה קיימין, שלא תהא בעולה כלל, בין בכדרכה, בין שלא כדרכה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נִבְעֲלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ — פְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה. מֵתִיב רָבָא: ״וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״ — בְּאִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ, פְּרָט לְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.

אמר רב יהודה אמר רב: נבעלה שלא כדרכה — פסולה להינשא למי שמשמש בכהונה גדולה. מתיב [מקשה] על כך רבא, נאמר באונס אשה: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, יט), ודרשו חכמים — באשה הראויה לו, פרט לאלמנה שנאנסה על ידי כהן גדול, או גרושה או חלוצה שנאנסה על ידי כהן הדיוט, שאלו אינם נושאים את אנוסותיהם.

הֵיכִי דָּמֵי? אִלֵּימָא בִּכְדַרְכָּהּ, מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם אַלְמָנָה? תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לַהּ בְּעוּלָה, אֶלָּא לָאו: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וּמִשּׁוּם אַלְמָנָה — אִין, מִשּׁוּם בְּעוּלָה — לָא!

ומעתה נברר: היכי דמי [במה בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שאנס אותה כהן זה בביאה כדרכה — מאי איריא [מה שייך], מדוע נתן טעם משום אלמנה? תיפוק ליה [תצא לו, ילמד] הלכה זו משום דהויא לה [שהרי היא] כבר בעולה, אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שאנס אותה שלא כדרכה, ומשום אלמנה — אין [כן] היא אסורה, אולם משום בעולה — לא, משמע שבעולה שלא כדרכה איננה מוגדרת כבעולה להיות פסולה לכהן גדול!

הָא מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְרַב דְּאָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

הא מני [זו כשיטת מי היא], כדעת ר' מאיר היא, הסבור שבעולה שלא כדרכה, מותרת לכהן גדול, ואילו רב שאמר, מה שאמר — כדעת ר' אלעזר הפוסל בעולה שלא כדרכה אמר דבריו.

אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם בְּעוּלָה? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוְיָא לַהּ זוֹנָה! דְּהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת — עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.

ומקשים: אי [אם] כדעת ר' אלעזר, אם כן מאי איריא [מה שייך], מדוע אמר שאסורה משום בעולה? הלא יש סיבה אחרת לפוסלה תיפוק ליה דהויא לה [תצא לו, תילמד הלכה זו בגלל שהרי היא] זונה? דהא [שהרי] אמר ר' אלעזר: אפילו פנוי הבא על הפנויה, אם בא עליה שלא לשם אישות — עשאה זונה על ידי ביאה זו, ואם כן, זו שנבעלה שלא כדרכה, אפילו שהיתה פנויה — הרי היא זונה, ואסורה גם לכהן הדיוט לדעת ר' אלעזר.

אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן שֶׁנִּבְעֲלָה לִבְהֵמָה, דְּהָתָם מִשּׁוּם בְּעוּלָה אִיכָּא, מִשּׁוּם זוֹנָה לֵיכָּא.

אמר רב יוסף: מה שאמר רב שהבעולה שלא כדרכה פסולה לכהונה גדולה, מדובר כגון שנבעלה לבהמה, דהתם [ששם] משום בעולה איכא [יש] פסול בכך, שהרי בעולה היא, ואילו משום זונה ליכא [אין] בכך פסול.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי בְּעוּלָה הָוְיָא — זוֹנָה נָמֵי הָוְיָא. וְאִי זוֹנָה לָא הָוְיָא — בְּעוּלָה נָמֵי לָא הָוְיָא. וְכִי תֵּימָא: מִידֵי דְּהָוֵיא אַמוּכַּת עֵץ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, אִם כֵּן, אֵין לְךָ אִשָּׁה שֶׁכְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה, שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית מוּכַּת עֵץ עַל יְדֵי צְרוֹר.

אמר ליה [לו] אביי: ממה נפשך בכל אופן אין זו תשובה כי אי [אם] כבעולה הויא [היא נחשבת], אם כן כזונה נמי הויא [גם כן היא נחשבת], ואי [ואם] זונה לא הויא [אינה נחשבת] — בעולה נמי לא הויא [גם כן היא אינה נחשבת]. וכי תימא מידי דהויא [ואם תאמר: כדרך שהוא] במוכת עץ שלא כדרכה שאינה בתולה עוד ובכל זאת אינה אסורה משום זונה, גם זו שנבעלה שלא כדרכה על ידי בהמה תיחשב כך, אולם אי אפשר לומר שמוכת עץ שלא כדרכה, תיפסל לכהונה, שאם כן, אין לך אשה שכשרה לכהונה גדולה, שלא יתכן שלא נעשית מוכת עץ על ידי צרור של בית הכסא, שקינחה בו. ובודאי אין זה קרוי מוכת עץ כלל.

אֶלָּא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: בִּמְמָאֶנֶת.

אלא, אמר ר' זירא: רב דיבר ביתומה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, ונבעלה שלא כדרכה, ולאחר מכן היתה ממאנת בבעלה, שהרי היא כאילו לא נישאה מעולם ואין בה אם כן פסול אלמנות או גירושין, ואף על פי כן ביאתה לא היתה ביאת זנות, שהרי בזמן שנבעלה היתה נשואה, והבעילה היתה כשרה, ובאופן כזה אף שאינה אלמנה, בכל אופן נפסלה לכהונה משום שאינה בתולה.

אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: נִבְעֲלָה לִבְהֵמָה — כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נִבְעֲלָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבִּסְקִילָה — כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה.

א אמר רב שימי בר חייא: נבעלה לבהמה — הרי היא כמוכת עץ וכשרה לכהונה ואינה קרויה זונה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נבעלה למי שאינו איש, אף על פי שאם עשתה זאת במזיד והיו עדים והתרו בה עונשה בסקילה, מכל מקום כשרה לכהונה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מַעֲשֵׂה בְּרִיבָה אַחַת בְּהַיְתָלוֹ שֶׁהָיְתָה מְכַבֶּדֶת אֶת הַבַּיִת, וּרְבָעָהּ כֶּלֶב כּוּפְרִי מֵאַחֲרֶיהָ, וְהִכְשִׁירָהּ רַבִּי לַכְּהוּנָּה. אָמַר שְׁמוּאֵל: וּלְכֹהֵן גָּדוֹל. בִּימֵי רַבִּי כֹּהֵן גָּדוֹל מִי הֲוָה? אֶלָּא — רְאוּיָה לְכֹהֵן גָּדוֹל.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה בריבה (נערה) אחת בכפר היתלו שהיתה מכבדת (מטאטאת) את הבית, ורבעה כלב כופרי (כלב ציד קטן) מאחריה, כלומר, שלא כדרכה, והכשירה רבי לכהונה, מפני שלא נעשתה זונה בכך. אמר שמואל: ואפילו לכהן גדול, התירה רבי, משום שהיא נחשבת עדיין בתולה. ותוהים: וכי בימי רבי כהן גדול מי הוה [האם היה]? הלא רבי חי כמה דורות לאחר חורבן בית המקדש! אלא כוונתו היתה — שראויה אפילו לכהן גדול.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזַקְיָא לְרַב אָשֵׁי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אֵין זְנוּת לִבְהֵמָה? דִּכְתִיב: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״.

אמר ליה [לו] רבא מפרקין לרב אשי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים ככלל] שאין זנות לבהמה? אמר לו, דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כג, יט),

וּתְנַן: אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה — מוּתָּרִין, (מִשּׁוּם) שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם שְׁנֵיהֶם״ — שְׁנַיִם וְלֹא אַרְבָּעָה.

ותנן [ושנינו במשנה]: אתנן כלב, שאם נתן אדם כסף כדי לבעול או להיבעל לכלב, וכן מחיר זונה אם החליף או קנה זונה בכסף מסויים — מותרין לבית המקדש, משום שנאמר "גם שניהם", ללמד: שנים הם האסורים (אתנן זונה ומחיר כלב) ולא ארבעה (גם מחיר זונה ואתנן כלב), ומכאן למדנו שבכלב אין דין של זנות.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֲנוּסַת עַצְמוֹ וּמְפוּתַּת עַצְמוֹ — לֹא יִשָּׂא, וְאִם נָשָׂא — נָשׂוּי. אֲנוּסַת חֲבֵירוֹ וּמְפוּתַּת חֲבֵירוֹ — לֹא יִשָּׂא, וְאִם נָשָׂא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַוָּלָד חָלָל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַוָּלָד כָּשֵׁר.

ב תנו רבנן: [שנו חכמים]: את אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא כהן גדול, שהרי מצווה הוא לשאת רק בתולה, ואם עבר ונשא — נשוי. אנוסת חבירו ומפותת חבירו — לא ישא, ואם נשא — ר' אליעזר בן יעקב אומר: הולד חלל, וחכמים אומרים: הולד כשר.

אִם נָשָׂא — נָשׂוּי, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: וּמוֹצִיא בְּגֵט. וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: אִם נָשָׂא נָשׂוּי! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לוֹמַר

ומבארים ברייתא זו, אמרנו "אם נשא — נשוי". אמר רב הונא אמר רב: ומוציא בגט, כלומר, בכל זאת כופים אותו לגרשה. ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנה] "אם נשא — נשוי", הלא ברור שהקידושין תופסים, ובודאי היתה הכוונה שמותר לו לקיימה! אמר רב אחא בר יעקב: לא, לומר