דף ס״ו עמוד א
אַחְווֹתָא.
וְלָא מִיפַּקְדִי? וְהָאָמַר רַב אַחָא בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, עַבְדֵי מְלוֹג — לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל — יֹאכֵלוּ.
וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג: אִם מֵתוּ — מֵתוּ לָהּ, וְאִם הוֹתִירוּ — הוֹתִירוּ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתָן הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל: אִם מֵתוּ — מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ — הוֹתִירוּ לוֹ, הוֹאִיל וְהוּא חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן — הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל — הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל — הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.
גְּמָ׳ וְעַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, אַמַּאי? לֶהֱוֵי כְּקִנְיָנוֹ שֶׁקָּנָה קִנְיָן! דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְכֹהֵן שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָנָה עֲבָדִים שֶׁיֹּאכְלוּ בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ״.
וּמִנַּיִן לְאִשָּׁה שֶׁקָּנְתָה עֲבָדִים, וַעֲבָדָיו שֶׁקָּנוּ עֲבָדִים, שֶׁיֹּאכְלוּ בִּתְרוּמָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ״, קִנְיָנוֹ שֶׁקָּנָה קִנְיָן — אוֹכֵל.
כׇּל הָאוֹכֵל — מַאֲכִיל, כֹּל שֶׁאֵין אוֹכֵל — אֵינוֹ מַאֲכִיל.
וְלָא? וַהֲרֵי עָרֵל, וְכׇל הַטְּמֵאִים שֶׁאֵינָן אוֹכְלִין, וּמַאֲכִילִין! הָתָם, פּוּמַּיְיהוּ כָּאֵיב לְהוּ.
וַהֲרֵי מַמְזֵר, שֶׁאֵין אוֹכֵל, וּמַאֲכִיל!
אָמַר רָבִינָא: קִנְיָן אוֹכֵל קָאָמַר, קִנְיָן אוֹכֵל — מַאֲכִיל, שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל — אֵינוֹ מַאֲכִיל.
וְרָבָא אָמַר: מִדְּאוֹרָיְיתָא מֵיכָל אָכְלִי, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרִי בְּהוּ, כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר: אֲנִי אֵינִי אוֹכֶלֶת, עֲבָדַי אֵינָן אוֹכְלִין — זוֹנָה הִיא אֶצְלוֹ?! הִלְכָּךְ אָתֵי לְאַפּוֹקַהּ.
רַב אָשֵׁי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל לְאַחַר מִיתָה.
אֶלָּא מֵעַתָּה, בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן לֹא תַּאֲכִיל, גְּזֵירָה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל לְאַחַר מִיתָה!
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּאַלְמָנָה כֹּהֶנֶת, דְּאָתְיָא לְאוֹרוֹיֵי: מֵעִיקָּרָא אֲכַלִי בִּתְרוּמָה דְּבֵי נָשָׁא, אִינְּסֵבִי לֵיהּ לְהַאי — אֲכַלִי בִּתְרוּמָה דְגַבְרַאי, וְהַשְׁתָּא הֲדַרִי לִי לְמִילְּתַאי קַמַּיְיתָא. וְלָא יָדְעָה דְּמֵעִיקָּרָא לָא שַׁוֵּיתַהּ לְנַפְשַׁהּ חֲלָלָה, הַשְׁתָּא שַׁוֵּיתַהּ לְנַפְשַׁהּ חֲלָלָה.
תִּינַח אַלְמָנָה כֹּהֶנֶת, אַלְמָנָה בַּת יִשְׂרָאֵל מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בְּאַלְמְנוּתַהּ לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן.
אִיתְּמַר: הַמַּכְנֶסֶת שׁוּם לְבַעְלָהּ, הִיא אוֹמֶרֶת: כֵּלַי אֲנִי נוֹטֶלֶת, וְהוּא אוֹמֵר: דָּמִים אֲנִי נוֹתֵן, הַדִּין עִם מִי? רַב יְהוּדָה אָמַר:
אחוותא [אחיות] תאומות היו, ומבניהן יצאו אנשים גדולים.
ושואלים: ולא מיפקדי [וכי אין הנשים מצוות]? והאמר [והרי אמר] רב אחא בר רב קטינא אמר רבי אמר רב יצחק: מעשה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין ולכן לא היתה יכולה להינשא לא לעבד ולא לבן חורין, וכפו את רבה (האדון שלה) ועשאה בת חורין! והאם אין זו הוכחה שכפו אותו כדי שתוכל לקיים מצות פריה ורביה? אמר רב נחמן בר יצחק: לא זה היה הטעם לכפיית אדוניה לשחררה, אלא כיון שידעה שאיננה יכולה להינשא לא לעבד ולא לבן חורין התנהגה כך שמנהג הפקר נהגו בה, שהיתה מביאה אנשים לזנות איתה והכשילה את הרבים, וכדי להציל אותה ואותם מן החטא, כפו את האדון לשחררה.
א משנה אלמנה שנישאה לכהן גדול שהיא אסורה עליו מן התורה, או גרושה או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, אם הכניסה לו בתוך נדונייתה עבדי מלוג שאינם נעשים נכסי הבעל, אלא יש לו רק זכות ליהנות מעבודתם כמו מפירות (רווחים) של שאר נכסי מלוג, ועבדי צאן ברזל שהם עבדים שקיבל הבעל על עצמו את האחריות למחירם והם נעשים על ידי זה כקניינו, במקרה כזה עבדי מלוג — לא יאכלו בתרומה מכוח היותה נשואה לכהן, ואילו עבדי צאן ברזל — יאכלו.
ואלו הן עבדי מלוג: אם התנו בני הזוג ביניהם שאם מתו העבדים — מתו לה, כלומר, על חשבונה, ואם הותירו ועלו במחירם — הותירו לה, אף על פי שהוא חייב במזונותן — הרי אלו לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם התנו בני הזוג ביניהם שאם מתו — מתו לו, ואם הותירו — הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן בכל מקרה — הרי אלו יאכלו בתרומה, שהם נחשבים קניינו שלו ולא שלה.
בת ישראל שניסת לכהן ונישואין אלה כשרים הם, והכניסה לו עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל — הרי אלו, כולם, יאכלו בתרומה. ובת כהן שניסת לישראל בנישואין כשרים, אם הכניסה לו לבעלה הישראלי עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל — הרי אלו לא יאכלו בתרומה אף על פי שקודם לכן היא ועבדיה אכלו בתרומה מכוח היותה בת כהן.
ב גמרא שנינו במשנה, כי כאשר יש איסור בנישואין של הכהן, עבדי מלוג של אשתו — לא יאכלו בתרומה. ושואלים: אמאי [מדוע]? להוי [שיהא] הדבר כמו קנינו שקנה קנין! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו כולם בתרומה — שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא).
ומנין לאשה שהיא אשת כהן שקנתה עבדים, וכן עבדיו של כהן שקנו עבדים, שיאכלו גם הם בתרומה — שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו", ומייתור המילים "קנין כספו" דורשים: קנינו שקנה קנין — אוכל. ואף כאן, כיון שעבדי מלוג שייכים לאשת הכהן והיא עצמה נחשבת כקניינו — יכולים הם לאכול כקנין קניינו של כהן!
ומשיבים, הכלל הוא: כל האוכל — מאכיל, כלומר, מי שהוא עצמו ראוי לאכול בתרומה — יכול להאכיל גם אחרים בתרומה מכוחו, כל שאין אוכל — אינו מאכיל. וכיון שהאשה עצמה אינה אוכלת בתרומה משום נישואיה הפסולים — אף עבדיה אינם אוכלים בתרומה.
ומקשים: ולא, האם מי שאינו אוכל אינו מאכיל? והרי כהן ערל (שלא נימול מחמת סכנה), שאסור בתרומה, וכן כל הכהנים הטמאים שאינן אוכלין בתרומה — ומכל מקום מאכילין הם את נשיהם ועבדיהם! ומשיבים: יש לחלק, כי התם [שם] במקרים אלה הטעם שאינם אוכלים אינו משום שנפסלו מקדושת כהונה, אלא משום שרואים אותם כאילו פומייהו כאיב להו [פיהם כואב להם] ואינם מסוגלים למעשה לאכול, אבל יש להם זכות אכילה שאיננה יכולה להתממש מסיבה חיצונית ולכן הם מאכילים אחרים. מה שאין כן באשה זו שנישואיה פסולים, אין לה כלל זכות אכילה בתרומה, ולכך גם אינה יכולה להאכיל עבדיה.
ומקשים: והרי אם יש לה צאצאים מן הכהן אף על פי שאותו צאצא הוא ישראל, ואפילו ממזר, וכגון שנישאה בת ישראל לכהן ונולדה לה בת, ואותה בת נישאה לישראל, ואפילו ממזר, ונולד לה בן ומתה, שלמרות שהצאצא הזה אינו אוכל בתרומה שהרי הוא ישראל, מכל מקום, אם אמו, כיון שיש לה זרע כלשהו מן הכהן — עדיין היא אוכלת בתרומה. הרי שהילד הזה אף על פי שהוא עצמו אין אוכל בתרומה, מכל מקום הריהו מאכיל אחרים, הרי שגם מי שאינו אוכל, מאכיל!
אמר רבינא: יש לפרש את הכלל הזה ולומר כך: קנין אוכל קאמר [אמר], כלומר, אם הקנין של הכהן אוכל בעצמו — מאכיל גם אחרים שהם קניינו, וקנין כהן שאינו אוכל, כגון אשתו הפסולה — אינו מאכיל.
ורבא אמר הסבר אחר: מדאורייתא מיכל אכלי [מן התורה באמת אוכלים] גם עבדי מלוג שלה, שהם כלולים בהגדרה של "קניינו שקנה קנין", ואולם רבנן הוא דגזרי בהו [חכמים הם שגזרו בהם] שלא יאכלו, כדי שתאמר אותה אשה שנישאה לכהן בעבירה: אני איני אוכלת משלו, ועבדי גם הם אינם אוכלין — אם כן זונה היא אצלו?! הלכך אתי לאפוקה [על כן יבוא בעלה להוציאה] מביתו, והרי אנו רוצים שימהר לגרשה.
רב אשי אמר: לא מטעם זה, אלא גזירה היא: שמא תאכיל את העבדים הללו גם לאחר מיתה של בעלה הכהן, שאמנם כל עוד בעלה חי יכולים הם לאכול בתרומה, שהרי היא קניינו של הכהן, והם קניינה שלה. אבל לא לאחר מותו, שכוח קניינו ממנה בטל.
ומקשים: אלא מעתה, שאנו גוזרים איסור על קנין אשת כהן בחייו משום לאחר מותו, גם בת ישראל שנשאת נישואין כשרים לכהן לא תאכיל עבדי מלוג שלה, גזירה שמא תאכיל גם לאחר מיתה!
אלא אמר רב אשי: כאן מדובר באלמנה או גרושה כהנת, כלומר, שהיא בת כהן, דאתיא לאורויי [שתבוא להורות] לעצמה היתר ותאמר: מעיקרא אכלי [מתחילה אכלו] העבדים שלי בתרומה דבי נשא [של בית אבי], אינסבי ליה להאי [נישאתי לו לזה] — אכלי [אכלו] בתרומה דגבראי [של בעלי] שהם כקנין שקנה קנין, והשתא הדרי לי למילתיה קמייתא [ועכשיו כשמת בעלי חוזרת אני לדבר הראשון] ושוב יאכלו בתרומת אבי. ולא ידעה [ואינה יודעת] שאינו כן, דמעיקרא [שמתחילה] לא שויתה לנפשה [עשתה את עצמה] חללה, שהרי קודם לכן כשרה היתה, ורשאית היתה לאכול. ואולם השתא [עכשיו], שנישאה בעבירה, שויתא לנפשה [עשתה את עצמה] חללה, ונאסרה לאכול, וממילא גם עבדיה אסורים.
ושואלים: אם כן, תינח [נניח] דבר זה לגבי אלמנה כהנת, אבל אם היתה אותה אלמנה שנישאה לכהן גדול בת ישראל, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אין מקום לגזירה זו! ומשיבים: באלמנותה [באלמנות] לא פליגי רבנן [חילקו חכמים] בין אלמנה לאלמנה, כיון שהיה מקרה שגזרו בו, עשו זאת כגזירה כללית.
איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: המכנסת שום לבעלה, שהכניסה לבעלה בתוך כתובתה דברים מסויימים ששמו (העריכו אותם) ועשו אותם כנכסי צאן ברזל, ואחר כך כשבאה ליטול את כתובתה היא אומרת: כלי, אותם כלים עצמם שהכנסתי, אני נוטלת, והוא אומר: דמים (את מחירם) אני נותן, שהוא רוצה להחזיק בכלים עצמם, הדין עם מי? רב יהודה אמר:
דף ס״ו עמוד ב
הַדִּין עִמָּהּ, וְרַב אַמֵּי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ.
הדין עמה, ותיטול את הכלים עצמם, ור' אמי אמר: הדין עמו ויכול להחזיק בכלים ולשלם בעבורם.
רַב יְהוּדָה אָמַר הַדִּין עִמָּהּ — מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ דִּידַהּ הָוֵי. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ — כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: אִם מֵתוּ — מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ — הוֹתִירוּ לוֹ, הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן — יֹאכֵלוּ. אָמַר רַב סָפְרָא: מִי קָתָנֵי ״וְהֵן שֶׁלּוֹ״? ״הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ.
ומפרשים: רב יהודה אמר כי הדין עמה — משום שבח בית אביה. שכיון שהם שייכים למשפחתה, זלזול הוא בכבודם שיהיו ברשות אחר, ולכן דידה הוי [שלה הם]. ר' אמי אמר: הדין עמו, כיון שאמר מר [החכם] במשנתנו: על עבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל שאם מתו — מתו לו, ואם הותירו — הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן — יאכלו בתרומה, משמע שגופם נחשב קנוי לו, ומכאן מובן שקנין הבעל בנכסי צאן ברזל הוא קנין גופם של הדברים ולא ערכם בלבד, ולכן אינו חייב להחזיר לאשה אלא דמים. אמר רב ספרא: מי קתני [האם שנה] במשנה "והן שלו"? הלא רק "הואיל וחייב באחריותן" קתני [שנה], ולעולם באמת לאו דידיה נינהו [לא שלו הם].
וְכׇל הֵיכָא דְּחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן אָכְלִי בִּתְרוּמָה? וְהָתְנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן — הֲרֵי זֶה יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. כֹּהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו — לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה!
ושואלים: וכל היכא [היכן] שחייב באחריותן של קנייניו אכלי [אוכלים הם] בתרומה ואין צורך בקנין גופם ממש? והתנן [והרי שנינו במשנה]: ישראל ששכר פרה מכהן שתעבוד אצלו — הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה, שהם מאכל בהמה שמפרישים מהם לעתים תרומה, וכיון שבהמת כהן אוכלת בתרומה — רשאי השוכר להאכיל את הבהמה הזו כרשיני תרומה. ואילו כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו — לא יאכילנה כרשיני תרומה, לפי שאינה שלו. והרי הכהן השוכר יש לו אחריות על הבהמה ששכר, ובכל זאת אינו מאכיל אותה תרומה!
וְתִסְבְּרָא? נְהִי נָמֵי דִּמְחַיֵּיב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, בְּאוֹנְסֶיהָ בְּכַחְשָׁהּ וּבְנִפְחַת דָּמֶיהָ — מִי מִיחַיַּיב? הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְסֵיפָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן, לָא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל — יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵּי תְרוּמָה.
ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שזו קרויה אחריות שלימה? נהי נמי דמחייב [אם אמנם גם כן שמחויב הוא] בגנבה ואבדה, שאם נגנבה הבהמה או אבדה חייב להחזיר את דמי הבהמה, אבל באונסיה, אם אירע בה אונס, שמתה או נפצעה, או בכחשה, שרזתה או נחלשה מחמת סיבה כלשהי, וכן בנפחת דמיה — מי מיחייב [האם הוא חייב]? הרי שאין כאן אחריות שלימה, ולהיפך: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לסיפא [לסופה] של אותה משנה, ששנינו: ישראל ששם פרה מכהן, כלומר, שקבע והעריך לה מחיר כששאל אותה ממנו, שאם תמות או תיפגע או מחירה ישתנה, יחזיר לו כפי ערכה בשעת לקיחה, ובאופן כזה לא יאכילנה כרשיני תרומה, משום שהיא נחשבת כאילו היתה של ישראל. אבל כהן ששם פרה מישראל — יאכילנה כרשיני תרומה. ולכאורה מכאן ראיה להיפך, שרק אם הוא חייב באחריות גמורה לשמור על ערך החפץ לעולם — הרי זה נחשב כבעלות כדי להתיר להאכילו תרומה.
יָתֵיב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בְּשִׁילְהֵי פִּרְקֵיהּ דְּרַב נַחְמָן וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי: עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יוֹצְאִין בְּשֵׁן וָעַיִן. לָאִישׁ, אֲבָל לֹא לָאִשָּׁה.
יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה [בסוף דרשתו] של רב נחמן ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה, ותניא כותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי. ומפרטים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי: עבדי צאן ברזל יוצאין לחירות בשן ועין שהוציא להם האדון. וזהו דווקא לאיש, כלומר, אם האיש, הבעל, עשה זאת, אבל לא לאשה. ומכאן ראיה גמורה שגופם קנוי לאיש.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הַמַּכְנֶסֶת שׁוּם לְבַעְלָהּ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר — לֹא יִמְכּוֹר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר — לֹא יִמְכּוֹר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם לְפַרְנָסָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר: הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.
תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: המכנסת שום לבעלה כלומר, שהכניסה לו נדוניה, כצאן ברזל, ששמו את ערכה, ואם יצטרך לשלם את כתובתה — יחזיר לפי ערך זה. אם רצה הבעל למכור — לא ימכור אותם נכסים, משום שגופם של הנכסים שייך לה. ולא עוד אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו שהוסיף מתנה משלו על הנדוניה שלה וקבעו לה ערך וצירפו אותה לנדוניה, אם רצה הבעל למכור — לא ימכור. עברו ומכרו שניהם או הבעל או האשה את החפצים הללו לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: אף על פי כן הבעל מוציא מיד הלקוחות, משום שלשניהם אין רשות למכור בזמן ששניהם קיימים, והמכר בטל.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי! אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַב יְהוּדָה, מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ.
וסיכומה של ההלכה, אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והתניא כותיה [והרי שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי! אמר לו: אף על גב דתניא כותיה [אף על פי ששנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי — מסתברא טעמא [מסתבר טעמו] של רב יהודה, משום שבח בית אביה.
הָהִיא אִיתְּתָא דְּעַיִּילָה לֵיהּ לְגַבְרַאּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ. שְׁכֵיב, שַׁקְלוּהָ יַתְמֵי וּפַרְסוּהָ אַמִּיתָנָא.
מסופר: ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא [אשה אחת שהכניסה לבעלה גלימה של צמר מובחר] בכתובתה כנכסי צאן ברזל. שכיב [מת] אותו האיש, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא [לקחו היתומים אותה גלימה ופרסו אותה על המת] כעין תכריכים. ואחר כך תבעה האשה את הגלימה עצמה.
אֲמַר רָבָא: קַנְיַיהּ מִיתָנָא. אֲמַר לֵיהּ נָאנַאי בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב כָּהֲנָא: וְהָאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא. וְכֵיוָן דִּמְחוּסַּר גּוּבְיָינָא — בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי.
אמר רבא: קנייה מיתנא [קנה אותה המת], כלומר, היא נחשבת כשייכת לתכריכי המת, ודבר שניתן למת שוב אסור להשתמש בו. אמר ליה [לו] נאנאי בריה [בנו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא, לרב כהנא: והאמר [והרי אמר] רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה משמע שגופם של נכסים אלה הם של האשה, ואיך היו היתומים רשאים לתת אותה למת? אמר ליה [לו]: מי [האם] לא מודה רב יהודה שעל כל פנים נכסים אלה דמחוסר גוביינא [מחוסרים גבייה] ועדיין אינם ברשותה, ורק לכשתיטול כתובתה זכאית היא לקבלם. וכיון דמחוסר גוביינא [שהם מחוסרים גבייה] — ברשותיה קאי [ברשותו הם עומדים] לענין זה.
רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ,
ומעירים: כי בענין זה רבא לטעמיה [הולך לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: הקדש שמקדיש אדם דבר, או איסור חמץ שחל על דבר,
הטקסט: מהדורת ויליאם דייווידסון באתר ספריא – גמרא מנוקדת וביאור הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ), ברישיון CC BY-NC.
הדף מוצג כמו בגמרא המודפסת: הגמרא באמצע, רש״י בצד הפנימי ותוספות בצד החיצוני. אפשר להגדיל עם הכפתור א+, או לפתוח כל עמוד בגודל מלא.
צילום הדף: ש״ס וילנא (דפוס האלמנה והאחים ראם), באדיבות HebrewBooks.org.
