דף יומי יומא מ׳

אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ פְּלִיגִי, בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לָא מְעַכְּבָא, הָא מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא,

אלא להך לישנא דאמרת פליגי [ללשון זו שאתה אומר שאף התנאים חולקים בכך], בשלמא למאן דאמר לא מעכבא [נניח לשיטת מי שאומר כי אינה מעכבת] הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא,

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְעַכְּבָא, הָא מַנִּי? תְּנִי: מִצְוָה לְהַנִּיחַ.

אלא למאן דאמר מעכבא [לדעת מי שאומר מעכבת] הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? ומתרצים: תני [שנה] תקן כך: מצוה להניח את הגורלות על השעירים, אולם אם לא הניח — כשר. ובזה הכל מודים שאינה מעכבת.

תָּא שְׁמַע: מִצְוָה לְהַגְרִיל וּלְהִתְוַדּוֹת. לֹא הִגְרִיל וְלֹא הִתְוַדָּה — כָּשֵׁר. וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי לְהַנִּיחַ, אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הִגְרִיל — כָּשֵׁר, לֹא הִתְוַדָּה — פָּסוּל.

תא שמע [בא ושמע] פתרון אחר לשאלה מן הברייתא: מצוה על הכהן להגריל ולהתודות, לא הגריל ולא התודה — כשר. וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך גם כן] תתקן גם כן שמצוה להניח, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה של אותה ברייתא] ר' שמעון אומר: לא הגריל — כשר, לא התודה — פסול.

מַאי ״לֹא הִגְרִיל״? אִילֵּימָא לֹא הִנִּיחַ, מִכְּלָל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר הַגְרָלָה מְעַכְּבָא, וְהָתַנְיָא: מֵת אֶחָד מֵהֶן, מֵבִיא חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בַּהַגְרָלָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

ועתה נברר מאי [מה פירוש] "לא הגריל"? אילימא [אם תאמר] שכוונת הדברים היא לא הניח, אם כן מכלל הדברים שר' שמעון סבר כי הגרלה מעכבא [מעכבת], והתניא [והרי שנינו בברייתא] באותו ענין עצמו: אם לאחר שערכו הגרלה על שני שעירים וקבעו כל אחד למצוותו מת אחד מהן, מביא חבירו (שעיר אחר) שלא בהגרלה, דברי ר' שמעון. הרי שלדעתו אין ההגרלה מעכבת!

רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ: אִי הַגְרָלָה — הַגְרָלָה מַמָּשׁ קָא אָמְרִיתוּ, פְּלִיגְנָא עֲלַיְיכוּ בַּחֲדָא. אִי הַגְרָלָה דְּקָאָמְרִיתוּ הַיְינוּ הַנָּחָה — פְּלִיגְנָא עֲלַיְיכוּ בְּתַרְתֵּי.

ומשיבים: ר' שמעון לא ידע מאי קאמרי רבנן [לא ידע היטב, לא היה ברור לו, מה אומרים חכמים], והכי קאמר להו [וכך אמר להם], כלומר, כך יש לפרש את הדברים: אי [אם] הגרלה הגרלה ממש קא אמריתו [אומרים אתם], כלומר: העלאת הגורל מן הקלפי, הרי פליגנא עלייכו בחדא [חולק אני עליכם בהלכה אחת], שלדעתי זו אינה מעכבת. אי הגרלה דאמריתו היינו הנחה [ואם הגרלה שאתם אומרים כוונתה הנחה] פליגנא עלייכו בתרתי [חולק אני עליכם בשתים] בהגרלה ובהנחה, שלדעתי שתיהן אינן מעכבות.

תָּא שְׁמַע: פַּר מְעַכֵּב אֶת הַשָּׂעִיר,

תא שמע [בא ושמע] ראיה ממקור אחר; ששנינו כי מהלך העבודה הנעשה בפר יום הכיפורים מעכב את מהלך העבודה הנעשה בשעיר, שכל עבודה בשעיר האמורה להיעשות לאחר שנעשו עבודות מסויימות בפר, אם עשאה לפניהן — עבודה זו פסולה,

וְשָׂעִיר אֵין מְעַכֵּב אֶת הַפָּר בְּמַתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים.

ואילו עבודה האמורה להיעשות בשעיר לפני עבודות הפר אם עשה לפניה את עבודות הפר המאוחרות אין מעכב את עבודות הפר במתנות שבפנים ואינן נפסלות.

בִּשְׁלָמָא פַּר מְעַכֵּב אֶת הַשָּׂעִיר: דְּאִי אַקְדְּמֵיהּ לְשָׂעִיר מִקַּמֵּי פַּר — לָא עֲבַד וְלֹא כְּלוּם. אֶלָּא שָׂעִיר אֵין מְעַכֵּב אֶת הַפָּר — מַאי נִיהוּ?

ומעתה נסביר: בשלמא [נניח] מה שאמרו כי פר מעכב את השעיר, כוונתו היא: דאי אקדמיה [שאם הקדים] והקריב את השעיר מקמי [לפני] הפר — לא עבד [עשה] ולא כלום וצריך לחזור ולעשות כתיקונו. אלא שעיר אין מעכב את הפר מאי ניהו [מה הוא], מה עניינו?

אִילֵּימָא דְּאִי אַקְדֵּים מַתָּנוֹת דְּפַר בַּהֵיכָל מִקַּמֵּי מַתָּנוֹת דְּשָׂעִיר בִּפְנִים — ״חוּקָּה״ כְּתִיב בְּהוּ.

אילימא [אם תאמר] דאי אקדים [שאם הקדים] את המתנות של הפר בהיכל מקמי [לפני] נתינת המתנות של השעיר הניתנות בפנים — דבר זה אינו יתכן, שהרי "חוקה" כתיב בהו [נאמר בהם], ודבר שכתוב בו "חוקה" פירושו שהוא לעכב.

אֶלָּא לָאו, דְּאַקְדֵּים מַתָּנוֹת דְּפַר בִּפְנִים מִקַּמֵּי הַגְרָלָה. וּמִדְּסִדְרָא לָא מְעַכְּבָא — (עִיקְרָא) הַגְרָלָה נָמֵי לָא מְעַכְּבָא!

אלא לאו [האם לא] הכוונה דאקדים [שהקדים] את המתנות של הפר הניתנות בפנים מקמיה [מלפני] הגרלה על השעירים. ומדסדרא לא מעכבא [וכיון שהסדר לגבי ההגרלה אינו מעכב] — סברה היא שעיקרא [עיקר] הגרלה נמי לא מעכבא [גם כן אינה מעכבת]! שאם ההגרלה היא חובה ממש ביום הכיפורים אינו מסתבר שיכול לשנות את זמנה.

לָא, דְּאַקְדֵּים מַתָּנוֹת דְּפַר בְּמִזְבֵּחַ מִקַּמֵּי מַתָּנוֹת דְּשָׂעִיר בַּהֵיכָל, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂין בְּבִגְדֵי לָבָן בַּחוּץ — לָא מְעַכְּבִי.

ודוחים: לא, הכוונה בברייתא היא כי אם הקדים מתנות של פר במזבח הפנימי מקמי [מלפני] מתנות של שעיר בהיכל אין הדבר מעכב. ודבר זה כשיטת ר' יהודה הוא, שאמר: דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ — לא מעכבי [אינם מעכבים] וזריקת הדם על המזבח מן הדברים שבחוץ היא.

וְהָא בְּמַתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים קָתָנֵי!

ומקשים: והא [והרי] במתנות שבפנים קתני [שנינו], ומשמע שאנו מדברים דווקא על עבודת פנים!

אֶלָּא: הָא מַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: הַגְרָלָה לָא מְעַכְּבָא.

אלא כך יש לומר: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: הגרלה לא מעכבא [מעכבת] אבל שאר החכמים סבורים כי היא מעכבת.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּנְהִי דִּכְסִדְרָא לָא מְעַכְּבָא — הַגְרָלָה מִיהָא מְעַכְּבָא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לעולם אותה ברייתא המדברת בשינוי הסדר כדעת ר' יהודה היא, אולם נהי דבסדרא לא מעכבא — הגרלה מיהא מעכבא [אף על פי שבסדר אינה מעכבת — הגרלה עצמה מכל מקום מעכבת].

וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא:

ולפי זה ואזדו לטעמייהו [הולכים הם לשיטתם] שכבר הביעו בדומה לזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]:

״יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי ה׳ לְכַפֵּר עָלָיו״, עַד מָתַי יִהְיֶה זָקוּק לַעֲמוֹד חַי? עַד שְׁעַת מַתַּן דָּמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שְׁעַת וִידּוּי דְּבָרִים.

נאמר: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז, י), ולמדו חכמים כי על השעיר להיות חי במשך זמן מסויים ואם מת לפני כן, יש להביא אחר במקומו. ואמרו חכמים: עד מתי יהיה זקוק שעיר זה לעמוד חי — עד שעת מתן דמו של חבירו (השעיר הנעשה לה'), ואם מת לאחר מכן — אין צריך להביא אחר, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: על השעיר המשתלח להיות חי עד שעת וידוי דברים עליו, ואחר כך אם מת — שוב אין זה מעכב.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? כִּדְתַנְיָא: ״לְכַפֵּר״ — בְּכַפָּרַת דָּמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ״. מָה לְהַלָּן — בְּכַפָּרַת דָּמִים, אַף כָּאן — בְּכַפָּרַת דָּמִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בשעיר המשתלח: "לכפר" (ויקרא טז, י), ולדעת הכל על השעיר להיות חי עד שעת הכפרה. ומאי כפרה זו? — בכפרת דמים על ידי זריקת הדם השעיר לה' הכתוב מדבר, וכן הוא אומר "וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי" (ויקרא טז, כ), מה להלן הכוונה היא בכפרת דמים — אף כאן שנאמר "לכפר" — בכפרת דמים הכתוב מדבר, אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״לְכַפֵּר עָלָיו״, בְּכַפָּרַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ר' שמעון אומר: "לכפר עליו" — בכפרת דברים על ידי וידוי הכתוב מדבר.

תָּא שְׁמַע, שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: עָלָה בִּשְׂמֹאל, מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר לְיָמִין? אָמַר לָהֶן: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַמִּינִין לִרְדּוֹת.

תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת אם ההגרלה מעכבת. ששנינו: שאלו תלמידיו את ר' עקיבא: עלה הגורל לה' ביד שמאל, מהו שיחזור, כלומר: יהפוך את הידים וישים אותו בימין? אמר להן: אל תתנו מקום למינין לרדות (למשול), כלומר: אל תתנו להם מקום להתקיף את החכמים ולומר שהם עושים הכל כרצונם.

טַעְמָא דְּאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַמִּינִין לִרְדּוֹת, הָא לָאו הָכִי מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, וְהָא אָמְרַתְּ הַגְרָלָה מְעַכְּבָא, וְכֵיוָן דִּקְבַעְתֵּיהּ שְׂמֹאל הֵיכִי מַהְדְּרִינַן לֵיהּ?

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאל תתנו מקום למינים לרדות, הא לאו הכי [הרי אם לא היה כך] מעיקר הדין מהדרינן ליה [היינו מחזירים אותו], והא אמרת [והרי אומר אתה] שהגרלה מעכבא [מעכבת] וכיון דקבעתיה [שכבר קבעה אותו] יד שמאל שהוא צריך להיות השעיר לה' היכי מהדרינן ליה [כיצד אם כן מחזירים אנו אותו]? והרי מכאן הוכחה לכאורה שאין הגרלה מעכבת!

אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמְרִי: עָלָה הַגּוֹרָל בִּשְׂמֹאל, מַהוּ שֶׁיַּחֲזִירוּ לוֹ וְלִשְׂעִירוֹ לְיָמִין. אָמַר לָהֶם: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַמִּינִין לִרְדּוֹת.

ודוחים, אמר רבא: הכי קאמרי [כך אומרים], כך היתה כוונתם: אם עלה הגורל בשמאל, מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין כלומר לא ישנה השעיר שעלה עליו הגורל לה', אלא למראית העין יהפכו את הסדר כולו, שיראה שהשעיר לה' עלה בימין. אמר להם: אל תתנו מקום למינים לרדות. ואם כן אין להוכיח מכאן.

תָּא שְׁמַע: אִילּוּ נֶאֱמַר: ״אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָיו״, הָיִיתִי אוֹמֵר יַנִּיחֶנּוּ עָלָיו, — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עָלָה״, כֵּיוָן שֶׁעָלָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ.

ועוד מנסים להוכיח, תא שמע [בא ושמע]: אילו נאמר: "את השעיר אשר עליו הגורל" (ויקרא טז, ט) הייתי אומר יניחנו עליו, שחייבים להניח את הגורל על השעיר — תלמוד לומר: "אשר עלה עליו" (ויקרא טז, ט) כיון שעלה הגורל מן הקלפי שוב אינו צריך להניחו על השעיר.

לְמַאי? אִילֵימָא לְמִצְוָה, מִכְלָל דַּהֲנָחָה מִצְוָה נָמֵי לָא? אֶלָּא לָאו, לְעַכֵּב. וּשְׁמַע מִינַּהּ: הַגְרָלָה מְעַכְּבָא, הַנָּחָה — לָא מְעַכְּבָא!

ומעתה נברר את פירוש הדברים לדיוקם, מה שאמרו "אינו צריך" למאי [למה] היתה הכוונה? אילימא [אם נאמר] שהכוונה היא שאין צריך כלל, אפילו לא למצוה לכתחילה, האם נאמר מכלל הדברים שהנחה של הגורלות על גבי השעירים אפילו מצוה היא נמי [גם כן] לא? והרי בפירוש שנינו הנחה בסדר עבודת היום! אלא לאו [האם לא] הכוונה שאינו צריך להניח פירושו שאין לעכב אם לא הניח. ושמע מינה [ותלמד מכאן] כי הגרלה מעכבא [מעכבת] ואילו הנחה על השעיר עצמו לא מעכבא [מעכבת]!

אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר עָלָיו״, הָיִיתִי אוֹמֵר יַנִּיחֶנּוּ עָלָיו עַד שְׁעַת שְׁחִיטָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר עָלָה״, כֵּיוָן שֶׁעָלָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ.

אמר רבא: מכאן אין להוכיח, כי הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין את הדברים]: אילו נאמר: "אשר עליו הגורל", הייתי אומר יניחנו את הגורל עליו על השעיר עד שעת שחיטה, תלמוד לומר: "אשר עלה" — כיון שעלה פעם אחת וכבר ידוע איזה מן השעירים לה' ואיזה לעזאזל שוב אינו צריך ומותר להסירם מעל השעירים. ואם כן, אין לפתור מכאן אם ההנחה עצמה מעכבת.

תָּא שְׁמַע: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הַגּוֹרָל עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת.

תא שמע [בא ושמע] ראיה לדבר מברייתא אחרת: על הנאמר בכתוב: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (ויקרא טז, ט), שנינו: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת שאין בקריאת שמו כשעיר לה' או כשעיר לעזאזל לעשותו קדוש כמו בשאר קרבנות.

שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל — קִידֵּשׁ הַשֵּׁם, מְקוֹם שֶׁקִּידֵּשׁ הַגּוֹרָל, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם?

ודנים בדבר: שיכול, אפשר היה לחשוב אחרת: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה במקום (שאר כל הקרבנות) שלא קידש בהם הגורל ובכל זאת קידש בהם קריאת השם, וכגון בקיני זבים וזבות ויולדות שאחד מן התורים או מבני היונה הוא לחטאת והשני לעולה, ואם קובע על פי גורל איזה מהן תהיה לעולה ואיזה לחטאת — אין בכך כלום ואילו אם קבע כך בפיו — נתקדשו בכך, מקום (שעירי יום הכיפורים) שקידש בו הגורל, אינו דין שיקדש בו אף השם?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.

תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", להדגיש כי הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.