דף יומי יומא נ׳

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא לְרַבִּי אַמֵּי: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר״! שֶׁיּוֹצִיא אֶת כּוּלּוֹ.

איתיביה [הקשה לו] ר' יצחק נפחא [הנפח] לר' אמי: והרי נאמר: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה" (ויקרא ד, יב) ושם מדובר בפר לאחר שנשחט ולאחר שהקטירו את חלביו ואימוריו, משמע שאף לאחר שחיטה עדיין הוא קרוי פר! ענה לו ר' אמי: שם הכוונה היא לומר שיוציא את כולו, כלומר: את כל הנותר מן הפר.

״וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת״, אָמַר רַב פָּפָּא: בְּעוֹר וּבָשָׂר וָפֶרֶשׁ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בְּדָם. מָר סָבַר: דָּם אִיקְּרִי פַּר, וּמָר סָבַר: דָּם לָא אִיקְּרִי פַּר.

ועוד מקשים: הלא נאמר: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה" (ויקרא טז, כז). הרי שאף לאחר שחיטה, בשלב של הכנסת הדם לקודש הקדשים עדיין הוא קרוי פר! אמר רב פפא: בעור ובשר ופרש דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שאף זה קרוי פר, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בענין דם. מר [חכם זה] סבר; דם איקרי [נקרא] פר, ומר [וחכם זה] סבר; דם בלבד לא איקרי [נקרא] פר.

אָמַר רַב אָשֵׁי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר דָּם אִיקְּרִי פַּר, דִּכְתִיב: ״בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר״, אַטּוּ בְּקַרְנֵיהּ מְעַיֵּיל לֵיהּ?! אֶלָּא בְּדָמוֹ, וְקָרֵי לֵיהּ ״פַּר״.

אמר רב אשי: מסתברא [מסתבר] כמאן דאמר [כדעת מי שאמר] כי דם איקרי [נקרא] פר, דכתיב [שנאמר]: "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר" (ויקרא טז, ג), אטו בקרניה מעייל ליה [וכי בקרניו הוא מכניס אותו] לקודש הקדשים?! אלא בדמו הוא נכנס, וקרי ליה [והוא קורא לו] "פר", משמע שאף הדם בלבד קרוי פר.

וְאִידַּךְ? בַּמָּה הוּכְשַׁר אַהֲרֹן לָבֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ — בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת.

ושואלים: ואידך [והאחר] הסבור שדם אינו קרוי פר, כיצד מבין הוא פסוק זה? ומשיבים: כי לשיטה זו יש לומר: במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש — בפר בן בקר לחטאת ודרך הבאתו לפנים — ענין לעצמו הוא.

וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ הִיא, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ לְמִיתָה אָזְלָא! אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר רַב אַדָּא לְרָבָא: אָמְרִי תַּלְמִידָיךָ, אָמַר רַב עַמְרָם: חַטַּאת צִבּוּר הִיא, וְלָא לְמִיתָה אָזְלָא.

א על בעיה זו אם נכנס כהן בדמו של פר ראשון, שואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] תשובה לבעיה זו שחטאת שמתו בעליה היא, שהרי פרו של הכהן הגדול פר חטאת הוא, ומתו בעליו, ולפי הכלל: חטאת שמתו בעליה — למיתה אזלא [היא הולכת], ואם כן אין מקום לשאלה זו! אמר ליה [לו] רבין בר רב אדא לרבא: אמרי תלמידיך [אומרים תלמידיך]; אמר רב עמרם: פר החטאת של הכהן הגדול חטאת צבור היא, שהרי היא מביאה הכהן הגדול עליו ועל אחיו הכהנים, וחטאת ציבור הרי לא למיתה אזלא [היא הולכת].

דִּתְנַן, אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים, וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפֶסַח — דְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה. לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּצִבּוּר?

דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת תמורה (יד, א), שנחלקו תנאים מה הם הקרבנות הדוחים את השבת ואת הטומאה. ובענין זה אמר לו ר' מאיר: והלא פר יום הכפורים וחביתי (מנחת המחבת המיוחדת של) כהן גדול, ופסח, שקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה. וכיון שר' מאיר אומר שקרבן יחיד הוא, לאו מכלל דאיכא למאן דאמר [האם לא תבין מכלל הדברים שיש מי שאומר] שכל אלה קרבנות צבור הם? ותהא זו הוכחה למה שאמרנו.

וּלְטַעְמָיךְ, דְּקָתָנֵי: אָמַר לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב: וַהֲלֹא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וַחֲגִיגָה — דְּקָרְבַּן צִבּוּר, וְאֵין דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה! מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּיָחִיד!

את ההוכחה הזו דוחים: ולטעמיך, דקתני [ולטעמך, לשיטתך, מה שלמדנו] שם: אמר לו ר' יעקב: והלא פר העלם דבר של צבור, ושעירי עבודה זרה, וקרבן חגיגה, שקרבן צבור הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה! ולפי שיטת ההסבר הזו צריך לומר מכלל דאיכא למאן דאמר [מכלל הדברים תלמד שיש מי שאומר] שאלה קרבנות יחיד הם, והרי דבר זה ודאי איננו נכון!

אֶלָּא: לְתַנָּא קַמָּא קָא מַהְדַּר לֵיהּ, דְּשַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: קׇרְבַּן צִבּוּר דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה, וְקָרְבַּן יָחִיד אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: קׇרְבַּן יָחִיד כְּלָלָא הוּא? וַהֲלֹא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים, וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפֶסַח — דְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה!

אלא, כך עליך להבין: ר' מאיר לתנא קמא קא מהדר ליה [הוא עונה לו] דשמעיה דקאמר [שהוא שמע אותו שהוא אומר] וקובע כלל: קרבן צבור דוחה את השבת ואת הטומאה, וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. אמר לו ר' מאיר: וכי קביעה זו ביחס לקרבן יחיד כללא [כלל גמור] הוא? והלא פר יום הכפורים, וחביתי כהן גדול, ופסח, שקרבן יחיד הוא ודוחין את השבת ואת הטומאה!

וְאָמַר לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב: קׇרְבַּן צִבּוּר כְּלָלָא הוּא? וַהֲלֹא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וַחֲגִיגָה — דְּקָרְבַּן צִבּוּר הוּא, וְאֵין דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה!

ואמר לו ר' יעקב לתנא הראשון מצד אחר: וכי קרבן צבור כללא [כלל גמור] הוא שהוא דוחה? והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, וחגיגה שקרבן צבור הוא ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה!

אֶלָּא, נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בִּידָךְ: כֹּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ — דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה אֲפִילּוּ בְּיָחִיד, וְכֹל שֶׁאֵין זְמַנּוֹ קָבוּעַ — אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטּוּמְאָה וַאֲפִילּוּ בְּצִבּוּר.

אלא, נקוט האי כללא בידך [החזק כלל זה בידך]: כל קרבן שזמנו קבוע — דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו הוא קרבן יחיד, וכל שאין זמנו קבוע — אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור. ולפי הסבר זה יש עדיין לומר כי פר כהן גדול קרבן יחיד הוא.

אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן — כּוּלָּם יָמוּתוּ. וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן — כּוּלָּם יָמוּתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא: וכי פר כהן גדול קרבן יחיד הוא? והלא שנינו: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן, ונמצאו הראשונים — כולם כל המופרשים השניים ימותו, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן — כולם ימותו, אלו דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (שיפול בהם מום) ואז ימכרו, ויפלו דמיהן לקרבן נדבה, שאין חטאת צבור מתה. והרי הוכחה שפר יום הכיפורים קרוי חטאת ציבור!

אֲמַר לֵיהּ: מַאי פַּר — פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר. וְהָא ״שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים״ קָתָנֵי! כִּי קָתָנֵי — אַדְּשָׂעִיר.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: מאי [מהו] פר זה המוזכר כאן — פר העלם דבר של צבור. חזר והקשה לו אביי: והא [והרי] "של יום הכפורים" קתני [שנה] שם, משמע שמדובר בפר של יום הכיפורים! ושוב דחאו רבא: כי קתני [כאשר שנה] "של יום הכיפורים" כוונתו היתה לשעיר, וכך יש להבין את המשנה: פר של ציבור, וכן שעיר של יום הכיפורים, שאף הוא קרבן הציבור.

וְהָתַנְיָא: פַּר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן — כּוּלָּם יָמוּתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.

הקשה לו: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: פר של יום הכפורים, ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו — כולם ימותו, אלו דברי ר' יהודה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (שיפול בהם מום) וימכרו ויפלו דמיהן לקרבן נדבה, שאין חטאת צבור מתה. הרי ששנינו במפורש שהיא נחשבת כקרבן ציבור!

לָא תֵּימָא: ״שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה״, אֶלָּא אֵימָא: ״שֶׁאֵין חַטַּאת הַשּׁוּתָּפִין מֵתָה״. וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

ענה לו: לא תימא [תאמר], כלומר: אל תדקדק בלשון "שאין חטאת צבור מתה", אלא אימא [אמור]: "שאין חטאת השותפין מתה" שכיון שנשארו אחדים מן השותפין בחיים — אין החטאת מתה. ופר כהן גדול ביום הכיפורים, כיון שלא הוא לבדו אלא גם אחיו הכהנים מתכפרים בו, כקרבן השותפין הוא. ושואלים: מאחר וסוף סוף אין הפר הולך למיתה, אם כן מאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה], מה ההבדל אם קורים אנו לפרו של כהן גדול חטאת ציבור או חטאת השותפין, ומדוע הקפיד לכנותו בשם חטאת השותפין?

דְּלָא מַיְיתוּ כֹּהֲנִים פַּר בְּהוֹרָאָה.

ומשיבים: כי על פי דין, אם הורה בית דין לציבור שלם (כגון שבט) הוראה מוטעית ועשו בני הציבור לפי הוראה זו, על בית הדין להביא (לפי כמה דעות) פר העלם דבר של ציבור. ולכן הקפיד לכנות פר זה כחטאת השותפים ולא כחטאת הציבור שאם קרבן שותפים הוא, הרי אם הורה בית דין של כהנים הוראה מוטעית ועשו הכהנים על פיהם שלא מייתו [מביאים] הכהנים פר בהוראה זו, משום שהכהנים אינם קרויים ציבור לעצמם, ואינם אלא כשותפין מרובים.

תָּא שְׁמַע, דְּבָעֵי רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר):

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון נוסף לשאלה זו, דבעי [ששאל] ר' אלעזר את השאלה הבאה:

לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים קׇרְבַּן יָחִיד, עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. לָאו מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּצִבּוּר?

לדברי ר' מאיר האומר כי פר יום הכפורים קרבן יחיד הוא האם עושה תמורה? אם עבר הכהן הגדול על האיסור לעשות תמורה, ואמר שפר זה יומר באחר, האם חלה תמורה זו, או אינו עושה תמורה? ומלשון השאלה, לאו [האם לא] תלמד מכלל הדברים דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שפר יום הכיפורים קרבן צבור הוא?

לָא, מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּשׁוּתָּפִין.

ודוחים: לא, אין זו הוכחה, אלא מכלל הדברים נלמד דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר] שהוא קרבן השותפין. ואין ראיה חותכת שהוא נחשב לקרבן ציבור. ובכל אופן, הבעיה מפני מה אין הפר נפסל במיתת הכהן הגדול נפתרה, בין מפני שהוא קרבן ציבור, בין מפני שהוא של שותפים.

גּוּפָא. בָּעֵי רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר): לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים קׇרְבַּן יָחִיד, עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ?

א כיון שהוזכרה בעייתו זו של ר' אלעזר דנים בה לגופא (לגופה). בעי [שאל] ר' אלעזר: לדברי ר' מאיר האומר כי פר יום הכפורים קרבן יחיד הוא, האם עושה תמורה או אינו עושה תמורה? ושואלים: מאי קא מיבעיא ליה [מה נסתפק לו] מהו עיקרה של הבעיה?

אִי בָּתַר מַקְדִּישׁ אָזְלִינַן, אִי בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן.

אי בתר [האם אחר] המקדיש אזלינן [אנו הולכים] וכיון ש"המקדיש" הוא הכהן הגדול שהרי פר זה בא מרכושו הפרטי, הריהו נחשב כקרבן יחיד ותמורתו תמורה, אי בתר [או אחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים] וכיון שבקרבן זה מכפר הכהן הגדול על ציבור אחיו הכהנים, הרי זה נחשב כקרבן ציבור ואין תמורתו תמורה. והשאלה היא אחרי מי הולכים במקרה כזה לענין תמורה.

פְּשִׁיטָא דְּבָתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּקְדִּישׁ — מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וְהַמִּתְכַּפֵּר — עוֹשֶׂה (בָּהּ) תְּמוּרָה.

ותוהים: פשיטא [פשוט] דבתר [שאחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים], שכבר אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המקדיש את בהמתו לקרבן בכוונה שיתכפר בו אדם אחר, אם פודה אותו מוסיף חומש עליו כדין כל הפודה הקדש שהוא עצמו מקדיש ולעומת זאת אם פדאה המתכפר, אינו צריך להוסיף עליה חומש. והמתכפר, שעבורו הוקדש הקרבן הזה — עושה בה תמורה ואילו המקדיש אינו יכול לעשותה תמורה, שלענין תמורה אינו נחשב כבעליה.

וְהַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ — טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ!

וכן התורם מתבואתו שלו על תבואתו של חבירו כדי שלא יצטרך חבירו להפריש תרומה ממנה. אף שנתקנה תבואת חבירו והריהו נפטר מחובת תרומה, מכל מקום טובת הנאה שלו — של התורם היא והוא זה שרשאי להחליט לאיזה כהן לתת את התרומה ואף שנתקנו פירות חבירו, אין זכות זו עומדת לזכותו של החבר אלא לזכות התורם. ומכן הוכחה שאף שנעשית המצוה לטובת אחרים, עדיין היא נחשבת ועומדת לזכותו של זה שהוציא הוצאות משלו עבורה. ואם כן, אין מקום לשאלת ר' אלעזר!

לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּבָתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן, וְהָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בִּקְבִיעוּתָא מִתְכַּפְּרִי, אוֹ דִילְמָא בְּקוּפְיָא מִתְכַּפְּרִי.

ודוחים: לעולם פשיטא ליה דבתר [תאמר שברור לו שאחר] המתכפר אזלינן [הולכים אנו] והכי קא מיבעיא ליה [וכך נסתפק לו]: אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי [בקביעות, בעיקרו של הקרבן הם מתכפרים] וחלק מן הקרבן נעשה כשלהם ובשל כך הריהם נעשים כשותפים ולכך אף הם נחשבים כ"מתכפר" בקרבן זה, או דילמא בקופיא מתכפרי [שמא בדרך אגב מתכפרים], ועיקר הכפרה הוא לכהן הגדול, והוא הוא המתכפר האמיתי, ואם כן יש עדיין מקום לשאלה אם הכהן הגדול יכול לעשות בפר זה תמורה.

תָּא שְׁמַע: חוֹמֶר בְּזֶבַח מִבִּתְמוּרָה, וְחוֹמֶר בִּתְמוּרָה מִבְּזֶבַח. חוֹמֶר בְּזֶבַח: שֶׁהַזֶּבַח נוֹהֵג בְּיָחִיד כִּבְצִבּוּר, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה, וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה — מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְמוּרָה.

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: חומר בזבח (בקרבן הראשון שהוקדש) מבתמורה שעשו בו, וחומר בתמורה מבזבח. והסבר הדברים: חומר בזבח שקדושת הזבח נוהג ביחיד כבצבור, והזבח דוחה את השבת ואת הטומאה, והוא עושה תמורה — מה שאין כן בתמורה שאין בה את כל אלה.

חוֹמֶר בִּתְמוּרָה מִבְּזֶבַח: שֶׁהַתְּמוּרָה חָלָה עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד — מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶבַח.

ולעומת זאת: חומר בתמורה מבזבח — שקדושת התמורה חלה בשעת תמורתה אפילו על בעל מום קבוע ואם בא לחללה — אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל אינה מותרת בשום אופן שתוכל ליגזז מצמרה וליעבד, שאסורה בה עבודה לעולם, מפני שאין התרה לקדושתה, מה שאין כן בזבח שיש אופנים שונים לפדיונו.

הַאי זֶבַח הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּיָחִיד — מִי דָּחֵי שַׁבָּת וְטוּמְאָה? אֶלָּא דְּצִבּוּר — מִי עוֹשֶׂה תְּמוּרָה? אֶלָּא לָאו דְּפַר, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטּוּמְאָה — דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן, וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה — דְּקָרְבַּן יָחִיד הוּא.

ומעתה נברר, האי זבח היכי דמי [זבח זה שהוזכר כאן כיצד בדיוק הוא], מה הוא זבח זה שדובר בו כאן? אילימא [אם תאמר] שהוא זבח של יחיד, מי דחי [האם דוחה] קרבן יחיד את השבת ואת הטומאה? אלא תאמר שמדובר בזבח של צבור — מי [האם] עושה קרבן ציבור תמורה? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה מיוחד בפר של יום הכיפורים, שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה משום דקביע ליה [שקבוע לו] זמן, וכפי שאמרנו כל קרבן שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, ובכל זאת הריהי עושה תמורה, מפני שהוא קרבן יחיד, ומכאן ראיה איפוא לשאלת ר' אליעזר.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא, בְּאֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.

ודוחים: אמר רב ששת: לא, אין להוכיח מכאן, כי אפשר לומר שזבח זה שדובר בו הוא אילו של אהרן שמקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים לעולה ("בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". ויקרא טז, ג) וקרבן זה הוא בודאי שלו בלבד ונחשב כקרבן יחיד.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּפָרוֹ, תְּמוּרָה דְּפַר שַׁבָּת וְטוּמְאָה הוּא דְּלָא דָּחֲיָא, הָא בְּחוֹל מִיקְרָב קָרְבָה?! הָא תְּמוּרַת חַטָּאת הִיא, וּתְמוּרַת חַטָּאת לְמִיתָה אָזְלָא!

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן בפרו של הכהן הגדול, וכי תמורה של פר זה רק שבת וטומאה הוא שלא דחיא [דוחה]? הא [הרי] בחול מקריב קרבה [מוקרבת היא לקרבן]? הא [הרי] תמורה זו תמורת חטאת היא, וידוע לנו כי תמורת חטאת למיתה אזלא [הולכת] ואין לה כל תקנה. אלא ודאי מדובר כאן באיל העולה, ותמורת עולה יכולים להקריב.

לָא, לְעוֹלָם פָּרוֹ. וּמַאי תְּמוּרָה — שֵׁם תְּמוּרָה.

את הסיוע הזה דוחים: לא, לעולם אפשר לפרש שזבח זה הוא פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ומאי [ומה] תמורה זו שנאמרה בו — אין הכוונה לתמורתו של פר זה, אלא ברייתא זו מדברת רק מענין שם תמורה, כלומר: שמושג התמורה בכללו כולל דברים שאינם קיימים בזבח.

אִי הָכִי, זֶבַח נָמֵי — שֵׁם זֶבַח? שֵׁם זֶבַח לָא קָתָנֵי.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אמור כי זבח נמי [גם כן] שהוזכר בברייתא שם זבח, שאין הכוונה לזבח מסויים אחד אלא למושג הזבח בכללו, טענה זו דוחים: שם זבח לא קתני [שונה], שודאי אין ברייתא זו מדברת על זבח כמהות כוללת לגבי כל הקרבנות,

מִמַּאי — מִדְּקָתָנֵי: חוֹמֶר בִּתְמוּרָה, שֶׁהַתְּמוּרָה חָלָה עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ: מַאי זֶבַח — שֵׁם זֶבַח, וְהָא אִיכָּא

ממאי [ממה] יודע אתה שכך הוא — מדקתני [ממה ששנינו]: חומר בתמורה — שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] לומר כי מאי [מה פירוש] זבח — שם זבח, מושג הזבח בכללותו, והא איכא [והרי יש] דוגמה לזבחים שגם בהם קיים דין זה,