דף יומי זבחים נ״ד

״חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם״. לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

"חפף עליו כל היום" (דברים לג, יב), שדורשים כתוב זה כאילו היה חופף = מחכך בראשו מחמת דאגה וצער, שהיה רוצה שיהיה בחלקו, לפיכך, משום שהיה כל כך דואג לכך, זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן (מארח) להקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), לומר שמקום קודש הקדשים היה דווקא בחלקו של בנימין.

מֵיתִיבִי: עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית? הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עוֹרְפָּהּ, וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶּה דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

מיתיבי [מקשים] על מה שאמרו שלא היה יסוד בקרן דרומית מזרחית, ממה ששנינו: עולת העוף שהיתה נעשית בקרן זו כיצד היתה נעשית? היה עומד על הסובב ומולק את ראשה ממול עורפה, ומבדיל את הראש מן הגוף, וכשהוא אוחז בגוף ממצה דמה כשהוא דוחק את הצואר על קיר המזבח.

וְאִי אָמְרַתְּ לֹא הָיָה לָהּ יְסוֹד – בְּאַוֵּירָא בְּעָלְמָא הוּא דְּקָא עָבֵיד! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵימַר כָּךְ הִתְנוּ – אַוֵּירָא דְּבִנְיָמִין, קַרְקַע דִּיהוּדָה.

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שלא היה לה לאותה קרן יסוד, נמצא שאת עבודתה, שהוא עושה כשהוא עומד על הסובב — באוירא בעלמא [באויר בלבד] הוא דקא עביד [שעושה] ולא מעל מקום המזבח! אמר רב נחמן בר יצחק, אימר [אמור] שכך התנו: אוירא [האויר] של מקום היסוד היה בחלקו של בנימין, וכך נעשית עבודתה בתחום המזבח, אבל הקרקע היתה בחלקו של יהודה, ולכן לא היה שם יסוד.

מַאי לֹא (הֲוָה) [הָיָה] לָהּ יְסוֹד? רַב אָמַר: בְּבִנְיָן, לֵוִי אָמַר: בְּדָמִים. רַב מְתַרְגֵּם: ״בְּאַחְסָנְתֵּיהּ יִתְבְּנֵי מַדְבְּחָא״, לֵוִי מְתַרְגֵּם: ״בְּאַחְסָנְתֵּיהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא״ – מְקוֹם מְקוּדָּשׁ לְדָמִים.

א ושואלים: מאי [מה פירוש] מה שנאמר בברייתא לא הוא [היה] לה יסוד לקרן דרומית מזרחית? רב אמר: בבנין, שלא נבנה שם היסוד. לוי אמר: בדמים כלומר, אף שהיה שם יסוד, הואיל והיה בחלקו של יהודה — לא היה לו דין של יסוד המזבח, לענין מתן דמים. ולפי שיטתם נחלקו בתרגום ברכתו של יעקב בפסוק "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), שלפי המסורת מתארת את נחלתו של בנימין, רב היה מתרגם: באחסנתיה יתבני מדבחא [בנחלתו יבנה המזבח], שעליו היו הקרבנות "נטרפים", ולא בנחלת שבט אחר. לוי היה מתרגם את הפסוק: באחסנתיה יתבני מקדשא [בנחלתו יבנה המקדש], כלומר, מקום מקודש לדמים, שאף שלא כל המזבח בנוי בחלקו, מכל מקום רק בחלקו מזים ושופכים את דם הקרבנות. ומביאים ראיות לכאן ולכאן.

תָּא שְׁמַע: הַיְסוֹד הָיָה מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כׇּל הַצָּפוֹן וְעַל פְּנֵי כׇּל הַמַּעֲרָב, אוֹכֵל בַּדָּרוֹם אַמָּה אַחַת וּבַמִּזְרָח אַמָּה אַחַת! מַאי ״אוֹכֵל״ נָמֵי – בְּדָמִים.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בתיאור המזבח שבמסכת מדות: היסוד היה מהלך על פני כל קיר הצפון של המזבח ועל פני כל המערב, אוכל כלומר, תופס בדרום המזבח אמה אחת ובמזרח אמה אחת, משמע שחוץ מאותה אמה שבדרום ושבמזרח לא היה שם יסוד בנוי, וכדברי רב! ודוחים: אפשר לפרש כי מאי [מהו] אוכל? נמי [גם כן] בדמים, שלא היו מזים שם את דם העולה.

תָּא שְׁמַע: הַמִּזְבֵּחַ הָיָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – מִן הַצַּד.

ומביאים ראיה לצד האחר, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו באותה משנה: המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים אמה, משמע שהיה יסוד בכל צד, וכדברי לוי, שהרי היסוד נכלל באותן שלושים ושתים אמה! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] מן הצד, כלומר, שמצד צפון וצד מערב היה שלושים ושתים על שלושים ושתים, אבל לא היה בנוי כולו כך.

תָּא שְׁמַע: נִמְצָא פּוֹרֵחַ אַמָּה עַל יְסוֹד וְאַמָּה עַל סוֹבֵב! אֵימָא כְּנֶגֶד אַמָּה יְסוֹד, וְעַל אַמָּה סוֹבֵב.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה שהיה שם יסוד, ממה ששנינו בברייתא: נמצא הכבש הבנוי בדרום המזבח, וצריך שיגיע בקצהו לראש המזבח פורח (עולה) ברוחב אמה מעל היסוד וברוחב אמה מעל הסובב. משמע שהיה יסוד! ודוחים: אימא [אמור] כך: כנגד, כלומר, במקום בו היתה ראויה להיות אמה יסוד, אף שבפועל לא היה שם יסוד, ועל אמה סובב.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: כֵּיצַד בּוֹנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ? מְבִיאִין מַלְבֵּן שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם וְגוֹבְהוֹ אַמָּה, וּמֵבִיא חֲלוּקֵי אֲבָנִים מְפוּלָּמוֹת – בֵּין גְּדוֹלוֹת בֵּין קְטַנּוֹת, וּמֵבִיא סִיד וְקוּנְיָא וָזֶפֶת, וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ. וְזֶה הוּא מְקוֹם יְסוֹד.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] לוי בברייתא שהיתה בידו: כיצד בונין את המזבח? מביאין תחילה מלבן (מסגרת של קרשים) שהוא באורך שלשים ושתים אמה על רוחב שלשים ושתים, וגובהו אמה אחת, ומביא חלוקי אבנים מפולמות (לחות) בין שהיו גדולות בין שהיו קטנות, שהן עיקרו של המזבח ("מזבח אבנים"), וממלא בהם את המלבן. ומביא סיד וקוניא (סיגים של עופרת) וזפת, וממחה, כלומר, מתיך אותם יחד, ושופך את התערובת על חלוקי האבן להדביקם בו. וזה הוא מקום יסוד.

וְחוֹזֵר וּמֵבִיא מַלְבֵּן שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים אַמָּה עַל שְׁלֹשִׁים אַמָּה וְגוֹבְהוֹ חָמֵשׁ אַמּוֹת, וּמֵבִיא חֲלוּקֵי אֲבָנִים כּוּ׳. וְחוֹזֵר וּמֵבִיא מַלְבֵּן שֶׁהוּא עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וְגוֹבְהוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וּמֵבִיא חֲלוּקֵי כּוּ׳. וְהוּא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה.

וחוזר ומביא מלבן שהוא שלשים אמה על שלשים אמה וגובהו חמש אמות, ומניחו על היסוד, ומביא חלוקי אבנים מפולמות וכו' ומביא סיד וקוניא וזפת וכו', וכך נוצר הסובב. וחוזר ומביא מלבן שהוא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה אמות וגובהו שלש אמות, ומניחו על החלק השני, ומביא חלוקי אבנים וכו', והוא מקום המערכה.

וְחוֹזֵר וּמֵבִיא מַלְבֵּן שֶׁהוּא אַמָּה עַל אַמָּה, וּמֵבִיא חֲלוּקֵי אֲבָנִים מְפוּלָּמוֹת בֵּין גְּדוֹלוֹת בֵּין קְטַנּוֹת, וּמֵבִיא זֶפֶת וְקוּנְיָא, וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ. וְזֶהוּ קֶרֶן. וְכֵן לְכׇל קֶרֶן וָקֶרֶן.

וחוזר ומביא מלבן שהוא אמה על אמה, ומניחו באחת מזויות המזבח, ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות, ומביא זפת וקוניא וממחה ושופך, וזהו הקרן. וכן היה עושה לכל קרן וקרן. משמע שהמזבח היה מרובע מכל צד, וכדברי לוי!

וְכִי תֵּימָא

וכי תימא [ואם תאמר]

דְּגָיֵיז לֵיהּ, ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ כְּתִיב!

דגייז ליה [שחותך אותו], שאחר היציקה היה שובר אותו חלק מן היסוד — הלא "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך" (דברים כז, ו) כתיב [נאמר]!

דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ, וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ – דִּכְתִיב: ״וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ״; הָכָא נָמֵי ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ; הָכָא נָמֵי, דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ.

ומשיבים: היציקה מתחילה לא כללה את החלק הזה של היסוד, דמחית מידי מתותיה [שהיה מניח מתחילה משהו מתחתיו, במקומו של אותו חלק], ואחר שנתייבשה היציקה שקיל ליה [היה נוטל אותו]. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהיו יוצקים בדרך זו, הא [זו] שאמר רב כהנא: אבנים של קרנות שבארבע פינות המזבח חלולות היו, וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "ומלאו כמזרק כזוית מזבח" (זכריה ט, טו), משמע שהקרנות היו חלולות וניתן היה למלא אותן כמזרקי יין — הכא נמי [כאן גם כן], הרי "אבנים שלמות" אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי אבני המזבח, וכיצד ניתן היה לעשות בהן חלל ונקבים? אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [שמניח משהו מתחתיו, במקומו, ואחר כך נוטל אותו] כך שיוצאת הקרן חלולה, הכא נמי דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [כאן גם כן, בענין היסוד, מדובר שמניח משהו מתחתיו ואחר כך נוטל אותו].

דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנוֹיוֹת בָּרָמָה״? וְכִי מָה עִנְיַן נוֹיוֹת אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם.

א כיון שדובר במקום המזבח והמקדש, מביאים מה שדרש רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילך דוד ושמואל וישבו בנית ברמה" (ראה שמואל א יט, יח— יט)? וכי מה ענין נויות אצל רמה? הרי שני מקומות הם! אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, כלומר, במקדש, שהוא עיקר יופיו של העולם.

אָמְרִי, כְּתִיב: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווֹ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא;

וכשעסקו בשאלה היכן ייבנה, היו אמרי [אומרים], כתיב [נאמר]: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא [ידעו מקומו היכן הוא], איפה הוא המקום הגבוה,

אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד (וְעָלָה) הַגְּבוּל״, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״; בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ.

אייתו [הביאו] את ספר יהושע ובדקו בתיאור נחלת שבט יהודה, ומצאו כי בכולהו כתיב [בכולם, בכל הגבולות של נחלת יהודה נאמר]: "וירד הגבול" "ועלה הגבול" "ותאר הגבול" (יהושע ט״ו:ט׳), ואילו בגבולו עם שבט בנימין "ועלה" כתיב [נאמר], "וירד" לא כתיב [נאמר], אמרי [אומרים היו]: שמע מינה [למד מכאן] שהכא [כאן] הוא מקומו.

סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם – דְּמִדְּלֵי; אָמְרִי: נִיתַתֵּי בֵּיהּ קַלִּיל, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

סבור למבנייה [סבורים היו לבנות אותו] בעין עיטם, דמדלי [שהוא המקום הגבוה יותר] בגבול בנימין, אמרי [אמרו]: ניתתי ביה קליל [נוריד אותו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), לומר שהוא מצוי כמו בין הכתפים ולא על הראש.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גְּמִירִי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִּיהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְּבִנְיָמִין, וְאִי מְדַלִּינַן לֵיהּ – מִתְפְּלֵיג טוּבָא; מוּטָב דְּנִיתַתֵּי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], כך אמרו: גמירי [למודים אנו במסורת], שסנהדרין יושבת בחלקו של יהודה, ושכינה בחלקו של בנימין, וכן למודים היו במסורת כי מקומה של הסנהדרין במקדש, ואי מדלינן ליה [ואם אנו מגביהים אותו] כלומר, בונים אותו במקום הגבוה יותר, עין עיטם — מתפליג טובא [מתרחק הרבה] מקום המקדש מנחלת יהודה ואינו נכנס בתחומה, מוטב דניתתי ביה פורתא [שנוריד בו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן".

וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״, וּכְתִיב: ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ וְגוֹ׳, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וְגוֹ׳, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳ וְגוֹ׳״.

ועל דבר זה, שישב דוד עם שמואל, ומצאו את המקום הראוי למקדש, נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב [כמו שנאמר]: "כי קנאת ביתך אכלתני וחרפות חורפיך נפלו עלי" (תהלים סט, י). ובענין זה של מציאת המקום המתאים כתיב [נאמר]: "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'.

״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״; ״בְּאֶפְרָתָה״ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דְּקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם. ״מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״ – זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.

הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער" (תהלים קלב, ו), "שמענוה באפרתה" — זה ספרו של יהושע דקאתי [שבא] מאפרים, ששמעו והבינו את המקום הראוי מתוך עיון בספר יהושע, "מצאנוה בשדה יער" — זה בנימין שמצאו את המקום בנחלתו, דכתיב [שנאמר]: "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), שהוא מחיות היער.

מַתְנִי׳ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת; אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת – אֲשַׁם גְּזֵילוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצוֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי;

ב משנה זבחי שלמי צבור ואשמות; אלו הן אשמות, שיש בהם כמה סוגים: אשם גזילות שמביא אדם שחבירו תובעו ממון, והוא מכחש בו ונשבע על כך לשקר (ויקרא ה, כ— כו), אשם מעילות שמביא מי שנהנה מן הקדש בשגגה (ויקרא ה, יד— טז), אשם שפחה חרופה שמביא מי שבא על שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי (ויקרא יט, כ— כב), אשם נזיר שמביא לטהרתו (במדבר ו, יב), אשם מצורע שמביא לטהרתו (ויקרא יד, יב), ואשם תלוי אם עשה מעשה ולא ברור לו אם הוא חייב עליו חטאת או לא (ויקרא ה, יז— יח) — כל אלה

שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים – לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, לְכׇל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים כלומר, בתוך העזרה, לזכרי כהונה לזכרים בין הכהנים, לכל מאכל צלי או מבושל, ונאכלים ליום ולילה עד חצות הלילה.