דף יומי זבחים ס״ב

וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִילּוֹת.

ולא על גבי מחילות.

אָמַר רַב יוֹסֵף, לָאו הַיְינוּ דְּתַנְיָא: ״וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנָתוֹ״ – שֶׁהִגִּיעוּ לְסוֹף מִדּוֹתָיו? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״!

אחרי שחשב שוב באותו נושא, מדוע הוסיפו עולי הגולה על המזבח, אמר רב יוסף: לאו היינו דתניא [האם אין זה מה ששנויה בברייתא] על עולי הגולה: "ויכינו (את) המזבח על מכונתו" (עזרא ג, ג), לומר שהגיעו לסוף מדותיו כלומר, עולי הגולה הגיעו למדות הנכונות של המזבח, יותר מאשר שלמה בבית ראשון? ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] בדברי דוד לשלמה: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דברי הימים א כח, יט), משמע שתבנית הבית הראשון היא מאת ה', ובודאי היתה נכונה וראויה!

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: קְרָא אַשְׁכַּח וּדְרַשׁ – ״וַיֹּאמֶר דָּוִיד: זֶה הוּא בֵּית ה׳ הָאֱלֹהִים, וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל״ – כִּי בַּיִת; מָה בַּיִת שִׁשִּׁים אַמָּה, אַף מִזְבֵּחַ שִׁשִּׁים אַמָּה.

אלא אמר רב יוסף: המידות עצמן היו ראויות, ואולם משהגיעו למסקנה כי יש צורך להגדיל את שטח המזבח, קרא אשכח [מקרא מצאו] ודרש: "ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעלה לישראל" (דברי הימים א כב, א), הרי שהוקש המזבח לבית כי [כמו] הבית, מה בית אורכו ששים אמה (ראה מלכים א ו, ב), אף מזבח אורכו יכול להיות עד ששים אמה. ומעתה דנים באופן בו בנו את המזבח בבית שני.

בִּשְׁלָמָא בַּיִת – מִינַּכְרָא צוּרָתוֹ; אֶלָּא מִזְבֵּחַ – מְנָא יָדְעִי?

ושואלים: בשלמא [נניח] בית המקדש עצמו מינכרא [ניכרת היתה] צורתו לפי יסודותיו, וידעו היכן לחזור ולבנותו, אלא מזבח מנא ידעי [מנין ידעו]?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאוּ מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו. וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאוּ, שֶׁמּוּנָּח בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִכׇּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ הֵרִיחוּ רֵיחַ קְטֹרֶת, מִשָּׁם הֵרִיחוּ רֵיחַ אֵבָרִים.

אמר ר' אלעזר: ראו בחזון מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו בחזון שמונח באותו מקום שצריך לבנות בו המזבח. ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, ואילו משם ממקום המזבח הריחו ריח אברים.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה – אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח מה גודלו וצורתו. ואחד שהעיד להם על מקום המזבח היכן הוא, ואחד שהעיד להם שמקריבין קרבנות ציבור אף על פי שאין בית בנוי, אלא מזבח בלבד.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶן מִן הַגּוֹלָה – אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה – שֶׁתִּכָּתֵב אַשּׁוּרִית.

במתניתא תנא [בברייתא שנויה] מעין זה, ר' אליעזר בן יעקב אומר: שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב בכתב אשורית, ולא בכתב העברי הקדום, שהיה מזמן משה.

תָּנוּ רַבָּנַן: קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וִיסוֹד וְרִיבּוּעַ – מְעַכְּבִין. מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת קוֹמָתוֹ – אֵין מְעַכְּבִין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר קְרָא: ״הַמִּזְבֵּחַ״; כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הַמִּזְבֵּחַ״ – לְעַכֵּב.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: הדברים האמורים במזבח: שתהא לו קרן בראש כל אחת מפינותיו, וכבש לעלות עליו, ויסוד, ושיהא בנוי בצורת ריבוע מדוייק — כל אלה מעכבין, שאם חסר אחד מהם — אין זה מזבח. אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו — אין מעכבין. ולגבי הפרטים המעכבים, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלה]? אמר רב הונא, משום שאמר קרא [הכתוב] לגבי פרטים אלה: "המזבח", וכל מקום שנאמר "המזבח" — לעכב, שיש בכך הדגשה: רק באופן זה זהו המזבח.

אֶלָּא מֵעַתָּה, כִּיּוֹר לְרַבִּי וְסוֹבֵב לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה – הָכִי נָמֵי דִּמְעַכֵּב?! דִּכְתִיב: ״וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה״, וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ כַּרְכּוֹב? רַבִּי אוֹמֵר: זֶה כִּיּוּר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה הַסּוֹבֵב!

ושואלים: אלא מעתה, שזהו הכלל, כיור (פיתוחים) שנעשו על המזבח לדעת רבי, וסובב לדעת ר' יוסי בר' יהודה, הכי נמי [כך גם כן] שמעכב? דכתיב [שהרי נאמר]: "ונתתה אתה תחת כרכב המזבח מלמטה" (שמות כז, ה). ותניא [ושנויה ברייתא]: איזהו כרכוב? רבי אומר: זה כיור. ר' יוסי בר' יהודה אומר: זה הסובב!

אִין; דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְגְּמָה קֶרֶן מִזְבֵּחַ, וְהֵבִיאוּ בּוּל שֶׁל מֶלַח וּסְתָמוּהוּ; וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִזְבֵּחַ פָּגוּם. שֶׁכׇּל מִזְבֵּחַ שֶׁאֵין לוֹ קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וִיסוֹד וְרִיבּוּעַ – פָּסוּל. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַסּוֹבֵב.

ומשיבים: אין [כן], אכן, הכרכוב מעכב. דתניא [ששנויה ברייתא]: אותו היום, בו זרקו אתרוגים על כהן צדוקי שלא ניסך מים על המזבח בחג הסוכות (ראה סוכה מח,ב), נפגמה קרן מזבח, והביאו בול (גוש) של מלח וסתמוהו, ולא מפני שכשר לעבודה על ידי כך, אלא כדי שלא יראה מזבח פגום. ומדוע לא היה כשר? שכל מזבח שאין לו קרן וכבש ויסוד וריבוע — פסול, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף הסובב מעכב, משום שלדבריו זהו הכרכוב.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ כַּרְכּוֹב? בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן, מְקוֹם הִילּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אַמָּה. אַטּוּ (הכהנים) [כֹּהֲנִים] בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן הֲווֹ אָזְלִי?! אֶלָּא אֵימָא: וּמְקוֹם הִילּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים – אַמָּה.

ועוד בענין הכרכוב, תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו כרכוב? בין קרן לקרן בראש המזבח, מקום הילוך רגלי הכהנים ברוחב אמה. ושואלים: אטו [וכי] הכהנים בין קרן לקרן הוו אזלי [היו הולכים]? אלא אימא [אמור] ותקן כך: איזהו כרכוב — בין קרן לקרן, וכן מקום הילוך רגלי הכהנים הריהו ברוחב אמה.

וְהָכְתִיב: ״תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד חֶצְיוֹ״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תְּרֵי הֲווֹ; חַד לְנוֹי, וְחַד לְכֹהֲנִים דְּלָא נִשְׁתַּרְקוּ.

ושואלים: והכתיב [והרי נאמר]: "תחת כרכבו מלמטה עד חציו" (שמות לח, ד), משמע שהכרכוב אינו בראש המזבח, אלא בצידו! אמר רב נחמן בר יצחק: תרי הוו [שני כרכובים היו], חד [אחד] לנוי, שהוא מעין בליטה על קיר המזבח למעלה מחציו, וחד [ואחד] למקום הילוך כהנים בראש המזבח, שעושים בליטה סביב למקום ההילוך, כדי שלא נשתרקו [יחליקו] הכהנים.

מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ וּמִדַּת קוֹמָתוֹ – אֵין מְעַכְּבִין. אָמַר רַבִּי מָנִי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחָתֶנּוּ מִמִּזְבֵּחַ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה. וְכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה. מַחֲכוּ עֲלֵיהּ: ״חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ״!

שנינו בברייתא: מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין. אמר ר' מני: ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה. ושאלו: וכמה הוא השיעור של אורכו ורוחבו? אמר רב יוסף: שיעורו אמה. מחכו עליה [היו צוחקים עליו], שהרי כתוב מפורש הוא: "חמש אמות ארך וחמש אמות רחב רבוע יהיה המזבח" (שמות כז, א)!

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא מְקוֹם מַעֲרָכָה קָאָמַר מָר? אֲמַר לֵיהּ: מָר דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא, יָדַע מַאי קָאָמֵינָא. קָרֵי עֲלַיְיהוּ

אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] מקום מערכה של העצים קאמר מר [אמר אדוני], שרוחב קרנות המזבח היה אמה בכל צד, ועוד אמה מכל צד להילוך הכהנים. ונמצא שנותרה אמה על אמה לצורך המערכה. אמר ליה [לו] רב יוסף בהערכה: מר דגברא רבה [אדוני שאדם גדול] הוא, ידע מאי קאמינא [יודע מה שאמרתי] ולמה התכוונתי. קרי עלייהו [וקרא עליהם] על אלה שלגלגו עליו:

״בְּנֵי קְטוּרָה״. בְּנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן, פָּתַח וְאָמַר: ״וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ יוֹחָנִי״. אָמְרִי לֵיהּ: ״קְטוּרָה״ כְּתִיב! קָרֵי (עֲלֵיהֶם) [עֲלַיְהוּ] ״בְּנֵי קְטוּרָה״.

"בני קטורה", לומר שכשם שבני קטורה היו אמנם בני אברהם אבל אינם כיצחק ויעקב, כך הם, תלמידיו הם, אבל אינם כאביי. אגב שהוזכר ביטוי זה מסופר, בני אחתיה [אחותו] של ר' טרפון הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] ר' טרפון, ולא אמרו דבר. פתח ואמר, על מנת לעודדם לומר דבר כלשהו: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני", אמרי ליה [אמרו לו]: "קטורה" כתיב [נאמר]! קרי [היה קורא] עליהם בלגלוג: בני קטורה, שרק דבר זה ידעו לומר.

אָמַר אַבָּיֵי בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: גְּזִירִין שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – אוֹרְכָּן אַמָּה, וְרוֹחְבָּן אַמָּה, וְעוֹבְיָין כְּמַחַק גּוֹדֶשׁ סְאָה.

א אמר אביי בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: גזירין שעשה משה לקיים את המצוה של שריפת עצים על המזבח, אורכן אמה ורוחבן אמה, ועוביין היה כמחק מעין מקל שטוח שמשתמשים בו למחוק גודש של מידת סאה.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בְּאַמָּה גְּדוּמָה. אָמַר רַב יוֹסֵף, וְלָאו הַיְינוּ דְּתַנְיָא: ״עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – שֶׁלֹּא יְהוּ עֵצִים יוֹצְאִין מִן הַמִּזְבֵּחַ כְּלוּם?!

אמר ר' ירמיה: האורך והרוחב של הגזירים נמדדו באמה גדומה (חסירה) פחות ממידת אמה. אמר רב יוסף, ולאו היינו דתניא [והאם אין זה מה ששנינו בברייתא]: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, ח), לומר שלא יהו עצים יוצאין מן המזבח כלום? והואיל ומקום המערכה של מזבח משה היה אמה על אמה, נמצא שכן היתה מידתם.

תְּנַן הָתָם: כֶּבֶשׁ הָיָה לִדְרוֹמָהּ שֶׁל מִזְבֵּחַ – אוֹרֶךְ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, עַל רוֹחַב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר קְרָא: ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה״ – שֶׁיְּהֵא יָרֵךְ בְּצָפוֹן, וּפָנָיו בַּדָּרוֹם.

ב תנן התם [שנינו שם] במסכת מדות: כבש היה לדרומה של מזבח, אורך שלשים ושתים אמה על רוחב שש עשרה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שהכבש הוא בדרום? אמר רב הונא, אמר קרא [הכתוב]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא), שיהא ירך המזבח, כלומר רגלו, קצהו, בצפון, וממילא נמצאים פניו החלק הקדמי, דרכו עולים למזבח בדרום.

אֵימָא: יָרֵךְ בַּצָּפוֹן וּפָנָיו בַּצָּפוֹן! אָמַר רָבָא: רָמֵי גַּבְרָא אַאַפֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה – תָּרֵיץ וְאוֹתֵיב גַּבְרָא!

ושואלים, אימא [אמור]: גם ירך בצפון וגם פניו בצפון! אמר רבא: רמי גברא אאפיה [מוטל איש על פניו] כלומר, הדימוי של המזבח (פנים וירך) הוא כאדם שוכב, שראשו בצד דרום ורגלו בצד צפון. אמר ליה [לו] אביי: אדרבה, תריץ ואותיב גברא [יישר, הקם והושב את האיש], שאתה יכול לומר שהיה המזבח נראה כאדם היושב, שפניו ורגליו הם באותו כיוון!

אֲמַר לֵיהּ: ״רָבוּעַ״ כְּתִיב. וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ דִּמְרַבַּע רַבּוֹעֵי! מִי כְּתִיב ״מְרוּבָּע״?! וְלִיטַעְמָיךְ, מִי כְּתִיב ״רָבוּץ״?! אֲמַר לֵיהּ: ״רָבוּעַ״ כְּתִיב – דְּמַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי.

אמר ליה [לו] רבא: "רבוע" כתיב [נאמר], וכוונתו כעין רביצה, שכיבה, שהאותיות ע' וצ' מתחלפות. הקשה לו: והא מיבעי ליה דמרבע רבועי [והרי צריך לו להיכתב "רבוע" ללמד שיהיה מרובע]! השיב לו רבא: מי כתיב [האם נאמר] "מרובע"? הקשה לו אביי: להיפך, וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שהכוונה היא לרובץ, מי כתיב [האם נאמר] "רבוץ"? אמר ליה [לו]: לכן "רבוע" כתיב [נאמר], דמשמע הכי ומשמע הכי [שמשמעו כך ומשמעו כך], גם כרבוץ וגם מרובע.

וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא – דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים״ – כׇּל פִּינּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה, לֹא יְהוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין לַמִּזְרָח.

ומוסיפים: והתנא מייתי לה מהכא [ומביא לומד את הדברים האלה מכאן], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר לגבי המזבח "ומעלתהו פנות קדים" (יחזקאל מג, יז), ללמד כי כל פינות (פניות) שאתה פונה כשאתה עולה על המזבח לא יהו אלא דרך ימין למזרח ("קדים"), ורק אם הכבש בדרום פונה הכהן משם ימינה לצד מזרח.

וְאֵימָא שְׂמֹאל לַמִּזְרָח! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּתָנֵי רָמֵי בַּר (יְחִזְקִיָּה) [יְחֶזְקֵאל]: יָם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה – ״עֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר; שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה, וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה, וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה, וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה״ – כׇּל פִּינּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה, לֹא יְהוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין לַמִּזְרָח.

ושואלים: והרי בכתוב זה נזכרה רק פניה למזרח ("פנות קדים") אבל לא פניה לימין, ואימא [ואמור]: נעשה את הכבש בצפון, ויפנה לשמאל למזרח! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] שיפנה לשמאל, דתני [ששנה] רמי בר (יחזקיה): ים (הכיור הגדול) שעשה שלמה נאמר בו: "עמד על שנים עשר (עמודים) בקר שלשה פנים צפונה ושלשה פנים ימה ושלשה פנים נגבה ושלשה פנים מזרחה" (דברי הימים ב ד, ד), ומן התיאור הזה: צפון, מערב, דרום, מזרח, יש ללמוד שכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, וכפי שהוכחנו מן הכתוב "ומעלותיה פנות קדים" הכוונה היא שפונה למזרח.

הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ! אִם כֵּן, ״פֹּנִים״ ״פֹּנִים״ לְמָה לִי?

ומקשים: ההוא מיבעי ליה לגופיה [אותו כתוב, בענין הים שעשה שלמה, נצרך לו לגופו] ללמד כמה עמודים היו וכיצד עמדו! ומשיבים: אם כן, החזרה על "פנים" "פנים" למה לי? ללמד מכאן שכך היא הדרך שצריך לפנות בה.

שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא אֶת רַבִּי יוֹסֵי: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אֲוִיר יֵשׁ בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה – אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן?! וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״ – מָה דָּם בִּזְרִיקָה, אַף בָּשָׂר בִּזְרִיקָה!

ג שאל ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי, אומר היה ר' שמעון בן יוחי: אויר (חלל מסויים) יש בין כבש למזבח? אמר לו: ואתה אי (אין) אתה אומר כן שיש חלל? והלא כבר נאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" (דברים יב, כז), וההשוואה הזו מלמדת: מה דם ניתן בזריקה כשהכהן עומד בצד המזבח (ראה ויקרא א, ה) ולא עליו, אף בשר העולה מוקרב בזריקה, והואיל ואין הכהן יכול לעמוד על רצפת העזרה ומשם לזרוק את האיברים למערכה, וצריך לעלות על הכבש לשם כך — צריך שיהא הכבש מופרד מן המזבח.

אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, עוֹמֵד בְּצַד מַעֲרָכָה – וְזוֹרֵק.

אמר לו: אם כדי לזרוק את הבשר — אין צורך שיהא הכבש נפרד מן המזבח, שאני אומר: אפשר שיהא הכהן עומד על המזבח עצמו, בצד מערכה עליה נשרפים חלקי הקרבן, וזורק.

אָמַר לוֹ: כְּשֶׁהוּא זוֹרֵק – לְמַעֲרָכָה דְּלוּקָה הוּא זוֹרֵק, אוֹ לְמַעֲרָכָה שֶׁאֵינָהּ דְּלוּקָה הוּא זוֹרֵק? הֱוֵי אוֹמֵר: לְמַעֲרָכָה דְּלוּקָה הוּא זוֹרֵק! הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר.

אמר לו: כשהוא זורק את הבשר, האם למערכה הדלוקה הוא זורק לעצים הבוערים בלב המערכה, או למערכה שאינה דלוקה הוא זורק? הוי אומר: למערכה דלוקה הוא זורק, ולא בסמוך אליו. ואם כן אין צורך להקיש בשר לדם כדי ללמד דבר זה, כי התם [שם] אינו זורק אלא משום שלא אפשר אחרת! אלא ודאי בא ההיקש, שהוא מיותר לכאורה, ללמדנו שצריך שיהא הפסק בין הכהן העומד על הכבש לבין המזבח.

רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי דָּם; מָה דָּם – אֲוִיר קַרְקַע מַפְסִיקוֹ, אַף בָּשָׂר – אֲוִיר קַרְקַע מַפְסִיקוֹ.

רב פפא אמר: כך צריך להבין היקש זה של בשר לדם: כי [כמו] דם, מה דם אויר קרקע מפסיקו, אף בשר אויר קרקע מפסיקו.

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁנֵי כְּבָשִׁים קְטַנִּים יוֹצְאִין מִן הַכֶּבֶשׁ, שֶׁבָּהֶן פּוֹנִים לַיְסוֹד וְלַסּוֹבֵב; וּמוּבְדָּלִין מִן הַמִּזְבֵּחַ מְלֹא נִימָא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״סָבִיב״. וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: ״רָבוּעַ״.

ד אמר רב יהודה: שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש הגדול, שבהן פונים הכהנים ליסוד ולסובב, ומובדלין מן המזבח מלא נימא (חוט), משום שנאמר לגבי המזבח: "סביב" (ויקרא א, ה) כלומר, שאפשר יהיה לסובב את המזבח מכל צד, ואינו מחובר לדבר אחר. ור' אבהו אמר טעם אחר: נאמר במזבח "רבוע" (שמות כז, א), ואם היו הכבשים מחוברים אליו, שוב לא היתה צורתו צורת רבוע.

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״סָבִיב״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״רָבוּעַ״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״סָבִיב״ – הֲוָה אָמֵינָא דְּעָגֵיל מִעְגָּל; כְּתַב רַחֲמָנָא ״רָבוּעַ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״רָבוּעַ״ – הֲוָה אָמֵינָא דַּאֲרִיךְ וְקַטִּין; כְּתַב רַחֲמָנָא ״סָבִיב״.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [וצריך היה לכתוב] "סביב" ואיצטריך למכתב [וצריך היה לכתוב] "רבוע", דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "סביב", הוה אמינא דעגיל מעגל [הייתי אומר שהוא מעוגל], כתב רחמנא [כתבה התורה] "רבוע". ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "רבוע", הוה אמינא דאריך וקטין [הייתי אומר שהוא ארוך וצר], כתב רחמנא [כתבה התורה] "סביב", שיהיה אורכו ורחבו שווים מכל הצדדים.

תְּנַן הָתָם: הַכֶּבֶשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ – שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם. הָנֵי שִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה הָווּ! נִמְצָא פּוֹרֵחַ אַמָּה עַל יְסוֹד וְאַמָּה עַל סוֹבֵב.

ה תנן התם [שנינו שם] במסכת מדות, בתיאור רוחב העזרה מצפון לדרום: הכבש והמזבח ששים ושתים אמה הם. ותוהים: הני [אלה] ששים ושתים? הלוא שיתין [ששים] וארבעה אמות הוו [הם], שהרי המזבח הוא שלושים ושתים אמות, וכך אורך הכבש, כפי ששנינו במשנה אחרת שם! ומשיבים: הרי זה כפי ששנינו בברייתא: נמצא הכבש פורח מצוי באויר באורך אמה על יסוד ובאורך אמה על סובב, שהכבש נמשך ועולה על האמות האלה, ולכן כאשר מודדים את אורך הכבש והמזבח ביחד, כמה תופסים הם בשטח העזרה — אין זה אלא ששים ושתים אמה.