דף יומי זבחים ס״ח

צְרִיכָה שֶׁתָּבִיא עוֹד חָמֵשׁ פְּרֵידִין לְמַעְלָה.

צריכה שתביא עוד חמש פרידין למעלה (לעולה). שכיון שנדרה להביא את קן הנדבה יחד עם עולת החובה, שלוש עולות כאחת, ולא הוקרבו אלא שתי עולות, הרי גם אם הביאה ממין שנדרה — לא נתקיים נדרה. וכיון שאינה יודעת מאיזה מין נדרה, הריהי חייבת להביא שני בני יונה ושני תורים, יחד עם גוזל לחובתה ממין שהקריבה את חטאתה למטה.

מִמִּין אֶחָד. וּמִשְּׁנֵי מִינִין – תָּבִיא שֵׁשׁ.

כל זה אמור כשהביאה את שתי הקינים ממין אחד, ואולם אם הביאה את שתי הקינים משני מינין, ואינה יודעת מאיזה מין קרבה חובתה — תביא שש פרידות למעלה לעולה: שני תורים ושני בני יונה מספק מה נדרה, יחד עם תור ובן יונה לקן חובתה. כיון שצריכה עולת העוף של קן החובה להיות מאותו המין של חטאת העוף, ואינה יודעת מה היה.

נְתָנָתַן לַכֹּהֵן, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מָה נָתְנָה; הָלַךְ הַכֹּהֵן וְעָשָׂה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה עָשָׂה – צְרִיכָה אַרְבַּע פְּרִידִין לְנִדְרָהּ, וּשְׁתַּיִם לְחוֹבָתָהּ, וְחַטָּאת אַחַת.

אם פירשה את נדרה ושכחה את מינו, ונתנתן לכהן את שתי הקינים לחובתה ולנדרה, ואינה יודעת מה נתנה, האם היו אלה שני קיני תורים, או שני קיני בני יונה, או קן בני יונה וקן תורים. והלך הכהן ועשה, ואינו יודע מה עשה, האם עשה את שתי הקינים הללו למטה, או את שתיהן למעלה, או חציין למטה וחציין למעלה, ויתכן איפוא שלא יצאה ידי חובתה ולא ידי נדרה — צריכה האשה להביא שבעה גוזלות, שהם: ארבע פרידין (שני בני יונה ושני תורים) — לנדרה, שהרי אינה יודעת מה נדרה. ושתים (בן יונה ותור) — לעולת חובתה, אולי נעשו שתי הקינים הראשונות למטה. והרי עולת החובה צריכה לבוא מאותו המין של חטאת החובה, ואינה יודעת איזה מין קרב תחילה לחובתה. וחטאת אחת, שמא נעשו שתי הקינים הראשונות למעלה, ולא קרבה החטאת עדיין. ותביא לשם כך תור או בן יונה.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: שְׁתֵּי חַטָּאוֹת.

בן עזאי אומר: צריכה להביא מספק שתי חטאות, בן יונה ותור, שלדעתו, צריך להביא חטאתה מאותו מין שקרבה עולת חובתה, ואינו יודע אם היה זה תור או בן יונה.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: כְּשֶׁהוּא חַי – קוֹלוֹ אֶחָד, וּכְשֶׁהוּא מֵת – קוֹלוֹ שִׁבְעָה.

אמר ר' יהושע כמשל לדבר: זהו שאמרו על הכבש הזה, כשהוא חי — קולו אחד, וכשהוא מת — קולו שבעה: שתי קרניו — שתי חצוצרות, שתי שוקיו — שני חלילים, עורו — עור תוף, מעיו העבים — מיתרי נבלים, ובני מעיו הדקים — מיתרי כינורות. ואף יולדת זו, שבאה לידי ספק, סופה שמביאה שבעה קרבנות יתירים. ומגיעים עתה לסיכום השאלה: מכלל שסיכם ר' יהושע את האמור במסכת קינים, יש להסיק כי מסכת זו היא כשיטתו. ומכאן קושיה על הסברו של רב אדא בר אהבה לשיטת ר' יהושע שבמשנתנו, שעולת העוף שנעשתה למטה כחטאת העוף הריהי נמשכת ונעשית חטאת, ומשום כך אין בה מעילה. שהרי שנינו במשניות אלה שהיא נפסלת בכך!

אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – לְאַפּוֹקַהּ מִידֵי מְעִילָה; לְמִיסַּק לֵיהּ לְחוֹבָה מִי אָמַר?!

ומשיבים: אימר [אמור] שאמר ר' יהושע את שיטתו זו כהסבר מדוע יש לאפוקה [להוציא אותה את עולת העוף שנעשתה כחטאת] מידי דין מעילה כחטאת, ואולם למיסק ליה [להעלות אותה, שתיחשב כחטאת כשירה לגמרי] לצאת בה ידי חובה מי [האם] אמר?!

מַתְנִי׳ כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁמָּלְקוּ – מְלִיקָתָן פְּסוּלָה, וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה. מָלַק בִּשְׂמֹאל אוֹ בַּלַּיְלָה, שָׁחַט חוּלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ – אֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

א משנה כל הפסולין לעבודה שמלקו עוף קדשים — מליקתן פסולה, ואף על פי כן בשרן אינו מטמא כשהוא מצוי בבית הבליעה כנבלת העוף. מלק הכהן את קרבן העוף שלא בידו הימנית, אלא בשמאל, או שמלק לא ביום אלא בלילה, או ששחט עוף של חולין בפנים (בעזרה שבמקדש), וכן אם שחט עוף של קדשים בחוץ לעזרה, בכל המקרים הללו, אף שנאסרו העופות באכילה — אינן מטמאות בבית הבליעה, שהמליקה היא כשחיטה ומוציאה מדין נבילה.

מָלַק בְּסַכִּין; מָלַק חוּלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ;

ואולם אם מלק שלא בציפורן האגודל, אלא בסכין, וכן אם מלק חולין בפנים, וקדשים בחוץ,

תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן; שֶׁיָּבְשָׁה גַּפָּהּ, שֶׁנִּסְמֵית עֵינָהּ וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ – מְטַמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

תורין צעירים שעדיין לא הגיע זמנן להיות ראויים להקרבה, או גוזלים בני יונה שכבר בגרו ועבר זמנן, או מלק גוזל שיבשה גפה (כנפה) או שנסמית (שנתעוורה) עינה, וכן גוזל שנקטעה רגלה — כל אלו, אף שנמלקו, כזית מנבלתם מטמא בבית הבליעה.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקּוֹדֶשׁ – אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה; לֹא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקּוֹדֶשׁ – מְטַמֵּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

זה הכלל בענין זה: כל עוף שהיה כשר מתחילה, והיה פסולו בקודש בתוך כדי עבודה — אינו מטמא בבית הבליעה. וכל עוף שלא היה פסולו בקודש שנפסל קודם עבודת ההקרבה — מטמא בבית הבליעה.

גְּמָ׳ אָמַר רַב: שְׂמֹאל וְלַיְלָה – אֵין מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה, זָר וְסַכִּין – מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

א גמרא ומביאים מחלוקת בענין מליקת זר, שלא שנינו במפורש במשנתנו. אמר רב: מליקת שמאל ולילה — אין מטמאין בבית הבליעה כדין נבלת העוף. אבל מליקה שנעשתה על ידי זר (מי שאינו כהן) וכן מליקה שנעשתה לא בצפורן האגודל, אלא בסכין — מטמאין בבית הבליעה.

מַאי שְׁנָא שְׂמֹאל – דְּאִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלַיְלָה – אִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָה בְּאֵיבָרִים וּפְדָרִים; זָר נָמֵי – אִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָה בִּשְׁחִיטָה! שְׁחִיטָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

ושואלים על שיטה זו: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דינה של מליקה ביד שמאל, שאין העוף מטמא למרות שמליקה פסולה היא — משום דאית ליה הכשירה [שיש לו לנעשה ביד שמאל מקרה אחר של הכשר], והוא בסדר העבודה שביום הכפורים (בהכנסת כף הקטורת לקודש הקדשים, שהיא נעשית בשמאל). וגם טעמה של מליקה בלילה שאינה מטמאה, הריהו משום שאית ליה הכשירה [שיש לו מקרה אחר של הכשר], והוא בהקטרת איברים ופדרים על המזבח בלילה. אם כן, זר נמי אית ליה הכשירה [גם כן יש לו מקרה אחר של הכשר], והוא בעבודת השחיטה שהיא כשירה בזר, ומדוע סבור רב שמליקתו מטמאה בבית הבליעה! ומשיבים: שחיטה לאו [לא] עבודה היא, ומשום כך אין בהכשר שחיטה הנעשה בזר ללמד על מליקת זר שלא תטמא, שהרי מליקה עבודה היא.

וְלָא?! וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: שְׁחִיטַת פָּרָה בְּזָר – פְּסוּלָה; וּמַחְוֵי רַב עֲלַהּ: אֶלְעָזָר וְ״חוּקָּה״!

ושואלים על כך: ולא, והאם אין שחיטה נחשבת עבודה? והא [והרי] אמר ר' זירא: שחיטת פרה אדומה שנעשתה בזר — פסולה, ומחוי [והראה, נתן סימן] רב עלה [עליה, על מקורה של הלכה זו] ממה שהוזכר במעשה שחיטתה אלעזר הכהן (במדבר יט, ג), ונאמר בפרשה זו לשון "חוקה" ("זאת חוקת התורה", במדבר יט, ב) — ללמד שהרי זה לעכב!

שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא.

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד] הוא דינה של פרה אדומה שכן קדשי בדק הבית היא, ולא קדשי מזבח, ואין מעשיה נחשבים כחלק מעבודת הקרבנות.

וְלָא כֹּל דְּכֵן הוּא: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בָּעוּ כְּהוּנָּה, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מִיבַּעְיָא?!

ותמהים: ולא כל שכן הוא? אם קדשי בדק הבית הקלים בדינם בעו [צריכים] כהונה, קדשי מזבח החמורים בדינם מיבעיא [צריך לומר] שהם טעונים שחיטה על ידי כהן? ואם כן עבודה היא!

אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּרְאוֹת נְגָעִים – דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא, וּבָעֲיָא כְּהוּנָּה.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אין הדברים תלויים זה בזה, מידי דהוה [כמו שהוא] דין מראות נגעים ראיית נגע הצרעת, כדי לטמאו או לטהרו, דלאו [שלא] עבודה היא, ובכל זאת בעיא [צריכה] כהונה (ראה ויקרא יג,ב ועוד).

וְנֵילַף מִבָּמָה!

ושואלים עוד על רב: ונילף [ונלמד] מבמה (במת יחיד, שהיו מקריבים בה קרבנות קודם שהוקם המקדש) שזר כשר למלוק שם עופות, ואם כן יש צד של הכשר במליקת זר, ותהא משום כך מליקת זר בעזרה מוציאתו מטומאת נבילה!

מִבָּמָה לָא יָלֵיף.

ומתרצים: מדינים הנוהגים בבמה לא יליף [אין למדים] לדינים הנוהגים במקדש, שכן הבמה נחשבת כחול ביחס למקדש.

וְלָא?! וְהָתַנְיָא: מִנַּיִן לַיּוֹצֵא שֶׁאִם עָלָה לֹא יֵרֵד – שֶׁהֲרֵי יוֹצֵא כָּשֵׁר בְּבָמָה.

ושואלים על כך: והאם אכן לא למדים מבמה? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין לקרבן שיוצא מהעזרה ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על המזבח דינו שלא ירד מן המזבח, ויוקרב — שהרי הקרבן היוצא כשר בבמה שאין בה תחום מסויים להקרבה!

תָּנָא אַ״זֹּאת תּוֹרַת הָעוֹלָה״ סְמִיךְ לֵיהּ.

ומתרצים: התנא על הכתוב "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) סמיך ליה [סמך לו למד], עיקר לימודו היה ממקרא זה, המלמד שכל שעלה למזבח לא ירד, ובכלל זה יוצא. ולא הוזכרה הבמה אלא כאסמכתא בלבד, שכן אין למדים מבמה. עד כאן דנו בשיטת רב שמליקת זר, כמו מליקת סכין, עושה את העוף נבילה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זָר אֵין מְטַמֵּא אַבֵּית הַבְּלִיעָה, סַכִּין מְטַמֵּא אַבֵּית הַבְּלִיעָה.

ואילו ר' יוחנן אמר: במליקת זר — אין העוף מטמא בבית הבליעה, במליקת סכין — מטמא העוף בבית הבליעה.

תְּנַן: כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁמָּלְקוּ – מְלִיקָתָן פְּסוּלָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, ״כֹּל״ – לְאֵיתוֹיֵי זָר. אֶלָּא לְרַב, ״כׇּל״ – לְאֵיתוֹיֵי מַאי?

ומביאים ראייה, תנן [שנינו במשנה]: כל הפסולין שמלקו — מליקתן פסולה ואינן מטמאות בבית הבליעה. בשלמא [נניח] לר' יוחנן — המלה "כל" באה לאיתויי [להביא, לרבות] זר, שאף מליקתו פסולה ואינה מטמאה בבית הבליעה. אלא לרב שאינו סבור כן, "כל" לאיתויי מאי [להביא, לרבות מה],

(לָאו) לְאֵיתוֹיֵי שְׂמֹאל וְלַיְלָה. שְׂמֹאל וְלַיְלָה בְּהֶדְיָא קָתָנֵי! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

(לאו) לאיתויי [להביא] מליקה בשמאל ומליקה בלילה? והרי מליקת שמאל ולילה בהדיא קתני [במפורש שנינו במשנה את דינן], ואין צורך להשמיע את דינם בדרך ריבוי מהמלה "כל"! ומתרצים: לדעת רב, תני [שונה התנא] במשנה בלשון כוללת, והדר [וחוזר] ומפרש את הדין.

תָּא שְׁמַע: זֶה הַכְּלָל – כֹּל שֶׁהָיָה פְּסוּלוֹ בַּקּוֹדֶשׁ, אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, ״כֹּל״ לְאֵיתוֹיֵי זָר. אֶלָּא לְרַב, לְאֵיתוֹיֵי מַאי?

ומביאים עוד ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך המשנה: זה הכלל, כל עוף שהיה פסולו בקודש — אינו מטמא את האוכלו, לטמא בגדים שעליו בעת שכזית מן העוף נתון בבית הבליעה שלו. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן — הלשון "כל" באה לאיתויי [להביא, לרבות] מליקת זר, לומר שאינה מטמאת בבית הבליעה. אלא לשיטת רב, שמליקת זר מטמא בבית הבליעה — הלשון "כל" לאיתויי מאי [לרבות את מה היא באה]?