פרשת תולדות – חלק א׳

א׳. תרל"א

ב"ה

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בענין הבארות שהם להסיר החיצוניות והסתר למצוא הנקודה. ועשק ושטנה הם ימי המעשה ובשבת הבאר שנקרא רחובות עכ"ד ז"ל. וודאי שיש בכל דבר ניצוץ קדוש שמחי' הדבר ורק שנסתר ע"י הטבע והחיצוניות כי ע"ז נברא העולם להיות חיותו ית' בתוך מ"ב והאדם ידע ויברר שהכל מחיות הש"י. וז"ש חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה ופי' ז"ל במקום שמרחיבין אותה. כי זה בחי' תורה שבע"פ להביא אור התורה להמעשה גשמיי ג"כ וזה שכ' במד' כי רחובות נגד ס' דברים שכ' כי ירחיב כו' והוא התרחבות הקדושה גם תוך הטבע כנ"ל. וזהו הי' כל עבודת האבות להתגלות אור התורה הצפון במעשה בראשית. גם מה שטעה יצחק במעשה עשו שסבר שאף שהוא איש שדה ממשיך הכל להש"י. כמו ששאל לו האיך מעשרין המלח ותבן. ג"כ הפי' כנ"ל כי מעשר הוא התרוממות הכל להש"י ע"י המעשר כמ"ש [בס' נ"א] פי' ר"ה למעשר בהמה ע"ש ומלח הוא הדומם מדריגה שפלה לכך כ' להטביל במלח להעלות גם הדומם. וכן התבן נתרומם ע"י הפרשת החטה שהוא שומר לפרי. ורצה להטעות לאביו כי יש לו להעלות גם דברים הרחוקים מהקדושה כנ"ל. וזהו הי' ענין יצחק שכ' הלוך וגדל כו' מאוד. כמ"ש מאוד זה יצה"ר מה"מ. [ע"ש בזוה"ק ע"פ ויחרד כו' חרדה כו' עד מאוד כו'] כמ"ש בכל לבבך בב' יצריך שהוא כנ"ל:

ובחי' המטעמים הוא ג"כ לקרב עניני עוה"ז להש"י ומה שהוא יותר מרוחק יותר נייחא לעלות להש"י. [כי במקום הנסתר לא יש רק הטעם שבחי' טעמים הוא למעלה מהכל וממילא נמצא ג"כ במה שלמטה יותר והבן מאוד]. ולכך ביעקב שלמעלה מהטבע לא הי' לו זה רק ע"י שרימה את יצחק בהברכות ע"פ רוה"ק של רבקה הי' עלי' כמטעמים שצוה לעשו כנ"ל. [ וז"ש הקול כו' והידים כו' וזה עליות הגשמיות לבחי' הקול כנ"ל]:

ברש"י ז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ואין מובן. וי"ל כי רצון הש"י בהשפעתו כדי להעלות מזה נ"ר להש"י ע"י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהי' לו צרכיו. ובפרט השפעה בעבודתו ית' בעצמו. וכשהאדם עושה רצונו חוזרת ההשפעה להש"י ומביא התחדשות. וז"ש יתן ויחזור ויתן כענין שכ' במדרש ויאמר משה לה'. משל ים שנשפך לגומא שאצלו. שאז הי' זה נותן לזה וזה לזה. ומרע"ה הוא כללות ישראל וזה ההפרש בין ישראל לאומות כי הלא כל השפעות התחלתן הוא מטל השמים. רק שלבסוף נתלבשו בטבע גשמיות ונתקלקל אצל האומות עוע"ג. אבל בנ"י מחזירין תמיד הכל להשורש ויתן ויחזור ויתן כנ"ל. דכ' אין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י שמעלין הכל להשורש שהוא למעלה מהשמש מביאין התחדשות תמיד [כמ"ש החודש הזה לכם] כנ"ל:

ב׳. תרל"ב

ב"ה

אא"ז מורז"ל הגיד ענין הבארות לחפור למצוא הארה הגנוזה הנסתרת בגשמיות וחיצוניות. ורחובות היא בשבת כו'. כי בשבת מתפשטת כח הנקודה הפנימיות להאיר גם אל החיצוניות. וזה הרחיב ה' לנו שמתרחב הנקודה הגנוזה שיש בכל דבר שמשם עיקר החיות. ושמות הבארות עשק ושטנה שבימות החול אף שנסתר עכ"ז ע"י השתדלות בלב ונפש וגם להיות שונא מוחלט ליצה"ר עי"ז נוכל ג"כ למצוא הארה הגנוזה כנ"ל. ובאמת כל עבודת אבותינו הי' לנו. כי להם הי' נגלה הקדושה ורק לדורות שנוכל למצוא הנקו' גם תוך ההסתר. גם באר לחי ראי הוא ג"כ להיות דבוק בנקודה הפנימיות. לראות הטוב. כי כל החיות רק מהשגחת הבורא ב"ה וב"ש כמ"ש וירא אלקים כי טוב וראי' זו נותנת תמיד חיות וקיום לכל נברא וזהו לחי ראי כנ"ל:

גם עשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה הי' ג"כ רק עבור בנ"י לדורות. וז"ש במשנה להודיע חיבתו של א"א. פי' כי נקודה יש בכל איש ישראל מאברהם אע"ה כן שמעתי מאא"ז מורז"ל. וכן פי' מגן אברהם שהש"י מגין על נקודה זו כו'. וע"י הנסיונות נתברר כי נקודת אאע"ה שיש בכל איש ישראל. בכוחה לגבור נגד כל הסתרות עוה"ז. שהרי עשר נסיונות הם נגד כל בחי' הסתר שיש בעוה"ז. ורק מי שבוחר בדרכיהם ורוצה בלב שלם להתדבק ולבטל עצמו אליו ית' יש לו סיוע מכל עבודת אבותינו ע"ה. וגם עקידת יצחק הי' נכלל במסירת נפשו כל זרעיו הבוחרים בדרכו ועושים כמעשיו. וזה שמבקשין זכירת עקידתו כנ"ל (שהוא כעין מסירת מודעא) מאחר שכבר מסרנו עיקר החיות אליו ית' שכל חיותינו שהי' נכלל באבינו יצחק נעקד אליו כנ"ל:

במדרש כי יש איברים שהם ברשות האדם ואם האדם זוכה גם הם אינם ברשותו רק ברשות הש"י כמו שהי' ביצחק אף שטעה לברך עשו לא עלתה בידו. והוא ע"י מס"נ באמת אליו ית' כמו יצחק בעקידה א"כ רוצה באמת שלא להיות ברשות עצמו ורצון יראיו יעשה וכן בכל אדם כפי קבלת מלכות שמים בכל יום בבקר בלב שלם להיות בטל באמת כל הרצונות לרצונו יוכל לפעול שלא יצא מרשות הש"י כלל ונראה שזה עצמו הטעם שעשה כן הש"י שיהי' הברכה ליעקב ע"י מרמה ולא נתן בדעת יצחק לברכו. רק שיהי' הברכה בביטול כל רצונו להשי"ת כי אדם המברך בנו אף צדיק גמור יש לו נגיעה מצד שהוא בנו. ולכך הי' כאן שלא יהי רצון יצחק לברך את יעקב. וכמ"ש בזוה"ק שיתברך מהש"י בלבד כנ"ל:

גם נראה שבוודאי הי' ברכת יצחק לעשו באופן שהי' עשו מרוחק מהקדושה שעכ"ז יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל. וז"ש את ברכתי לקח משמע שהי' באמת שייכות לעשו יותר מליעקב רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו. ומעין זה נמצא בזוה"ק שיעקב גנזו לזרעו ואמר כי הוא א"צ לכל הברכות אלו ע"ש. והוא כנ"ל:

ג׳. תרל"ג

ב"ה

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות. ורחובות הוא בחי' שבת קודש. שבימות החול עשק ושטנה כו'. ובימי המעשה זה עצמו הבאר מה שמבטלין רצון עצמו ותאות יצה"ר להכניע הכל להש"י. ויש עלי' בש"ק אח"כ. ובש"ק עצמו הבאר למצוא השגות קדושות וכ' סתמום פלשתים כו' וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י ע"י אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחי' יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. וכ' בזוה"ק כי עתה המצות שיש לכל איש ישראל בכל יום ציצית תפילין הם כדמיון הבארות ע"ש. והיינו שנתן הקב"ה חיות הקדושה בכל מעשה גשמיי ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה. אף בממון צדקה כו'. ועי"ז נוכל למצוא הארה הגנוזה גם במעשים גשמיים. כי באמת ע"י יגיעה יוכל כ"א למצוא האמת בכל מקום. כדאיתא במדרש המשל למלך שעשה מקומות טמונים ומרדו בו בני המדינה והחביאו שם ואמר המלך אנכי עשיתי מקומות הללו כו'. וכן בכל דבר גשמיי עיקר החיות רק מהש"י והוא עשה כל המטמוניות הללו. ממילא יוכל כ"א להשיג האמת גם שם. וזה ענין הבארות כנ"ל:

ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני הש"י יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה. כמ"ש רז"ל הוי ערום ביראה. פירש"י ז"ל להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו. כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר. כדמצינו אחטא ואשוב אין מספיקין כו'. והטעם שע"י התשובה חטא ע"ש. כן להיפוך. שמערים כדי לבא להאמת. כיון שע"י השקר בא להאמת מתקן השקר כנ"ל. ובוודאי בעוה"ז שנק' עלמא דשיקרא הי' כוונת הקב"ה לבוא להאמת עי"ז דוקא. וע"י נקודה אמיתית שבלב אדם יוכל לעמוד נגד חבילות של שקר. כי שקר אין לו רגלים ואין לו קיום באמת. לכך נקודה אמת מבטל הרבה שקר. וז"ש ניצוץ א' יוצא כו' ושורף כו' בפ' וישב:

במדרש שיש אברים שהם ברשות האדם ידים ורגלים כו' ויש עין וחוטם ואוזן שאינם ברשותו ואם האדם זוכה הכל אינו ברשותו כו'. היפוך רצון הרשעים להיות הכל ברשותם. והצדיק שחפץ בכל לבו להיות בטל להקב"ה שלא יהי' ברשות עצמו זוכה לזה. ובאמת הכל ברשות הקב"ה רק שאיברים אלו מסרם להאדם שכפי רצונו יצאו מרשותו ויחזרו לרשות הקב"ה. וזה נקרא שהם ברשות האדם להכניסם ולקרבם להקב"ה. וכמו שהי' ביצחק אחר החרדה הגדולה כו' אמר גם ברוך יהי' ע"י שהרגיל בנפשו לבטל כל הרצונות כרגע עבור רצון הש"י. זכה לזה שלא יאמר דבר שלא כרצון הקב"ה. וע"ז הי' עיקר בריאת האדם. כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקב"ה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות. וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות. וז"ש וירח את ריח בגדיו שהוא בחי' לבוש הנ"ל. עיקר עבודת האדם. ויברכהו. וכן איתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ושלום הוא ע"י הביטול רק לעבודת הש"י נמצא יש לו תמיד רק רצון א'. כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכות. ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון הש"י נמצא יש לו רצון א' לכל דבר כי בכל דבר יש בו רצון הקב"ה ונק' שלום כנ"ל. [גם שמחבר הלבוש להפנימיות כנ"ל ונק' שלום] [וכן נ"ל פי' הזוה"ק ריח בגדיו כמ"ש עוטה אור כשלמה כו' כנ"ל שבריאת העולם הוא בחי' הלבושים להיות זה מלבוש לזה כו' וזה ע"י עבודת האדם כנ"ל ע"ש]:

מה שהי' צריך להיות ברכת יעקב שלא ברצון יצחק. נראה ע"י שבברכה זו תלוין כל העולמות ולא שייך שיהי' ע"י איש רק ע"י הקב"ה שאין זה דבר שבמקרה. [ואפשר עי"ז הי' הברכה ע"י יצחק שכהו עיניו כמ"ש רש"י ז"ל שייחד הקב"ה שמו עליו כנ"ל]:

ד׳. תרל"ד

ב"ה

תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כל מעשה אבות סי' לבנים כי לא עשה שום מעשה שלא יהי' לטובת כל בנ"י לדורות. ואיתא בספרים כי יראה הבא מכח אהבה היא יראה של אמת. וז"ש יצחק בן אברהם וכ' רש"י עדות יש שאברהם הוליד כו'. פי' זה היראה שבא מכח אהבה היא מבוררת בלי תערובות שקר. ופי' יראה הנ"ל הוא שיהי' יראה לאדם פן ינתק מדביקות אהבתו להש"י והוא אהבת אמת:

וכתיב וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור כו'. כי בחי' אהבה מתפשטת לכל דבר ועי"ז מתערב בו שקר. ועי"ז נולד מדת עצבות ועצלות בחי' עפר. אבל בחי' יראה של יצחק הוא בפנימיות האדם יותר ולא יוכל להתפשט. ואמר מו"ז ז"ל על ענין הבארות שחפרו האבות שיש בכל מקום נקודה גנוזה מהש"י. רק שצריכין להסיר החיצוניות לגלות נקודה הפנימיות שנק' באר מים חיים. ובימות החול נק' עשק שטנה ובשבת רחובות כו' ודפח"ח. וכ' ברחובות תתן קולה כי קול התורה מעורר תמיד לבות בני ישראל רק שצריך האדם להטות אזניו כמ"ש בזוה"ק לית מאן דירכין אודני' וכ' שמוע תשמעו בקולי [ר"ת שבת] וכ' עקב שמע אברהם בקולי מכלל שיש תמיד קול מהשי"ת והוא מעשרה מאמרות ועשרת הדברות שנתן הש"י כח דבריו לכלל הבריאה. ובשבת שבנ"י מעידין כי להשי"ת הארץ ומלואה. מתעורר קול הש"י. ובנקל להאדם לשמוע בש"ק וז"ש ברחובות תתן קולה:

ולאום מלאום יאמץ. פי' שחיזוק כל אום מכח אום השני כי וודאי מה שיש כח לעשו הוא רק מה שגונב מבנ"י. רק גם הכח לבנ"י ע"י שגוברין נגד כחו של עשו [וז"ש הוי גביר ע"י התגברות נגדו] ורב יעבוד צעיר הוא בתנאי שיהי' כל איש ישראל צעיר בעיניו כדכ' כי אתם המעט. וז"ש כאשר תריד. ולפירש"י ז"ל קשה לשון תריד. ונראה הפי' כאשר בנ"י מתגאין ויודעין ששולטין על היצה"ר ועי"ז יש לו שליטה. כי צריך כל איש ישראל להיות תמיד על משמרתו ולזכור כי אורב לו תמיד. וכ"כ במדרש על יצחק ועבודה רבה וכו' שאחר כל העשירות זכר וידע כי הוא צריך להיות עובד תמיד שלא להסיח דעת מיצה"ר. ולעולם רב יעבוד צעיר רק שלבנ"י בנקל להיות צעירים בעיניהם. ואפשר זה הי' טעות יצחק שסבר שעשו יוכל להיות צעיר בעיניו יותר. אבל האמת שמה שאדם מבין יותר ועולה במדרגה של קדושה יותר. חל עליו יראת שמים ומכניע עצמו ומתקיים רב יעבוד צעיר כנ"ל. כמ"ש מאן דאיהו רב איהו זעיר כו' וכ' יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. פי' אף שמדרגת קדושה באה אחר יראה. עכ"ז ע"י שמדבק האדם עצמו ביראת שמים אף שעי"ז לא יוכל לעלות מדרגה אחר מדרגה על זה נאמר אין מחסור ליראיו כי מה שאדם מניח על ידי יראת שמים לא יפסיד עי"ז:

ויתן לך פירש"י יתן ויחזור ויתן. כי לכאורה אין הפרש כ"כ בין ברכת יעקב לעשו שג"כ כ' משמני הארץ ומטל כו' ואיתא כי ההפרש בין יתן ליהי' ע"ש בזוה"ק. והפי' הפשוט כי בוודאי מה שבירך יצחק ליעקב בעניני עוה"ז הוא אחר השלימות. כי אין יעקב מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו כראוי בעבודת הש"י. כדאיתא וישב יעקב ביקש כו' ואמר הקב"ה לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו'. הרי שאין צדיק מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו לעוה"ב. וז"ש ראה ריח כו' ויתן כו' פי' אחר שיהי' לו שלימות הראוי ובירך אותו שיוכל לקבל גם עוה"ז שיהי' דבוק בכח הנותן. וז"ש ויתן ולא יתן שיהי' לעולם אצל הנותן שיהי' דבוק בשורש השי"ת שממנו הברכה וז"ש ויחזור ויתן כי המקבל מתנת השי"ת כראוי מעלה נ"ר ליוצרו ועי"ז נותן לו יותר. וזה פי' ויחזור ויתן שיבא בחזרה הקבלה אל השי"ת הנותן והבן:

ה׳. תרל"ה

ב"ה

בזוה"ק על ענין הבארות ונחך ה' תמיד כו'. ושיכולין עתה לתקן במצות ציצית ותפילין ג"כ זה. דהנה בכל דבר יש נקודה פנימיות ונק' תמיד. וע"ז נא' מחדש בכ"י תמיד מ"ב. ונק' מנוחה כי שם שורש הכל שממקום זה מתפרדין אח"כ כ"ד כפי כח התפשטות שלו. אך כפי מה שאדם דבוק בשורש מקומו הנ"ל כמו כן יכול להרחיב התפשטות זאת הנקודה. וג"כ זה אמת שכפי מה שמתפשטת זאת הנקודה יותר נפתח מקור המעיין. וע"ז נאמר ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. וכן ענין הבאר שמה ששואבין בו יותר נפתח יותר מקור המעיין כנ"ל. וזה הי' עבודת האבות לפרסם כבוד מלכותו ית'. וזה עצמו ניתן לנו ע"י המצות שאין דבר בעולם שלא יהי' בו מצוה אחת וע"י המצוה נמשך לה ממקור החיות שפע קדושה כנ"ל. ובזה מובן לשון הפסוק וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כו' ויאמר אבימלך לך מאתנו כו'. כי ע"י שנסתמו הארות המתפשטין ממעיין הקדושה לכן נתרחקו פלשתים. וכשחזר יצחק וחפר הבארות נתגלה כבוד מלכות שמים והכירו אבימלך וכו' האמת ונכנעו ליצחק אבינו ע"ה:

חז"ל דרשו הפסוק הצילה נפשי משפת שקר על יעקב אע"ה בעת שהוצרך לומר אנכי עשו בכורך. כי שקר אין לו רגלים. רק ב"א המשקרים ע"י שדבוקים בשקר. נותנין כח וקיום להשקר בעולם. כמ"ש שמאבדין העולם כו'. אבל הצדיק שדבוק באמת. אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בהשקר כמ"ש מותר לשנות מפני דרכי שלום. שמי שמכוין להאמת ואינו מדבק עצמו בהשקר יוכל עוד עי"ז לבטל השקר. כי עוה"ז נק' עלמא דשיקרא ולכן נצרך לפעמים לתקן העולם ע"י השקר עצמו. רק שצריך לזה סייעתא דשמיא שלא להתדבק הרצון בהשקר ח"ו. וז"ש הצילה נפשי דיקא שלא להתדבק בשפת שקר שמוציא מפיו כנ"ל. [וי"ל בזה סוף הפסוק שכנתי עם אהלי קדר כו' אדבר המה למלחמה כנ"ל]:

ו׳. תרל"ו

ב"ה

וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו כו' סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור כו'. דאיתא אין קורין אבות אלא לשלשה פי' אברהם יצחק ויעקב. וקשה ממ"נ א"כ ניזול בתר קמא ונקרא אב רק לאברהם. אבל טעם הענין כי כל צדיק יש לו בזכות אבותיו. אבל הג' אבות כ"א כדאי לעצמו. כדאיתא במדרש ע"פ וזכרתי את בריתי יעקב כו' כ"א כדאי לעצמו. מול זה מגיד הכתוב כאן כי כל ההארות אשר השיג אביו נסתמו אח"כ והוכרח יצחק לחפור ולברר הדרך הישר בעצמו. וזהו ג"כ מ"ש ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון כו' כדאיתא במד' י' רעבון בעולם. פי' שיש עשרה מידות נגד עשרה מאמרות שצריכין הצדיקים לקיים אותם. כדאיתא באבות כדי ליתן שכר טוב לצדיקים כו'. ואברהם אבינו ע"ה תיקן בחי' החסד ואהבה ותיקן הרעב שהי' בימיו. אח"כ ויהי רעב אחר כו'. וכן ביעקב כו'. והאמת כי אחר כל תיקון נעשה הסתר חדש. וזהו ג"כ מ"ש ולאום מלאום יאמץ. פי' כמ"ש חז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. וכן הוא כל מה שאדם מתקן עצמו ביותר ניתוסף כח היצר וסט"א נגדו. ועי"ז הוא מוסיף כח לגבור נגדו. ומתעלה יותר. וזה נוהג מדריגה אחר מדריגה והבן. וכן לולי שהי' נסתר דרך אברהם לא הי' מחפשין דרך חדש אח"כ. לכן ויהי רעב כו' והוצרך יצחק לחפש לו דרך היראה והגבורה. [וכתיב אל תרד מצרימה. כי מעשה אבות עולה לבנים שלא יצטרכו לעשות הכל בפועל. פי' כי אברהם ירד למצרים ופי' בזוה"ק שהוצרך להכניס עצמו לתקן כל מקומות המסוכנים כדי לבטל הרעב שבא מסט"א ע"ש. ויצחק הי' מוכן לזה ונאמר לו אל תרד כו'. כי ההכנה לזה הי' די. וז"ש בוחר בדרכיהם כו' שכיון שמוכן למעשה אבותיו א"צ להראות בפועל ממש רק אברהם אבינו ע"ה שהי' המתקן הראשון הי' צריך להתנסות בעשרה נסיונות בפועל. וז"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. לכן א"צ עוד לירד למצרים בפועל כנ"ל]. וכן יש בפרט בכל א' שצריך לתקן כל עשרה מדריגות הנ"ל. ובוודאי אברהם אבינו ע"ה הי' ירא שמים לאמיתו כמ"ש עתה ידעתי כי י"א אתה. ומה שמדתו הי' חסד ואהבה הוא שע"י האהבה בא להיראה ויצחק ע"י היראה בא לאהבה. אבל כל המדות כלולין זה בזה. וז"ש יצחק בן אברהם כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל כי בעניני עוה"ז אהבה ויראה סותרין זה לזה כי מזה שאוהב אותו לא שייך יראה. זולת בעבודת המקום מתיחדין אהבה ויראה כו'. כי אהבה אמיתית היא שמביאה לידי יראה וכן יראה אמיתית היא שמביאה לידי אהבה כנ"ל:

מ"ש אשר חפרו עבדי אביו הוא כמ"ש כרוה נדיבי עם כו'. הם עבדי אברהם כמ"ש נדיבי עמים נאספו כו'. וע"י אברהם שהי' מעיין נובע יכלו אנשיו לחפור בארות להמשיך ממקור המעיין לכל הבארות. וז"ש במחוקק במשענותם כי המתחדרין אל הצדיק יכולין להפיץ מעינותיו חוצה כנ"ל:

הפרש ברכת יעקב לברכת עשו ויתן לך האלקים ובעשו כתיב יהי' מושבך. כי הצדיק אינו רוצה להיות נמסר ביד עצמו שום דבר. רק להיות ניתן לו מהש"י בכל עת שיצטרך וכשיהי' ראוי. כדי שלא יאכל חלקו בעוה"ז. וז"ש יתן ויחזור ויתן פי' בכל עת נתינה חדשה. וגם כי באמת צריך להיות חשוב בעיני האדם צד הנתינה שהקב"ה נותן לו. מגוף הדבר הניתן. כעין מ"ש הרב הקדוש ז"ל מפשיסחא על המד' הם נושאין לי פנים ומברכין על כזית כביצה כו'. ופי' שחשוב לו המעט מצד שבא מהקב"ה ע"ש. וגם כי מה שניתן ביד האדם אינו מתקיים לעד ויש לו הפסק. אבל חלק הצדיק מסור ביד הקב"ה והוא קיים לעד. וזה שמברכין על חיינו המסורים בידך. ולעשו נאמר יהי' מושבך וכיון שנפרש מיד הנותן אין בו ברכה וקדושה. ואחז"ל הרשעים בחייהם קרוים מתים. ע"י שכל חיותם מסט"א ואינו בא להם מיד הקב"ה. וגם זה ענין פרשת והי' אם שמוע שבנ"י מקבלים ע"ע עול זה להיות ניתן להם רק אם יהיו זכאין כנ"ל:

במדרש בית יעקב א' פדה כו' יעקב פדה אברהם מכבשן האש. אף כי הי' אברהם כדאי לעצמו בצדקו. אך שורש הנסים לשנות הטבע ניתן רק לבנ"י והם מתחילין מיעקב. ואברהם ויצחק היו הכנה ליעקב ונקראו כנפי מצוה. ע"פ מ"ש בזוה"ק אורייתא ופקודין דלא איתעבדין בדחילו ורחימו לא פרחין לעילא. לכן מדת אברהם ויצחק הי' הקדמה לבחי' יעקב שהיא התורה והמצוה. ולכן הי' ניצול עי"ז שבחי' יעקב בא ע"י הקדמתו. וגם פי' פדה את אברהם כי באמת אהבה היא מדה גבוהה מאוד ויש קטרוג ע"ז איך יהי' כדאי ב"ו להיות אוהב למקום ב"ה. אכן ע"י שבא מזה האהבה תיקון האדם לבוא ע"י לתורה ומצות. זה הגנה וסניגור על האהבה שתתקיים באדם כנ"ל והבן: