הבעל שם טוב הקדוש יצא לדרך ביחד עם ביתו אדל, ור' הירש, כדאי להגיע לארץ ישראל, ובדרך הם שהו בבית מלון באיסטנבול, וערכו שם את ליל הסדר.
גביר אחד שחיפש את הבעל שם טוב הקדוש במשך שבועות ארוכים, הגיע אליו עד לשם כדאי לקבל את ברכתו לזרע של קיימא, והזמין אותו ואת הנלווים עליו לעריכת ה'סדר' בצוותא, בצורה הדורה ומפוארת.
לאחר תפילת ערבית נכנס הבעל שם טוב הקדוש לחדר לעריכת הסדר, והם התחילו מיד, והגביר עדיין לא ביקש את בקשתו.
באמצע הסדר, פנה הבעל שם טוב אל העשיר ורעייתו ואמר להם: "יודע אני עבור מה באתם הנה, וכבר נושעתם!".
מיד לאחר מכן, היטה הבעל שם טוב ראשו לאחור, ועלה בעליית נשמה בדבקות נפלאה, והוא נראה כמתאמץ מאוד ופניו האדימו, ביתו אמרה: שלמרות שראתה את אביה פעמים רבות ב'עליית נשמה', אבל כך, מעולם לא ראתה אותו…
בתוך כך, שמעוהו לפתע אומר: "אם כן, אעבוד את ה' יתברך בלי עולם הבא!" ומיד אחר כך ראו שמחה ואור גדול על פניו והתעורר מדביקותו.
וסיפר, שבעת שברך את הזוג שיזכו בבנים, התעורר עליו קטרוג גדול בשמים, מכיון שבני הזוג היו עקרים מטבעם, כעת, בגלל ברכת הבעל שם טוב הקדוש – שאינה שבה ריקם – צריכים לשנות את הטבע עבורם לגמרי, וזה עשה קטרוג על הבעל שם טוב הקדוש, וגזרו למעלה שיאבד את שכרו לעולם הבא לגמרי.
כששמע זאת הבעל שם טוב הקדוש, נענה ואמר בשמחה, "אם כן אעבוד את ה' מעתה ללא שכר עולם הבא!" וכך אוכל לעבדו ללא שום פניה כלל וכלל.
הבעל שם טוב הקדוש המשיך בעריכת הסדר כדרכו בהתלהבות נוראה, וללא שום דיבורים מיותרים, וכשהגיע לתיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו" חזר הרבה על התיבות "לבדו" "לבדו" בהתעוררות גדולה מאד ובניגון.
באותה ערב ליל הסדר, הסולטן באיסטנבול בהתייעצות עם שריו הוציא גזירת כליה על היהודי עירו, והשרים השביעו אחד את השני שלא יגלו את הגזירה לאף אדם, כדאי לא לאפשר ליהודים להפעיל שתדלנות – להצלתם.
בין השרים היה שר אחד אוהב ישראל שלא הסכים לגזירה, ומיד כשיצא מהסולטן הגיע בבהלה אל פרנס היהודים, וגילה לו את דבר הגזירה, ואמר לו: "אסור שהסולטן ידע שיודעים אתם על הגזירה" אולם, באתי להודיעך על מנת שתוכל לטכס עצה, כדאי לבטלה".
קרא הפרנס לרבני העיר כדאי להתייעץ מה לעשות, והחליטו שמכיון שאימו של הסולטן היא אוהבת ישראל, ילכו אליה ויתייעצו עימה, מה לעשות על מנת לבטל את הגזירה, בלי שייוודע שמישהו גילה אותה ליהודים.
הפרנס ורבני העיר יצאו מיד לביתה של אימו של הסולטן, בדרכם אליה, עברו ליד המלון שהתאכסן הבעל שם טוב הקדוש, שאותו לא הכירו, ולא שמעו על קדושתו ונפלאותיו, ושמעו אותו שהוא חוזר פעמים רבות על המילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו", נענו ואמרו זה לזה: 'אילו ידע היהודי הזה על הגזירה שמרחפת על יהודי העיר, לא היה מתלהב כל כך…"
כשהגיעו לביתה של אימו של הסולטן, השעה היתה מאוחרת, הבינה האם שאם הגיעו אליה עתה, כנראה שאירע דבר חמור.
היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות, והם סיפרו לה על הגזירה, וביקשו ממנה שתחשוב היטב ובחכמה גדולה איך לבטל הגזירה, מבלי שיוודע לבנה שהם ידעו מהגזירה, וביקשו לבטלה.
ובחסדי ה', עלה במוחה רעיון: היא הלכה מיד, לארמון בנה הסולטן, העירה אותו משנתו בבהלה גדולה, וסיפרה לו שבעלה הסולטן המנוח, בא אליה הלילה בחלום, ואמר לה בפחד גדול, שאין לו מנוחה ומרגוע משום שנגזר שלא ישאר עד הבוקר, שום שארית מבניו ונכדיו, וכולם יאבדו – לעד ולנצח.
שאלה אם הסולטאן את בנה: איזה דבר נורא עשית, שבעבורו באה למשפחתנו גזירת כיליון כזאת נוראה?
הסולטן התחיל למנות לה אי אלו עוולות, אולם, על כל העוולות שמנה לה, אמרה לו "לא, לא זו הסיבה, לא יתכן תיגזר עלינו גזירה שכזו שבגלל דבר כזה".
עד שהסולטן סיפר מעצמו על הגזירה שהחליטו לגזור, ליום המחר, גזירת גירוש ואובדן על היהודים.
ומיד הסולטן אמר זאת, צעקה אמו: "בוודאי! בוודאי שבעבור זה נגזר על משפחתנו גזירה כזאת!", ואמרה בכעס: "עם היהודים הינך מתחיל? וכי לא ידעת, שכל מי שהציק להם לא יוצא מזה בשלום?!"
נבהל הסולטן, קפץ ממקומו, קרע את הגזירה וביטלה.
אימו של הסולטן חזרה לביתה והודיעה לראשי הקהילה, שחיכו לה בינתיים, שהתבטלה הגזירה, והם יכולים לחזור לביתם, ולהודיע ליהודים שיודו לה' על חסדיו הטובים שגמל עימם, אף ללא ידיעתם.
חלפו כמה שעות מיציאתם מביתם, ועד שיבתם בדרכם בחזרה, והם עברו שוב ליד המלון שהתאכסן הבעל שם טוב הקדוש, ושמעו אותו שהוא עדיין אוחז בהגדה באותו מקום, וחוזר שוב ושוב על התיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אולם עכשיו, נראה להם שהוא אומר זאת בשמחה ובהרחבת הלב, יותר ממה ששמעו אותו בפעם הראשונה.
למחרת, ראשי הקהילה סיפרו לאנשים בבית הכנסת על הנס העצום שקרה בלילה זה, ובדרך אגב, סיפרו על היהודי המשונה שחזר פעמים רבות על התיבות "לעושה נפלאות לבדו", ואמרו, שהם חשבו לעצמם, שאם היהודי היה יודע על הגזירה הנוראה המרחפת על הקהילה, לא היה שר כל כך…
ענה להם הבעל שם טוב הקדוש בעצמו – והם, כאמור, לא הכירוהו: "אם לא היהודי הזה, לא היה מתרחש לכם הנס המופלא הזה".
