מעשה מופלא סיפר הגאון רבי אברהם קלמנוביץ' זצ"ל, ממייסדי עולם התורה ביבשת אמריקה, לתלמידי ישיבת מיר בארצות הברית.
כה סיפר: מעשה זה אירע באבי זקני, רבי אשר קלמנוביץ' זצ"ל. ירא אלוקים מרבים היה סבי זה, בקי בש"ס ופוסקים. אמנם זכה לגדולתה של תורה, אך גדולה של ממון לא נפסקה עליו משמים וכל ימיו חי בדחקות ובצמצום. אף על פי כן הוא מעולם לא הוגיע את מוחו בטרדות של "וכי תאמרו מה נאכל" אלא נתן את כל מעייניו בתורה ובמצוותיה.
בן קטן היה לו לרבי אשר. "ליבל'ה". כאשר זכה להוביל את ליבל'ה ל"חידר", היה זה יום שכולו שמחה ובלילה לא ירדה שינה על עיניו.
גם רעייתו הצדקנית לא הניחה תנומה לעפעפיה ומידי פעם פלטה אנחת התרגשות ותפילה: "אוי! מחר ליבל'ה הולך לחידר".
על ההתרגשות העפילו ושגבו האושר והשמחה ששררו בבית בהגיע הודעה מבית המלמד: "נא לשלוח עם ליבל'ה גמרא בבא מציעא בתחילת השבוע הבא"! רבי אשר ורעייתו לא היו מסוגלים לאצור את השמחה בליבם. וכי דבר קטן הוא? "ליבל'ה מתחיל ללמוד גמרא בבא מציעא"! מנגד ריחפה בחלל הבית מצוקתם של בני הזוג שלא ידעו את נפשם מהיכן יקחו את הכסף הדרוש לקניית הגמרא, שכן זה ימים רבים לא נמצאה בבית פרוטה לפורטה.
עם בוקר השכים רבי אשר, ולאחר תפילת שחרית מיהר בצעדים עליזים אל חנותו של ר' אהרן, לקנות לליבל'ה גמרא, כשבאמתחתו צרור מטבעות קטן.
חנותו של ר' אהרן היתה חנות הספרים היחידה, ואף היא, כל 'חנותו' לא היתה אלא ארגז ובו כמה ספרים וחצאי ספרים שהיה קונה ומוכר ברווח מועט.
צעד רבי אשר אל ביתו של ר' אהרן כשבליבו מתנגנות המילים "ליבל'ה – מתחיל – ללמוד – גמרא – בבא- מציעא, אי, ליבל'ה…". אושר עילאי. משנכנס רבי אשר ל"חנותו" של ר' אהרן רואה הוא להפתעתו את אשתו אוחזת בידה כרך גדול מש"ס ווילנא שהאותיות המוזהבות המוטבעות בחזיתו, שידעו ימים יפים יותר, מכריזות כי אוגד הוא בתוכו את מסכת בבא מציעא.
"את קונה לליבל'ה גמרא?" קרא בפליאה, "הרי אין לנו אפילו את הכסף הדרוש לשלם לחלבן, מהיכן השגת מעות כה רבות?". והיא הצדקנית השיבה לו: "אתה וודאי זוכר את הצעיף היפה שקיבלתי מאמך, זכרה לברכה, לרגל נישואינו. היום, השכם בבוקר כשאתה שמת את פעמיך לבית הכנסת, הזדרזתי אל אחת ממכרותי, היא קנתה ממני את הצעיף והרי לך התשובה מניין לי כסף. אבל אמור לי נא, מהיכן לך יש כסף?". "מכרתי את השעון שקיבלתי לנישואי", השיב בפשטות, "הרי עלי מוטלת מצוות 'ולמדתם אותם את בניכם'".
היא לא הסכימה לוותר בקלות והשיבה בביישנות:
גם זכותי היא זו, וכי לא נאמר "אל תיטוש תורת אמך"? שעה קלה עמדו השניים והתדיינו ביניהם, זה אומר שעליו לקנות את הגמרא וזו אומרת כי עליה לקנותה, ושניהם מסיימים כל טענה וטענה במשפט המופלא: "שהרי ליבל'ה מתחיל ללמוד גמרא בבא מציעא".
המוכר ר' אהרן עמד מן הצד והביט בהשתאות במחזה המופלא עד שניעור והציע 'יוזמת שלום':
"אולי חצי ישלם רבי אשר וחצי תשלם הרבנית".
ההצעה התקבלה ברוב אושר.
ברם, עדיין לא באו כל הדברים על מקומם.
בעמדם לצאת מביתו של ר' אהרן, ביקש רבי אשר לשאת את ה"בבא מציעא" אל ביתם – "ולימדתם אותם את בניכם", אך גם רעייתו חפצה לשאתה במו ידיה – "אל תיטוש תורת אמך"… לאחר שעה קלה אף ספק זה הוכרע; רבי אשר ורעייתו אחזו שניהם בגמרא וצעדו בצוותא לעבר ביתם כשבליבם מתרוננת השמחה "ליבל'ה – מתחיל – ללמוד – גמרא – בבא- מציעא, אי ליבל'ה…".
דמעות אושר ניגרו על לחיו של רבי אשר והתגלגלו במורד זקנו אל עבר הכריכה המהוהה של מסכתא בבא מציעא, ואף רעייתו הרבנית החרתה החזיקה אחריו ובכתה בדמעות של התרגשות, "ליבל'ה – מתחיל – ללמוד – גמרא – בבא-מציעא, אי ליבל'ה…". כשהגיעו לביתם כבר היתה הגמרא רטובה מדמעות של שמחה ואושר, על כך שבנם ליבלה מתחיל ללמוד גמרא בבא מציעא ואף כשיבשה הגמרא נשארה הכריכה מקומטת מדמעותיהם!
סיים רבי אברהם קלמנוביץ' את המעשה: "בגמרא זו למד אבי מורי, ואף אני זכיתי לראות גמרא זו, להעביר את ידי על הכריכה המקומטת, למשש את השמחה הגדולה על כך ש"ליבל'ה מתחיל ללמוד גמרא בבא מציעא", ולהבין מדוע הם זכו לבן תלמיד חכם כאבי.
