בספר 'שפע חיים' עה"ת פר' בלק (שנת תשמ"ג) מובא סיפור נפלא שסיפר הרבי מצאנז זיע"א, ממה שאירע עמו בשואה האיומה:
עם פגע בי הקאפו הראשי של המחנה, ומשהבחין שלא גזזתי את זקני, כעס מאד ושאל אותי בחרון אף – למה אינני מגלח. השבתי בהתחמקות, שלא יכולתי, ואח"כ אגזוז. באותה שעה קיבל הרשע את תשובתי, אבל הזהירני אזהרה חמורה, שאם לא אקיים דבריי ולא אוריד את זקני, אוי לנפשי.
עבר עוד יום, וכשהוכרחתי ללכת לעבודת הפרך, שוב פגע בי אותו רשע, אשר ברוב כעסו לראותני עם זקני, סחב אותי תוך כדי הכאות נמרצות והכניסני לחדרם, שם ציווה לרשע אחד מפיקודיו, שיוריד לי הזקן יחד עם העור שמסביב. לא היה שייך לנסות לבטל פקודה אכזרית זו, בפרט אצל רשעים הללו, אשר לרצוח אנשים לא נחשב אצלם למאומה.
תוך כדי עמידתי בהמתנה, נרעש ונפחד לגזר הדין, פרצתי מעצמי בבכי חזק והתחננתי בפניו שאני מעדיף לשכב על הרצפה ולקבל עשרים וחמש מלקות, שהיה בהם כדי להמית, ובלבד שלא יגעו בזקני, וכשאחזור למחנה אראה מה אוכל לעשות.
ברגע שסיימתי את דבריי, אירע נס ופלא, שהרשע צעק עלי שאצא מהחדר – אבל שאעלם מיד מנגד עיניו ולא אראהו יותר. כמובן שברחתי מיד ונסתי כל עוד נפשי בי.
תוך כדי ריצה, צעק אחרי שאעמוד. נעמדתי בפחד, ולתדהמתי אני רואה אותו זורק לעברי "דג מעושן" גדול וצועק שאמלא כריסי בזה…
באותה שעה ראיתי מה גדולה כוחה של מסירות נפש לכבוד ה' יתברך, עד שאפילו אצל הרשעים האלו שהיו הרוצחים הגדולים ביותר עלי אדמות וכח הטומאה העצום ביותר, זכיתי לישועת ה' כהרף עין כאשר הייתי מוכן למסור נפש 'למען קדושת השם', ולא עוד, אלא זרק לי 'דג מעושן' גדול, שבזה החייתי את נפשי מספר ימים (וע"ע בשו"ת דברי יציב ח"ג, יו"ד סימן ס"א אות ד').
הדבר ברור אצלי – ששרי מעלה של הגויים הרשעים ידעו, שכל זמן שהיהודים שומרים על ה"צלם האלקים" החקוק על פניהם, לא יוכלו לעשות להם כלום, כי בזה תלוי קיומם… וברור כשמש אצלי שאילו היהודים בשואה היו מתעקשים לא להסיר הזקן והפאות, היו רואים נסים וזוכים לישועת ה'.
