סיפר ד"ר בני לאו, מח"ס ממרן עד מרן: בשנת 2000, במהלך כתיבת הספר 'ממרן עד מרן', הייתי מאוד סמוך אליו. פתאום נכנסה לחדר חמולה שלימה, משפחה ענקית, שבהתרגשות עצומה באו והחלו לנשק את יד של הרב.

שאלתי את המזכיר, הרב צבי חקק, מה קרה – והוא סיפר כי זו משפחה שלימה מהדרום, שהסבתא שלהם התחתנה בצרפת על סמך עדות שבעלה נפטר. היא הקימה משפחה ענקית, ואחרי שנים שבמהלכן נולדו להם ילדים ונכדים רבים, "ההרוג הגיע ברגליו", והתברר כי כל בני המשפחה – ממזרים.

אלה תיקים שהיו מגיעים רק לרב עובדיה, והוא עבד על התיק הזה זמן רב. בדרכו הייחודית הוא הצליח לערער מבחינה הלכתית את הנישואים הראשונים, והתיר את המשפחה כולה מחשש ממזרות.

אחרי שהם יצאו מהחדר, נשארנו לבדנו. הוא אמר לי: "קח את ידי", והוסיף בחיוך ובעדינות: "תרגיש את היד, רטוב? רטוב. ראית את הדמעות שלהם? ראית את דמעת העשוקים?"

נבוכתי, ואז הוא התחיל לצטט את המדרש שאומר "וראיתי את דמעת העשוקים ואין להם מנחם – זה ממזר". הרב הרים את קולו ואמר: "ראיתי את דמעת העשוקים. מי עשקן לאלה? התורה עשקתם, ואני אצילם". את הרגע הזה לא אשכח לעולם. את העוצמה של "אני אציל", את ההתחשבות באחר, את האהבה שלו, האכפתיות שלו, את המנהיגות שלו. לעולם-לעולם לא אשכח.