באותו יום היה שמש בית-המדרש באניפולי זעוף וכעוס. כמה מן המתפללים לא נענו לבקשתו להחזיר את הספרים למקומם אחרי הלימוד והתפילה. מישהו פסע בנעליים מטונפות על הרצפה שזה עתה סיים לנקותה. ובכלל, הוא הרגיש שאין מכבדים את עמלו די הצורך. הוא היה קצר-רוח גם בגלל הצטברות של עניינים שהיה עליו לסדר. לכן ביקש לסיים את עבודתו מוקדם וללכת לעיסוקיו. כל דבר שעיכבו בבית-המדרש היה למורת-רוחו.
אחד מתפקידיו היה להגיש לצדיק רבי זושא מאניפולי את ארוחתו, לאחר שסיים את תפילתו. תושבי העיר, שהכירו בצדיקותו ובקדושתו, וידעו גם את עוניו, שילמו לשמש בעד הכנת ארוחה לצדיק, והוא היה מגישהּ לו מדי יום ביומו. דרכו של רבי זושא הייתה, שכאשר היה נזקק לדבר-מה, היה נושא את עיניו כלפי מעלה וקורא: "ריבונו של עולם, זושא צריך כך וכך". מאז ומעולם נמנע מלהזכיר את רצונותיו וצרכיו בגוף ראשון, ולא היה אומר זאת אלא כמספר על הזולת שזקוק לעזרה. "זושא עייף", היה אומר, "זושא צמא". לא היה בקריאה זו משום חידוש לכל מי שהכיר את דרכו הקדושה של רבי זושא. מדי יום, בתום תפילתו, היה רבי זושא נושא את עיניו למרום וקורא: "ריבונו של עולם, זושא רעב". השמש, שהיה שומע את הקריאה, היה יודע שזה הרגע שעליו להגיש לצדיק את ארוחתו. באותו יום המתין השמש באי-רצון בולט לסיום תפילת הצדיק. הזמן דוחק, ואם יאריך הצדיק בתפילתו, מי יודע אם יוכל להספיק את כל אשר עליו לעשות. אך אין לו ברירה אלא להישאר עד סיום תפילתו של הצדיק, כדי להגיש לו את הארוחה שלאחר התפילה. כאשר נשמעה סוף-סוף הקריאה "ריבונו של עולם, זושא רעב", כבר היה השמש חסר סבלנות. אפשר לומר שהקריאה הזאת אפילו הכעיסה אותו.
הוא ממתין מדי יום לסיום תפילת הצדיק ומגיש לו את ארוחתו, ואילו רבי זושא פונה לשמים, כאילו אין מי שדואג לו לארוחה. באותו רגע התגנבה לליבו מחשבה להוכיח לרבי זושא כי אחרי הכול זקוק הוא לעזרת בשר-ודם, ואילולי הוא, השמש, היה נשאר רעב. הוא החליט, כי מחר כשיסיים רבי זושא את תפילתו ויפנה בקריאה לשמים, לא יזוז השמש ממקומו ולא ייגש אליו. "כאשר ייווכח רבי זושא שאיני מגיע, יקרא לי בשמי ויבקש ממני את ארוחתו", הרהר בליבו.
באותו יום, כאשר חזר רבי זושא לביתו, עמדה בדרכו שלולית גדולה של מים. כדי לחצותה הונח מקצה אחד למשנהו קרש, ששימש מין גשר, וכך עברו עליו עוברים ושבים. בעוד רבי זושא מהלך בזהירות על הקרש, הגיח לפתע נער פוחז, שלא הכיר את הצדיק וחמד לו לצון. הוא קפץ בכוח על קצה הקרש, ורבי זושא החליק ונפל למים. הנער לא ברח, אלא הביט משועשע ברבי זושא, כיצד הוא מתרומם לאיטו, כולו נוטף מים, ומרים את כובעו הרטוב. להפתעתו הרבה הביט בו הצדיק בעיניים אוהבות והחל להרעיף עליו ברכות, בחמימות רבה, כאילו גמל עמו חסד נפלא.
הנער לא התאפק וסיפר על התעלול לאחד מבעלי-המלאכה שעבדו בסביבה. הוא מילא את פיו צחוק כשסיפר כיצד הצליח לעשות את מעשה הקונדס ואף לקבל ברכות. בעל-המלאכה שאיתו דיבר הרצין לפתע והחל לשאלו כיצד נראה אותו יהודי. הנער תיאר את דמותו, והאיש החל לצעוק עליו: "מה עשית! פגעת באיש צדיק וקדוש. החטא לא יכופר לך. אוי לך ואבוי לנפשך". הנער החל לרעוד. הוא לא שיער שהתעלול הקטן סיבך אותו כל-כך. בקול מפוחד ומבוייש שאל את האיש: "מה אעשה? עוץ לי עצה כיצד לתקן את החטא. אעשה כל מה שתאמר לי". בעל-המלאכה הרהר רגע ואז עלה במוחו רעיון. "מחר בבוקר תבוא לבית-הכנסת ותביא עמך ארוחה טובה", אמר. "כאשר יסיים הצדיק את תפילתו, גש אליו, בקש את מחילתו והנח לפניו את הארוחה. רבי זושא הוא עניו גדול ובלי ספק יסלח לך מיד".
קיבל הנער את עצת האיש, ושב לביתו בלב חרד. למחרת ישב השמש במקומו, כפי שתכנן. מצב-רוחו שפר עליו. רוצה הוא לראות כיצד רבי זושא יתייאש מלקבל את ארוחתו מידי שמים וייאלץ לפנות אליו. הנה מגיע רבי זושא לסיום התפילה וקורא: "ריבונו של עולם, זושא רעב". לפתע נפתחת הדלת ואל בית-הכנסת נכנס נער צעיר, ובידו מגש מלא כל-טוב, מאכלים ריחניים, מזונות ושתייה, ומניח את המגש לפני רבי זושא. רבי זושא הביט בו בעיניים רכות. הנער החל לדבר בשטף: "אני הנער שאתמול גרמתי לרבנו להחליק למים. אנא ממך, סלח לי. היה זה רגע של משובה, ואני מתחרט על כך בכל ליבי. האם יואיל רבנו לסלוח לי ולהסיר מעליי כל קפידה?". רבי זושא אחז בידו של הנער והסביר לו כי כבר בשעת מעשה לא הקפיד עליו, והנער אף לא היה צריך לטרוח בהבאת המאכלים. הוא הודה לנער והוסיף עוד לברכו. ומן הצד צפה השמש בנעשה, משתומם ונרגש. הוא המתין לצאת הנער, ואז חקרו ושמע מפיו את כל קורות יום האתמול. "הנה נוכחתי כי אכן מן השמים דואגים למזונותיו של הצדיק, ואני איני אלא שליח ההשגחה", הרהר בליבו
