סיפר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, בנו של מרן זיע"א, ראש ביהמ"ד 'יחווה דעת' וחבר מועצת חכמי התורה (הו"ד במעין השבת קורח תשפ"א).
"בזמנו כשמרן אאמו"ר זצוק"ל התגורר בשכונת 'רחביה' היה לו שכן מחלל שבת ר"ל. אך בכל פעם שמרן אאמו"ר היה פוגש אותו, היה מאיר לו פנים ושואל בשלומו, ובשבת היה אומר לו שבת שלום'.
לאחר זמן אותו שכן התחיל לחוש אי נעימות לנסוע עם הרכב ליד אאמו"ר, הוא חש שזה פוגע בכבודו של הרב, והתחיל להחנות את רכבו בריחוק מהבית והיה צועד ברגל כדי שלא להיתקל ברב. אמנם מצד חילול שבת לא עשה כלום, הוא צריך להתבייש מהקב"ה ולא מהרב, אבל בכל זאת אאמו"ר הודה לו על כך.
לאחר זמן אאמו"ר פתח בית כנסת קטן בבית, והנה האיש הזה בא והתחיל להתפלל עמנו. ועדיין היה מחלל שבת. היתה שאלה האם לתת לו עליה לתורה או לא, אך כיון שהיינו צריכים לעשות כמה מוסיפים ולחזור על הקריאה, העלינו אותו בין העולים, וחזרנו על הקריאה שלו, והוא כמובן לא חש בכלום.
כעבור זמן הוא בא אלי וסיפר לי שהוא מפסיק לנסוע בשבת ואינו מדליק יותר את האור בשבת! ועם הזמן התחיל לבוא גם לשיעורים, ואז יזם שאאמו"ר ימסור שיעור בליל שבת לאחר הסעודה, ארגן את כל זה בעצמו, הפציר באאמו"ר שימסור את השיעור, פרסם על כך ברחובות וכו'. השיעור הזה נמשך כמה שנים, ורבים הגיעו להשתתף בו. ובכל אותן השנים היה אותו יהודי מקורב מאוד לאאמו"ר.
לאחר שאאמו"ר עזב את האזור ועבר משם דירה, גם האיש הזה עבר דירה והלך לגור בשכונה אחרת שלא היה בה בית כנסת, והוא נלחם וקיבל שטח והקים בית כנסת והביא לשם רב ויסד שיעורי תורה ב"ה. רואים מכך כמה שצריך לשים לב, שלא תמיד צריך להעיר או למחות. אמנם באופן כללי לא אומרים 'מוטב שיהיו שוגגין' וכו' במצוות מהתורה, אלא רק בדרבנן, וצריך לשקול כל מקרה לגופו".
