באחת הפעמים שבת הבעל שם טוב הקדוש בעיירה אחת בווהלין, שכל תושביה היהודים נמנו על עדת החסידים. באותה שבת נזדמן שם גם "מגיד", שהיה מחזר בעיירות ומתפרנס בדוחק מדרשנות, שכולה הטפת מוסר.
הלך הבעש"ט לשמוע הדרשה כדי להגדיל מספר הנוכחים באולם ובכך לשמח את ליבו של הדרשן המסכן.
עלה הדרשן על הבימה והחל להוכיח בקול צווחה את השומעים על שממעטים הם ללמוד, על יראת שמים שלהם שהיא פגומה מאוד, על תפילתם שלא בזמנה ושלא בכוונה.
כשמוע הבעש"ט את הדברים האלה יצא את בית המדרש וחזר לאכסנייה שלו. ראו אחרים בקהל שהבעש"ט עוזב את המקום התחילו גם הם להישמט אחד אחד עד שהדרשן נשאר כמעט יחידי.
במוצאי שבת בא הדרשן להבעש"ט בטרוניה על שבגללו נשאר כמעט יחידי בבית המדרש ולא הספיק לסיים את דרשתו, ומי יודע אם יקבל בכלל שכר על הדרשה.
נעמד הבעש"ט על רגליו ובדמעות שוטפות נזף בדרשן וכך אמר לו: "אתה, שהרשית לעצמך לדבר בגנותם של ישראל ברבים, עדיין יש לך טענות וטרוניות כנגדי?
"ידוע תדע, כי כשאדם מישראל סובב כל היום בשווקים ומחפש פרנסה לו ולביתו, ולפנות ערב, אחרי שהוא כבר עייף ויגע, שבור ורצוץ ובידו אין עדיין פרוטה לפורטה, הוא נזכר שכמעט עבר זמן מנחה והוא נכנס לבית הכנסת ומתפלל תפילה חטופה בלא כל כוונה ואולי גם אינו משמיע לאוזנו מה שהוא מוציא מפיו, מיד נעשה רעש בפמליה של מעלה ושרפי קודש מתכנסים מסביב לכיסא הכבוד וקוראים זה אל זה ואומרים : "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ,
ואתה, בשר ודם, מעז לבוא ולקטרג עליהם בתוכחה שלך?…"
