בתחילה היה מרן מקפיד לומר תיקון חצות בכל לילה. ואף לאחר נישואיו של מרן היה מקפיד לומר תיקון חצות. וסיפר תלמידו הקרוב הרב שלום סעדון (אשר זכה להיות תלמיד קרוב מאוד למרן, והקים את הלוויין אשר שידר את שיעורי מרן בארץ ובתפוצות) בספר מלך שהשלום שלו (עמ' 497) שבוקר אחד, לאחר חזרתם מהתפילה (מרן והוא, בהיות והיה בן בית והיה מידי יום ביומו נכנס עם מרן לביתו ומסייע בידו) שאלה הרבנית: "למה הכרית על הרצפה"? ומיד התעשתה והוסיפה: "אה, אמרת תיקון חצות". וכמה שנים לאחר שנישא מרן לרבנית עליה השלום, מסופר כי תבעה הרבנית את מרן לדין תורה אצל הרה"ג אפרים הכהן זצ"ל, בהיות והוא מזיק לעיניו על ידי הבכייה הרבה בתיקון חצות. ועל כן פסקו הרבנים שיאמר תיקון חצות פעם אחת בחודש. אולם בשנים הבאות לא היה מקפיד על אמירת תיקון חצות בכל לילה, ואפילו בימי בין המצרים לא היה אומר תיקון חצות בכל לילה, ונראה שטעמו בזה שמכיון שבשעת חצות הלילה היה רגיל לעסוק בתורה בהתמדה יתירה, ושי בזה הפרעה גדולה באמצע ריכוזו בלימודו, ולכן היה רשאי שלא להקפיד על אמירת תיקון חצות.

מרן היה אומר בכל יום סדר הקורבנות מפרשת העקדה עד ברייתא דרבי ישמעאל, כנדפס בסידורים. ואמר מרן שראוי אף לתלמידי חכמים להקפיד בסדר אמירתם בכל יום, ובפרט באמירת פרק איזהו מקומן ופיטום הקטורת.

מרן הקפיד בביתו ללבוש כיפה המכסה את רוב הראש.

אף כשהיה מרן הולך לישון, היה מקפיד שיהיה ראשו מכוסה בשעה שישןכשהיה מרן קם לאמירת שירת הבקשות באשמורת בליל שבת, נהג שלא לטעום ממיני תרגימא אף קודם עמוד השחר. אלא רק כוס תה בלבד.